”וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב“ (בראשית ב יב)
”מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל“ (בראשית רבה טז ד).
בגמרא במסכת שבת (דף קמה:) מסופר על רבי חייא בר אבא ורבי אסי שישבו לפני ר' יוחנן, ובאותה שעה ישב ר' יוחנן והתנמנם מעט. את הזמן שבינתיים ניצל ר' חייא בר אבא, ושאל את רבי אסי כמה שאלות.
אחת השאלות היתה, מפני מה תלמידי החכמים שבבבל מצויינים בבגדים נאים ומכובדים יותר מבני ארץ ישראל. והשיבו רבי אסי, כי בני בבל אינם בני תורה, ומשום כך צריכים החכמים להתהדר בלבושם כדי שיכבדו אותם. אולם בארץ ישראל מוקירים את תורת החכמים, ומכירים מיהו החכם, ומשום כך אינם צריכים לבגדי רבנים.
בינתיים ניעור רבי יוחנן מתנומתו, ואמר לתלמידיו שטעו בדבריהם, והשיב להם תשובות אחרות על כל השאלות.
ולענין שאלת הבגדים, ביאר כי בגדיהם של חכמי בבל מצויינים משום שאינם יושבים במקומם. כי עיקר מקום התורה בארץ ישראל הוא, וחכמי התורה שבבבל יושבים מחוץ למקומם הטבעי, ובנוהג שבעולם מי שגולה למקום זר עליו ללבוש בגדים חשובים כדי שיכבדוהו, ואילו במקומו - אינו צריך לכך. וכך הוא מאמר הבריות, 'בעירי - שמי, מחוץ לעירי - שמלתי'.
והדברים צריכים ביאור, מהו הויכוח כאן, האם התווכחו במציאות האם ישנה תורה בבבל או לאו. ובפרט שרבי יוחנן מביא ברייתא הדורשת כי עושים הם ציצים ופרחים לתורה, ומה שייך להתווכח בזה. ועוד, הלא דבר פשוט הוא שהיו תלמידי חכמים בבבל, ורב אסי עצמו הודה בכך, ומה שייך לומר שאינם בני תורה.
לביאור הדבר יש להקדים, מהו שהיו החכמים 'מצויינים' בבגדיהם. וכי היו לבושים ב'בעקיטשע' מיוחד, או שמא היו מהלכים ומקל בעל גולת כסף בידם. וכן, למה נתכוון ר' יוחנן באומרו כי הבגדים הם המכבדים ומוקירים אותו. אלא, ודאי על כוחם הרוחני של בגדי החכמים מדובר כאן.
ונראה ביאור עומק הדברים, כי בארץ ישראל ניתן כח גדול לחכמים לברך ברכות שיתקיימו, בבחינת 'צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים'. ופיהם ברשותם, בבחינת כלי שרת, להשפיע ברכה לישראל, בכח תורת ארץ ישראל.
אולם בני בבל השוכנים בחוצה לארץ, לא זכו לבחינת כח הפה, ומשום כך יוצאת השפעת לפועל בכח בגדיהם - מאני מכבדותא. וזאת משום שאינם בני מקומם, ורק אוירא דארץ ישראל מחכים (ראה בבא בתרא קנח:), אך בבבל חסרים ה'מקיפים', הקדושה המקיפה את ארץ ישראל.
משום כך, עיקר השפעת הקדושה על ידי החכמים בחוץ לארץ, היא כאשר עוברת הקדושה לבגדיהם, בעת שהזיעה היוצאת מהם בעבודת הקודש נספגת בבגדי הקודש, ועל דרך זו הם 'מצויינים' - מזומנים להשפיע טובה לישראל.
ויסוד הדברים טמון במה שעמד עליו רבי אסי עצמו, אלא שנתחדד לאחר מכן בדברי רבי יוחנן, כי אמנם תלמידי חכמים שבבבל עושים ציצים ופרחים לתורה, אולם עדיין שם 'תלמידי חכמים' עליהם, אך לא זכו עדיין למעלת 'בני תורה'. וזה ביאר רבי יוחנן, כי ודאי אין הכוונה שאינם תלמידי חכמים כלל, כי באמת חכמים הם, אלא שאינם בני מקומם. זו היא המשמעות העמוקה של 'בני תורה', כי ישנם חכמים אשר אין חכמתם חסירה כלום, אולם למעלת 'בנים' לא באו. דרכו של בן שמקבל מאביו גם כאשר אינו ראוי. ואדם היושב בביתו, נוחה ישיבתו והרגשתו, ואינו כמי שבא מבחוץ. אמנם הצדיקים והחכמים שבבבל, לא יכלו להשפיע אלא אם כן גדלה השפעתם כל כך עד שיוצאת כלפי חוץ, עד כנפי בגדיהם.