וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד (א לא) במדרש רבה איתא בתורתו של רבי מאיר כתוב והנה טוב מות ויל"ע מדוע דוקא בתורתו של ר"מ כתוב כך.
ונראה בזה ובהקדם, המדרש מפרש (שם) מדוע נחשב המות טוב דכתיב כי לא יראני האדם וחי דוקא בחייו אינו רואה אבל במותו רואה את השכינה הרי שזו טובה.
והנה בגמ' יבמות (מט) מסופר שמנשה בהורגו את ישעיהו אמר לו שחייב מיתה על שחלק על משה רבינו שמשה אמר כי לא יראני האדם וחי וישעיהו אמר ואראה את ה' וגו' ואמר ישעיהו שיש לו תשובה אלא שיודע שמנשה לא יקבלה ויהרגו ויחשב למנשה מזיד לכן לא אמרה כך שיחשב למנשה שוגג, ובתוס' כתבו שתשובת ישעיהו היתה שאף אצל משה מצינו "ויראו את אלוקי ישראל", אלא שיש להקשות על תשובה זו ע"פ המדרש הנ"ל דאי"ז תשובה דהתם י"ל שראו אך מתו דבמיתה שייך לראות ומשה אמר שלא שייך לראות ולהישאר חי ואדרבא רש"י שם פי' עה"פ "ואל אצילי בני וגו'" שנדב ואביהוא והזקנים התחייבו מיתה על שראו השכינה ורק שהמתין הקב"ה מלהורגם בעת מתן תורה ואח"כ מתו מוכח שא"א לראות ולהישאר חי ואין תשובת ישעיהו תשובה.
אך יש לדחות שאכן אפשר לראות בלי למות ומה שהם מתו הוא מטעם אחר כמתואר בפסוק "ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו" שהיו מסתכלים בו בלב גס תוך כדי אכילה ושתיה ולא מתו על עצם הראיה אלא שא"כ קשה מדוע אמר משה כי לא יראני האדם וחי וי"ל כדברי הגמ' שדוקא באספקלריה מאירה א"א לראות ולהישאר חי אבל בשאינה מאירה אפשר וזה שאמר ישעיהו שראה את ה' ומה שנו"א וזקנים מתו הוא כי הסתכלו בלב גס.
ברם רש"י ואונקלוס פירשו לא כך שפירשו שנדב ואביהו וזקנים לא אכלו ושתו אלא שמתוך שראו את השכינה שמחו כאילו אכלו ושתו וא"כ ליכא למימר שמתו כי ראו והיה ליבם גס ובהכרח שראו ומתו כי לא יראני האדם וחי ורק במיתה אפשר לראות ושוב אין לישעיהו תשובה למנשה, אלא שקשה מנין להעמיד דברי הפסוק ויאכלו וישתו שלא כפשוטו שאכלו ושתו ממש שהרי לפי פשוטו הכונה שאכלו ושתו ומתו מתוך שהיה ליבם גס.
וי"ל שהוכרחו לומר שאי"ז כפשוטו דבמדרש רבה פר' צו איכא שהקרבנות שהקריבו בנ"י באותה עת היו עולות ומש"כ שלמים הכונה שהוקטרו לפני ה' שלמים כדין עולה שעולה כולה כליל בלי הפשט וניתוח וא"כ הרי שא"א לומר שאכלו ושתו שהרי לא היה להם מה לאכול כי כל הבשר עלה כליל לכן בהכרח הכונה שהיתה להם שמחה כאילו אכלו ושתו.
עוד איתא במדרש רבה (כאן) בהא דכתיב ויעש אלוקים לאדם כתנות עור שבתורתו של ר"מ כתיב כותנות אור ופירשו המפרשים שר"מ הוכרח לכך כי התקשה מנין היה להם עורות הרי עדיין לא הותר לאדם להמית בהמה ואין לומר שלקח עור מבהמה שמתה מאליה כי עד עת שאכלו מעץ הדעת לא היתה מיתה בעולם אף לא אצל הבהמות ומה"ט נקט שהכונה כותנות אור שהיו או מאור ממש או שהאירו למרחוק, ויש להקשות דילמא היה זה מעור ממש והיה מעור השור שהקריב אדם הראשון, אך לפמשנ"ת י"ל שכשם שקודם מתן תורה היו הקרבנות של ישראל עולות דב"נ יכול להקריב רק עולות כך אדה"ר יכל להקריב רק עולה וא"כ השור שהקריב היה עולה ובעולה הכל כליל אף העור ולא יתכן לומר שמהשור היה לאדה"ר עור ובהכרח היה זה כותנות אור.
ואחר הקדמות אלו נבוא אל המכוון, דוקא בתורתו של ר"מ כתיב "טוב מות" כשיטתו שכתוב "כותנות אור" והכי פירושו, לא היה לאדה"ר עור כי הקרבן היה עולה וא"כ אף אצל נדב ואביהו לא יתכן לפרש שאכלו כפשוטו כי הקרבן היה עולה ומש"כ שאכלו ושתו היינו שהיתה להם שמחה מראיית פני ה' כאילו אכלו ושתו וא"כ בהכרח מה שמתו הוא משום ש"לא יראני האדם וחי" ולא משום שהיה גס ליבם וא"כ שהרואה פני ה' לא ישאר חי הרי שיש מעלה במוות שאז אפשר לראות פני ה'.
משא"כ לא אליבא דר"מ י"ל דהיו כותנות עור מהשור שהקריב אדה"ר שהיה שלמים וא"כ אף בנ"י הקריבו שלמים והיה להם בשר ואכלו כפשוטו ומתו כי היה לבם גס בשכינה ולא משום עצם הראיה דאפשר לראות ולהישאר חי וא"כ אין מעלה במיתה.
יעלת חן (בשם אביו)