ביאור עם "שפה ברורה - עוז והדר"
דף מט עמוד ב. הגמרא מביאה מחלוקת תנאים, אם עורות של אומן מותרים בטלטול. אומרת הגמרא: מחלוקתם של רבי יונתן בן אלעזר ורבי חנינא בר חמא (לעיל ע"א) אם עורות של אומן מותרים בשבת היא כְּתַנָּאֵי – כמחלוקת התנאים, ששנינו, עוֹרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת מְטַלְטְלִין אוֹתָן, וְשֶׁל אוּמָּן אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן, כדברי רבי יונתן בן אלעזר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – בין עורות של בעל הבית ובין עורות של אומן מְטַלְטְלִין אוֹתָן, וכדברי רבי חנינא בר חמא.
מביאה הגמרא ספק נוסף שהסתפקו בו אותם החכמים המובאים לעיל: הֲדוּר יָתְבֵי – שוב ישבו החכמים הנזכרים לעיל, רבי יונתן בן עכינאי ורבי יונתן בן אלעזר ורבי חנינא בר חמא, וְקָמִיבַּעְיָא לְהוּ – והסתפקו, הָא דִּתְנַן – מה ששנינו במשנה בפרק כלל גדול (לקמן עג.), אֲבוֹת מְלָאכוֹת האסורות בשבת הם אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת [–שלושים ותשע], כְּנֶגֶד מִי – כנגד איזה דבר הם נקבע מנין זה. אָמַר לְהוּ – השיב להם רַבִּי חֲנִינָא בַּר חָמָא, שלושים ותשע מלאכות האסורות בשבת הם כְּנֶגֶד שלשים ותשע המלאכות שהיו צריכים בַּעֲבוֹדוֹת הַמִּשְׁכָּן, שלכך נסמכה פרשת שבת לפרשת המשכן (שמות לה) ללמדנו שמלאכות שעשו להקמת המשכן הם המלאכות האסורות בשבת.
מביאה הגמרא דעה אחרת: אָמַר לְהוּ רַבִּי יוֹנָתָן בְּרַבִּי אֶלְעָזָר, כָּךְ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן לְקוֹנְיָא, המלאכות האסורות בשבת הן כְּנֶגֶד 'מְלָאכָה' 'מְלַאכְתּוֹ' וּ'מְלֶאכֶת' שֶׁכְּתוּבוֹת בַּתּוֹרָה – כלומר כנגד מספר המקומות שכתובה מלאכה בתורה, שהם אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת. וכך משמעות הכתוב (שמות כ ט) 'לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה', לא תעשה כמנין כל מלאכות שבתורה.
הגמרא מבררת ספק במנין ל"ט המלאכות הכתובות בתורה: בָּעֵי רַב יוֹסֵף, 'מלאכה' שנאמרה בפרשת יוסף ואשת פוטיפר (בראשית לט יא) 'וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ', הַאִם מִמִּנְיָנָא הוּא של שלשים ותשע המלאכות, אוֹ לָא. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי, וְלֵיתֵי סֵפֶר תּוֹרָה וְלִימְנֵי – יביאו ספר תורה וימנו כמה פעמים כתוב בתורה מלאכה, ונדע אם גם זו בכלל. מִי לָא אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כיוצא בזה, במעשה שנצרכו למנות אותיות בתורה, 'לֹא זָזוּ מִשָּׁם עַד שֶׁהֵבִיאוּ סֵפֶר תּוֹרָה וּמְנָאוּם'.
רב יוסף מבאר את שאלתו: אָמַר לֵיהּ רב יוסף לאביי, איני מסתפק במנין הפעמים שכתובה תיבת מלאכה בתורה, אלא כִּי קָא מְסַפְּקָא לִי מִשּׁוּם דִּכְתִיב בענין מלאכת המשכן (שמות לו ז) 'וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם', ואם תיבה זו מִמִּנְיָנָא הוּא – ממנין ל"ט המלאכות הוא, ונמנה גם תיבה זו, וגם תיבת 'מלאכתו' שנאמר אצל יוסף, נמצא שכתוב ארבעים פעמים 'מלאכה'. ובודאי שאחד מהם אינו מן המנין, שהרי שנינו (לקמן עג.) שאבות המלאכות הם ארבעים חסר אחת. לכן יש להסתפק איזה מהתיבות אינם מן המנין, האם בפסוק 'והמלאכה היתה דים' כוונת התורה למלאכה ממש, דהיינו לומר שעשו את המלאכה די, היינו כפי צורך המלאכה לא פחות ולא יותר. כגון במלאכת רידוד הטסים לשם ציפוי קרשי המשכן, שהיו מרדדים אותם כפי הצורך, ולא הוסיפו לרדד אותם יותר מהשיעור הנצרך. וכן במלאכת אריגת היריעות, שהיו אורגים אותם כפי הצורך, לא פחות מהמידה ולא יותר ממנה. ואם כך הוא פירוש הפסוק, נמצא שמלאכה זו שנאמרה לגבי המשכן הרי היא ממנין ל"ט המלאכות, וְהָא – ופסוק זה שנאמר אצל יוסף 'ויבא הביתה לעשות מלאכתו' אינו מהמנין, ויהיה פירושו כְּמַאן דְּאָמַר במסכת סוטה (לו:): שֶׁיוֹסֵף לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו נִכְנַס – לשמש עמה, אלא שנראתה לו דמותו של אביו ומפני כך הוא נמנע. ואם כך הוא המנין המלאכות, יהיה מכאן סיוע לדעה זו הסוברת שיוסף נכנס לעשות צרכיו.
אוֹ דִּילְמָא – או שמא הפסוק 'וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ' הנאמר אצל יוסף מִמִּנְיָנָא הוּא – נמנה ממנין ל"ט המלאכות, ואם כן תיבת 'מלאכתו' שנאמרה בענין יוסף פירושה מלאכה ממש, ויהיה מכאן סיוע לדעה הסוברת (סוטה שם) שיוסף נכנס לעשות מלאכה ממש, ולא נתכוין לדבר עבירה. וְהַאי – וזה שכתוב 'וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם', אין הכוונה בו למלאכה ממש, אלא הָכִי קָאָמַר – כך כוונת הפסוק לומר דִּשְׁלִים לֵיהּ עֲבִידְתָּא – שנשלמה מלאכת הבאת הנדבות, ולא נצרכו עוד להביא. מסיקה הגמרא: תֵּיקוּ – תעמוד שאלה זו בספק, שלא נפשטה.