תניא יומי - שיעורים בספר התניא

לימוד תניא בכל יום

"כיון שלימוד התניא הוא אחד מהשיעורים ששמענו כמה פעמים אודותו מכ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע שהוא מסוגל לכמה ענינים, מהנכון שנוסף על לימודו תניא כפי שכותב, ילמוד גם כן כפי שנחלק התניא לימות השנה".
(אגרות קודש, כרך י''ד, אגרת ה'רלט)

"המנהג הטוב שנהגו חסידים (בדורות שלפני זה, וגם בדורנו) - ללמוד פרק תניא בכל יום (לפני תפלת הבוקר). וכדאי לפרסם ולחזק מנהג זה"
(משיחת ש"פ אחרי, מבה"ח אייר תשמ"ט - התוועדויות תשמ"ט ח"ג עמ' 68)

תניא יומי

יום ראשון כ"א מרחשון

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' 298, וְהִנֵּה רָצוֹן הָעֶלְיוֹן... עד עמ' קנ, הָאָדָם.

וְהִנֵּה, רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא מְכֻנֶּה וְנִקְרָא בְּפִי חַכְמֵי הָאֱמֶת – מקובלים, בְּשֵׁם ״כֶּתֶר עֶלְיוֹן״, וּבוֹ תַרְ״ךָ – 620, עַמּוּדֵי אוֹר וְכוּ׳36 – כתר בגימטריא תר"ך, פֵּרוּשׁ, – מה משמעות הדברים לגבי מצוות שהן רצון העליון? דֶּרֶךְ־מָשָׁל, כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ עַמּוּדִים בְּבֵית חוֹמָה גָּדוֹל,37 נִצָּבִים בָּאָרֶץ, וְרֹאשָׁם – של העמודים, מְחֻבָּר בַּתִּקְרָה, – הרי שהעמודים מחברים את העליון של הבית עם התחתון של הבית, כָּכָה מַמָּשׁ עַל־דֶּרֶךְ־מָשָׁל ״כֶּתֶר עֶלְיוֹן״ בָּרוּךְ־הוּא, הוּא לְמַעְלָה מִבְּחִינַת מַדְרֵגַת הַחָכְמָה, – ו"חכמה" היא הרי הראשונה והעליונה של הספירות הפנימיות, וְהוּא מִלְּשׁוֹן ״כּוֹתֶרֶת״,38 – ביטוי בתנ"ך, שֶׁהוּא מַכְתִּיר וּמַקִּיף עַל הַמּוֹחִין שֶׁבָּרֹאשׁ, שֶׁהֵם – המוחין שבראש הם בחינות חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת. וְרָצוֹן זֶה – שלמעלה ממוחין חב"ד, נִתְלַבֵּשׁ בְּתַרְיַ״ג – 613, מִצְוֹת הַתּוֹרָה וְז׳ מִצְוֹת דְּרַבָּנָן, שֶׁרֻבָּם כְּכֻלָּם הֵן מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת. – הנעשות על ידי ענינים גשמיים, "עשיה" ו"מעשה" הם הרי המדריגה התחתונה ביותר בעולם העשיה עצמו, וְגַם – המצוות הַתְּלוּיוֹת בְּדִבּוּר – שמקיימים אותן בדיבור, כמו לימוד התורה בדיבור וכדומה, ודיבור הוא הרי רוחני יותר מאשר ענין של מעשה, הָא קַיְימָא לָן39 – הרי פוסקים אנו – ״דַּעֲקִימַת שְׂפָתָיו – בשעת הדיבור, הָוֵי – הוא מַעֲשֶׂה״. וְגַם – המצוות הַתְּלוּיוֹת בְּמַחֲשָׁבָה אוֹ בְּלֵב – כמו אהבת ה' ויראת ה' וכדומה, הֲרֵי הַמִּצְוָה נִתְּנָה לָאָדָם הַגַּשְׁמִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה דַּוְקָא, – שהוא עולם גשמי, שֶׁהוּא בַּעַל בְּחִירָה לְהַטוֹת לְבָבוֹ לְטוֹב וְכוּ׳, – או חס ושלום ללא טוב, מַה־שֶׁאֵין־כֵּן הַנְּשָׁמָה בְּלֹא גּוּף – אֵין צָרִיךְ לְצַוֹּתָהּ עַל זֶה. וְנִמְצָא, שֶׁהַמִּצְוֹת הֵן עַל־דֶּרֶךְ־מָשָׁל כְּמוֹ הָעַמּוּדִים, נִצָּבִים

אגרת הקודש

וְהִנֵּה רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא מְכֻנֶּה וְנִקְרָא בְּפִי חַכְמֵי הָאֱמֶת בְּשֵׁם כֶּתֶר עֶלְיוֹן וּבוֹ תַרְ"ךְ עַמּוּדֵי אוֹר וְכוּ'. פֵּרוּשׁ דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ עַמּוּדִים בְּבֵית חוֹמָה גָּדוֹל נִצָּבִים בָּאָרֶץ וְרֹאשָׁם מְחֻבָּר בַּתִּקְרָה. כָּכָה מַמָּשׁ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל כֶּתֶר עֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא הוּא לְמַעְלָה מִבְּחִינַת מַדְרֵגַת הַחָכְמָה וְהוּא מִלְּשׁוֹן כּוֹתֶרֶת שֶׁהוּא מַכְתִּיר וּמַקִּיף עַל הַמּוֹחִין שֶׁבָּרֹאשׁ שֶׁהֵם בְּחִינַת חַבַּ"ד וְרָצוֹן זֶה נִתְלַבֵּשׁ בְּתַרְיַ"ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה וְזַיִ"ן מִצְוֹת דְּרַבָּנָן שֶׁרֻבָּם כְּכֻלָּם הֵן מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת וְגַם הַתְּלוּיוֹת בְּדִבּוּר הָא קַיְימָא לָן דַּעֲקִימַת שְׂפָתָיו הָוֵי מַעֲשֶׂה וְגַם הַתְּלוּיוֹת בְּמַחֲשָׁבָה אוֹ בַּלֵּב הֲרֵי הַמִּצְוָה נִתְּנָה לָאָדָם הַגַּשְׁמִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה דַּוְקָא שֶׁהוּא בַּעַל בְּחִירָה לְהַטּוֹת לְבָבוֹ לְטוֹב וְכוּ'. מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַנְּשָׁמָה בְּלֹא גּוּף אֵין צָרִיךְ לְצַוֹּתָהּ עַל זֶה. וְנִמְצָא שֶׁהַמִּצְוֹת הֵן עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּמוֹ הָעַמּוּדִים נִצָּבִים מֵרוֹם הַמַּעֲלוֹת

36. פרדס ש"ח פ"ג. 37. הערת כ"ק אדמו"ר שליט"א: "צ"ע מהו הנמשל". 38. מלכים א' ז, טז. ובכ"מ. 39. סנהדרין סה, א.

יום שני כ"ב מרחשון

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' קנ, וְזַ"שׁ בַּזֹּהַר... עד עמ' 300, ע"ש.

וּמְחַבְּרִים מְרוֹם הַמַּעֲלוֹת, הוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא, עַד הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַחָמְרִית. וְהֵן עַל־דֶּרֶךְ־מָשָׁל כְּמוֹ הָעַמּוּדִים – שהם חֲלוּלִין, – מבפנים, שֶׁמַּקִּיפִין וּמַלְבִּישִׁין נִשְׁמַת הָאָדָם אוֹ רוּחוֹ אוֹ נַפְשׁוֹ – בלבושי המצוות, כְּשֶׁמְּקַיֵּם הַמִּצְוֹת, וְדֶרֶךְ עַמּוּדִים אֵלּוּ – של המצוות, עוֹלִין הַנֶּפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה שֶׁלּוֹ עַד רוֹם הַמַּעֲלוֹת, – והמדריגות, לִצְרֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת ה׳. פֵּרוּשׁ – באיזו מדריגה של אלקות מתקשר יהודי על ידי מצוות – לִהְיוֹת צְרוּרוֹת וּמְלֻבָּשׁוֹת בְּאוֹר הַכֶּתֶר, – המדריגה העליונה ביותר של סדר השתלשלות, הוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא, וְעַל־יְדֵי לְבוּשׁ זֶה יוּכְלוּ לַחֲזוֹת ״בְּנֹעַם ה׳״ וְ״צַחְצָחוֹת״ – שלמעלה מ"כתר", שֶׁלְּמַעְלָה מִמַּעֲלַת וּמַדְרֵגַת הַכֶּתֶר, וְהֵם פְּנִימִיּוּתוֹ – של אור הכתר, פנימיות הכתר היא למעלה לגמרי מסדר השתלשלות, עַל דֶּרֶךְ־מָשָׁל. (וְגַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר שֶׁהַמִּצְוֹת הֵן פְּנִימִיּוּת רְצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא – ואילו כאן אנו אומרים שהן מחיצוניות הכתר, חיצוניות הרצון, הִנֵּה זֹאת מוּדַעַת לְיֹדְעֵי חֵ״ן – חכמת הקבלה (חכמת הנסתר), רִבּוּי בְּחִינוֹת וּמַדְרֵגוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּכָל בְּחִינָה וּמַדְרֵגָה מִמַּדְרֵגוֹת הַקְּדֻשָּׁה, כַּמָּה בְּחִינוֹת ״פָּנִים״ לִ״פְנִים״, – פנימיות לפנימיות – שלגבי בחינה אחת, הבחינה השניה היא פנימיות עוד יותר, וְכַמָּה בְּחִינוֹת ״אֲחוֹרַיִם״ לִ״אֲחוֹרַיִם״, וְכוּ׳ – שבחינה אחת היא יותר "אחוריים" מאשר השניה, למרות שגם אותה בחינה נקראת "אחוריים", עַד אֵין־קֵץ וְכוּ׳). – הרי, שלגבי בחינת פנימיות רצון העליון, אודותה מדובר כאן, נקראות מצוות "חיצוניות" בלבד, למרות שבמקום אחר, בו מדובר בהשוואה לבחינה אחרת, הן נקראות "פנימיות" הרצון העליון. על־כל־פנים, הרי אמר, שמצוות הן תר"ך (620) עמודי אור של "כתר". לכאורה, כיצד זה תואם למה שאמר לפני זה אודות תרי"ג (613) הלבושים שהמצוות מייצגות אותן, לתרי"ג כוחות הנפש? יסביר רבנו הזקן להלן שז' מצוות דרבנן (המשלימות מספר תר"ך) אינן מצוות לעצמן, אלא נחשבות כחלק ממצוות התורה (דאורייתא) שמהן הן באות, ולכן הוא אומר, שהלבושים לנפש הם תרי"ג (613) (מתרי"ג המצוות שבהן נכללות גם המצוות דרבנן) להלביש תרי"ג כוחות הנפש. ובלשון רבנו הזקן: וְהִנֵּה, ז׳ מִצְוֹת דְּרַבָּנָן אֵינָן נֶחְשָׁבוֹת מִצְוֹת בִּפְנֵי עַצְמָן, – כמצוות נפרדות, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר:40 ״לֹא תֹסֵף״, – על המצוות, אֶלָּא הֵן יוֹצְאוֹת וְנִמְשָׁכוֹת מִמִּצְוֹת הַתּוֹרָה וּכְלוּלוֹת בָּהֶן בְּמִסְפַּר תַּרְיַ״ג, – (613) – לְהַלְבִּישׁ תַּרְיַ״ג (613) בְּחִינוֹת וְכֹחוֹת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ־רוּחוֹ־וְנִשְׁמָתוֹ – שֶׁל הָאָדָם, – על־כל־פנים הרי אמר לעיל, שהמצוות הן כמו "עמודים חלולין" המקיפים ומלבישים בחינת הנשמה, או רוח או נפש של האדם המקיים את המצוות, ועל ידי ה"עמודים" עולות הנר"ן – נפש, רוח ונשמה – שלו עד למעלות הגבוהות ביותר, להיות קשורות ומלובשות באור הכתר, ועל ידי לבוש זה הן יכולות "לחזות בנועם ה'" ו"צחצחות" שלמעלה מ"כתר", וזה פנימיות ה"כתר". וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי (דף רסט עמוד ב): ״דְּאִנּוּן עוֹבָדִין טָבִין דְּעָבִיד בַּר נָשׁ – מָשְׁכֵי מִנְּהוֹרָא דְּזִיוָא עִלָּאָה לְבוּשָׁא כוּ׳״, – שהמעשים הטובים (המצוות) שעושה האדם, ממשיכים את האור מהזיו העליון, כלומר ממדריגת "כתר עליון", וְחָמֵי כוּ׳ בְּנֹעַם ה׳ וְכוּ׳״, – והוא חוזה – כפי שהוא מסיים שם – ב"נועם ה'" וב"צחצחות", שהם פנימיות הכתר. וְהַגַּם דְּהָתָם מַיְירֵי – ולמרות ששם, בזוהר, מדובר בְּגַן־עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן, שֶׁהַלְּבוּשִׁים שָׁם הֵם מִמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת מַמָּשׁ, – הרי שהלבושים אינם מצד הענין והמעלה של רצון העליון, כמדובר לעיל, כי־אם מצד מעלת ה"מעשה", אֲבָל בְּגַן־עֵדֶן הָעֶלְיוֹן הַלְּבוּשִׁים הֵם מֵרְעוּתָא, – מהרצון, וְכַוָּנָה דְלִבָּא – של הלב, בְּאוֹרַיְיתָא וּבִצְלוֹתָא, – בתורה ובתפלה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר שָׁם בחלק ב' (דף רי), – שאחרי שיש כבר לנשמה לבושים ממעשה המצוות בגן־עדן התחתון – היא עולה לגן־עדן העליון, הֲרֵי הַכַּוָּנָה – שממנה באים הלבושים – הִיא כַּוָּנַת עִסְקוֹ בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ מֵאַהֲבַת ה׳, וּמִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה הִיא גַּם־כֵּן מִכְּלַל מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, ״דַּעֲקִימַת שְׂפָתָיו הָוֵי מַעֲשֶׂה״, וְהִרְהוּר לָאו כְּדִבּוּר דָּמֵי,41 – הרהור (באותיות התורה) אינו דומה לדיבור, וְאֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּהִרְהוּר לְבַדּוֹ,42 וְכֵן בִּתְפִלָּה. – מן ההכרח לבטא בדיבור דוקא מלות התפלה, ולא מספיק ההרהור בהן בלבד, הרי שגם בתורה וגם בתפלה ישנו ענין ה"מעשה", עקימת שפתיים הנחשבת ל"מעשה", והכוונה היא, שגם הלבושים שנעשים מתורה ומתפלה בכוונה – הם גם כן לבושים ממעשה המצוות הבאים מאור הכתר, וְגַם מַה שֶׁכַּוָּנָה, – ויתירה מזו, כִּי מַעֲלַת הַכַּוָּנָה עַל הַדִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, – מה שהכוונה היא למעלה מדיבור ומעשה, שמכוונה נעשים לבושים לגן־עדן העליון, אֵינָהּ מִצַּד עַצְמָהּ כוּ׳, – מצד הכוונה עצמה שהיא המעלה והעבודה של הנפש באהבתה להקדוש־ברוך־הוא, אֶלָּא מִצַּד הֶאָרַת רְצוֹן הָעֶלְיוֹן כוּ׳, – מה שההארה מהרצון העליון היא יותר בהתגלות בענין רוחני של כוונה ואהבה – מאשר בענין של מעשה המצוות שהוא מעשה גשמי, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים – "תניא", חֵלֶק א׳ פֶּרֶק ל״ח בַּאֲרִיכוּת, עַיֵּן שָׁם. – שם מוסבר, שההארה מהרצון העליון המאירה בכוונה, היא כמו "נשמה" בהשוואה לההארה המאירה ב"מעשה" שהוא כ"גוף" ומלבוש לנשמה; ואשר הבדל זה הוא רק בצמצום והתפשטות ההארה. על־כל־פנים, הרי שגם בלבושים הנעשים לנשמה מכוונת ורצון הלב שבתורה ותפלה, הם גם כן מצד ההארה של הרצון העליון, כתר עליון, שממנה באים הלבושים לנשמה, כפי שהוסבר לעיל.

אגרת הקודש

וּמְחַבְּרִים מְרוֹם הַמַּעֲלוֹת הוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא עַד הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַחָמְרִית וְהֵן עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּמוֹ הָעַמּוּדִים שֶׁהֵם חֲלוּלִין שֶׁמַּקִּיפִין וּמַלְבִּישִׁין נִשְׁמַת הָאָדָם אוֹ רוּחוֹ אוֹ נַפְשׁוֹ בִּלְבוּשֵׁי הַמִּצְוֹת כְּשֶׁמְּקַיֵּם הַמִּצְוֹת וְדֶרֶךְ עַמּוּדִים אֵלּוּ עוֹלִין הַנֶּפֶשׁ רוּחַ נְשָׁמָה שֶׁלּוֹ עַד רוֹם הַמַּעֲלוֹת לִצְרֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת ה' פֵּרוּשׁ לִהְיוֹת צְרוּרוֹת וּמְלֻבָּשׁוֹת בְּאוֹר הַכֶּתֶר הוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא וְעַל יְדֵי לְבוּשׁ זֶה יוּכְלוּ לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וְצַחְצָחוֹת שֶׁלְּמַעְלָה מִמַּעֲלַת כֶּתֶר וְהֵם פְּנִימִיּוּתוֹ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל (וְגַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר שֶׁהַמִּצְוֹת הֵן פְּנִימִיּוּת רְצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא הִנֵּה זֹאת מוּדַעַת לְיֹדְעֵי חֵ"ן רִבּוּי בְּחִינוֹת וּמַדְרֵגוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּכָל בְּחִינָה וּמַדְרֵגָה מִמַּדְרֵגוֹת הַקְּדֻשָּׁה כַּמָּה בְּחִינוֹת פָּנִים לִפְנִים וְכַמָּה בְּחִינוֹת אֲחוֹרַיִם לַאֲחוֹרַיִם עַד אֵין קֵץ וְכוּ'). וְהִנֵּה זַיִ"ן מִצְוֹת דְּרַבָּנָן אֵינָן נֶחְשָׁבוֹת מִצְוֹת בִּפְנֵי עַצְמָן שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר לֹא תֹסֵף אֶלָּא הֵן יוֹצְאוֹת וְנִמְשָׁכוֹת מִמִּצְוֹת הַתּוֹרָה וּכְלוּלוֹת בָּהֶן בְּמִסְפַּר תַּרְיַ"ג לְהַלְבִּישׁ תַּרְיַ"ג בְּחִינוֹת וְכֹחוֹת שֶׁבְּנֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל הָאָדָם. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי (דַּף רס"ט עַמּוּד ב') דְּאִנּוּן עוֹבָדִין טָבִין דְּעָבִיד בַּר נָשׁ מָשְׁכֵי מִנְּהוֹרָא דְּזִיוָא עִלָּאָה לְבוּשָׁא וְכוּ' וְחָמֵי וְכוּ' בְּנֹעַם ה' וְכוּ'. וְהַגַּם דְּהָתָם מַיְירֵי בְּגַן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן שֶׁהַלְּבוּשִׁים שָׁם הֵם מִמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת מַמָּשׁ אֲבָל בְּגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן הַלְּבוּשִׁים הֵם מֵרְעוּתָא וְכַוָּנָה דְּלִבָּא בְּאוֹרַיְיתָא וּבִצְלוֹתָא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר שָׁם (דַּף ר"י) הֲרֵי הַכַּוָּנָה הִיא כַּוָּנַת עִסְקוֹ בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ מֵאַהֲבַת ה' וּמִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה גַּם כֵּן הִיא מִכְּלַל מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת דַּעֲקִימַת שְׂפָתָיו הָוֵי מַעֲשֶׂה וְהִרְהוּר לָאו כְּדִבּוּר דָּמֵי וְאֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּהִרְהוּר לְבַדּוֹ וְכֵן בִּתְפִלָּה מַה שֶּׁאֵין כֵּן מַעֲלַת הַכַּוָּנָה עַל הַדִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה אֵינָהּ מִצַּד עַצְמָהּ וְכוּ' אֶלָּא מִצַּד הֶאָרַת רְצוֹן הָעֶלְיוֹן וְכוּ' כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים חֵלֶק א' פֶּרֶק ל"ח בַּאֲרִיכוּת עַיֵּן שָׁם.

40. ראה יד, א. 41. ברכות כ, ב. 42. הלכות ת"ת לאדה"ז פ"ב סי"ב. וראה עירובין נד, ב.

להלן יפרט את המעלה המיוחדת שישנה בהלכות התורה, שבהן דוקא ישנו הגילוי מהרצון העליון. שכן, איך יודעים מהו הרצון העליון שבמצוות, ובאיזה אופן על המצוות להיות כדי שעל ידן יומשך הרצון העליון – הרי זה דוקא על־ידי ההלכות של תורה שבעל־פה. ובלשון רבנו הזקן:

אגרת הקדש

וְהִנֵּה מוֹדַעַת זֹאת כִּי הִנֵּה רְצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא – הרי ידוע, כי הנה רצון העליון ברוך־הוא, הַמְלֻבָּשׁ בִּתְרַיַ"ג (613) מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, – כפי שהמצוות הן בתורה שבכתב, שבהן מלובש הרצון העליון ברוך־הוא, הוּא מֻפְלָא וּמְכֻסֶּה טָמִיר וְנֶעְלָם, וְאֵינוֹ מִתְגַּלֶּה אֶלָּא בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה, – מן התורה שבעל־פה יודעים בבירור מהו הרצון העליון שבמצוה זו, כפי שרבנו הזקן מביא מיד הדוגמה ממצות תפילין וכו'. ארבע הלשונות שרבינו הזקן משתמש בהן: "מופלא ומכוסה טמיר ונעלם", וכן מה שהוא מחלקן לשתי חלוקות: "מופלא ומכוסה" בוא"ו המוסיף, ולאחר מכן "טמיר (בלי וא"ו) ונעלם", כלומר ש"טמיר ונעלם" הוא חלוקה שניה – מסביר זאת ב"לקוטי לוי יצחק" (בהערות על התניא), שזה מפני שתרי"ג המצוות שבתורה שבכתב תלויות בשם הוי' (כידוע), מצוות לא־תעשה ב"י\"ה" של שם הוי' ומצוות־עשה ב"ו\"ה", ושם הוי' הרי "נכתב" ולא "נקרא", כמאמר "לא כשאני נכתב אני נקרא", שהקריאה היא לא בשם הוי' אלא בשם אדנ־י, "לעלם כתיב" מלשון העלמה. וזהו מה שבתורה שבכתב דוקא הרצון העליון נעלם כמו ששם הוי' הוא נעלם, הוא רק "נכתב" (וכתב הוא העלם לגבי קריאה) ולא "נקרא" (שקריאה היא גילוי), אלו הן ארבע הלשונות ("מופלא ומכוסה טמיר ונעלם") כנגד ארבע אותיות שם הוי', והן חלוקות בשתי חלוקות, "מופלא ומכוסה" ו"טמיר ונעלם": "מופלא ומכוסה" כנגד י"ה של שם הוי' ו"טמיר ונעלם" כנגד ו"ה, כלומר (הוא ממשיך ב"לקוטי לוי יצחק"), שהרצון העליון הוא האותיות של שם הוי' דלעילא (שלמעלה) והוא מלובש בתורה שבכתב שהיא שם הוי' דלתתא (שלמטה), ולכן הוא עדיין "מופלא ומכוסה טמיר ונעלם", כי שם הוי' (גם שם הוי' דלתתא (שלמטה)) הוא עדיין "טמיר ונעלם", ומתגלה בתורה שבעל־פה, שהיא שם אדנ־י שהוא בגילוי ו"נקרא" (כפי ששם הוי' "נקרא" ובגילוי על ידי שם אדנ־י, שהוא נקרא באדנ־י). על־כל־פנים, הרי הרצון העליון כפי שהוא בתורה שבכתב הוא מכוסה ונעלם, ומתגלה רק בתורה שבעל־פה, כְּמוֹ מִצְוַת תְּפִלִּין, עַל דֶּרֶךְ־מָשָׁל, שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ", וְהוּא מַאֲמָר סָתוּם וְנֶעְלָם, שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ הַכָּתוּב אֵיךְ וּמַה לִקְשֹׁר, – מה לקשור, ואיך לקשור, וּמַהוּ "טֹטָפֹת", וְהֵיכָן הוּא "בֵּין עֵינֶיךָ" ו"על ידך", עַד שֶׁפֵּרְשָׁה תּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה, שֶׁצָּרִיךְ לִקְשֹׁר בַּיִת אֶחָד עַל הַיָּד וְד' בָּתִּים עַל הָרֹאשׁ, וּבְתוֹכָם ד' פָּרָשִׁיּוֹת, וְהַבָּתִּים יִהְיוּ מֵעוֹר מְעֻבָּד, וּמְרֻבָּעִים דַּוְקָא, – ומרובעים דוקא, וּמְקֻשָּׁרִים בִּרְצוּעוֹת שֶׁל עוֹר שְׁחֹרוֹת דַּוְקָא – זה באשר במה לקשור, וְכָל שְׁאָר פְּרָטֵי הִלְכוֹת עֲשִׂיַּת הַתְּפִלִּין שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּעַל־פֶּה, – בתורה שבעל־פה, וְ"עַל יָדְךָ" הוּא הַזְּרוֹעַ דַּוְקָא וְלֹא כַּף הַיָּד, וּ"בֵין עֵינֶיךָ" זֶה קָדְקֹד וְלֹא הַמֵּצַח. – כל זה הוא באשר למקום היכן צריכים להניח את התפילין, כל פרטי הדינים האמורים לדעת בבירור במה מתבטאת מצות התפילין ואיך הוא הרצון העליון שיהודי יקיים מצוה זו – כל אלה מתבררים ומתבהרים בהלכות של תורה שבעל־פה דוקא. וְכֵן כָּל מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין מִצְוֹת־עֲשֵׂה בֵּין מִצְוֹת לֹא־תַעֲשֶׂה – אֵינָן גְּלוּיוֹת וִידוּעוֹת וּמְפֹרָשׁוֹת אֶלָּא עַל־יְדֵי תּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה, כְּמוֹ מִצְוַת לֹא־תַעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר בַּשַּׁבָּת: "לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה", וְלֹא פֵרֵשׁ – בציווי שבתורה שבכתב, מַה הִיא מְלָאכָה, וּבַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה נִתְפָּרֵשׁ – מוסבר שֶׁהֵן ל"ט מְלָאכוֹת הַיְּדוּעוֹת, וְלֹא טִלְטוּל אֲבָנִים וְקוֹרוֹת כְּבֵדוֹת. – שאין זה אסור מן התורה אלא מדרבנן, למרות שזו מלאכה כבדה, והאדם יתייגע יותר בעשותו מלאכה זו מאשר בעשיית מלאכות מסויימות של ל"ט המלאכות – בכל זאת לא זו היא המלאכה שאסרה תורה. ישנה גירסא נוספת כאן ב"תניא": "ולא טלטול אבנים וקורות כבידות כו'", בהתאם לגירסא זו הרי שגם טלטול אבנים וקורות כבידות הוא איסור מן התורה, דבר זה הוא בהתאם למה שהרמב"ן אומר בפרשת אמור, שה"עשה" של "שבתון" ביום־טוב (וכך "תשבות" של שבת) הוא גם על דברים שאינם מל"ט המלאכות, אלא מפני שבעשותו מלאכות אלו אין לאדם שבות ומנוחה מל"ט המלאכות – הן נכללות ב"עשה" של "שבתון", כך סובר גם ה"מגיד משנה" בפירושו הראשון, שגם הרמב"ם סובר כך, שהתורה אמרה "תשבות" מהדברים שיש בהם עמל (יגיעה) למרות שאין הם מלאכה (מה שהתורה קוראת מלאכה) שעליה ישנו הלא־תעשה של "לא תעשה כל מלאכה", למרות שה"לחם משנה" מפריך סברא זו, אבל מה"מגיד משנה" מסתבר כך. ישנם המפרשים, ששתי הגירסאות ב"תניא" כאן, הן אמת, והן תלויות במחלוקת שבירושלמי, שר' בא ור' ירמי' סוברים שה"עשה" שבשביעית ("שש שנים תקצור שדך ושש שנים תזמור כרמך, ולא בשביעית ולאו הבא מכלל עשה – עשה") הוא לגבי דברים שאין עליהם לאו (שכך צריך להיות גם לגבי שבת, שה'עשה' של "תשבות" הוא על דברים שאינם בכלל הלאו של "לא תעשה כל מלאכה"). בהתאם לכך באה ההגהה כאן ב"תניא": "ולא אבנים וקורות כבידות כו'". ור' יוסי סובר, שה"עשה" של שביעית הוא רק על הדברים שיש עליהם לאו, ואילו הדברים שאין עליהם לאו – אסורים רק מדרבנן. בהתאם לכך הרי כך הדבר גם לגבי שבת, שהעשה של שבת הוא רק על מה שיש עליו לאו, ואילו הדברים שאין עליהם לאו אסורים רק מדרבנן. וְכַיּוֹצֵא בָהֶן – בדומה למצות תפילין וללא־תעשה של שבת, הֵן כָּל הַמִּצְוֹת, בֵּין מִצְוֹת־עֲשֵׂה בֵּין מִצְוֹת לֹא־תַעֲשֶׂה, הֵן סְתוּמוֹת וְלֹא מְפֹרָשׁוֹת וּגְלוּיוֹת וִידוּעוֹת אֶלָּא עַל־יְדֵי תּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה. וּמִשּׁוּם הָכֵי, – ולכן, כתוב עַל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה: "וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ", מִשּׁוּם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, שֶׁכְּמוֹ עַל־דֶּרֶךְ־מָשָׁל כָּל אֵבָרֵי הַוָּלָד כְּלוּלִים בְּטִפַּת הָאָב בְּהֶעְלֵם גָּדוֹל, וְהָאֵם מוֹצִיאָתוֹ לִידֵי גִּלּוּי בְּלֵדָתָהּ וָלָד שָׁלֵם בִּרְמַ"ח – 248 – אֵבָרִים וּשְׁסָ"ה – 365 – גִּידִים, – שזו הרי ה"בינה יתירה" ש"ניתנה באשה", הכוח לגלות מה שהיה כלול בהעלם – באופן שלם, כָּכָה מַמָּשׁ – נקראת תורה שבעל־פה "תורת אמך", שכן כָּל רְמַ"ח מִצְוֹת־עֲשֵׂה וּשְׁסָ"ה מִצְוֹת לֹא־תַעֲשֶׂה בָּאִים מֵהַהֶעְלֵם אֶל הַגִּלּוּי בְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה, וְרֵישֵׁיהּ דִּקְרָא – ההתחלה של הפסוק "ואל תטוש תורת אמך" – "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ" – קָאֵי – מוסב, עַל – תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, שֶׁכֵּן – דְּנָפְקָא מֵחָכְמָה עִלָּאָה – הנקראת "מוסר אביך", שכן תורה שבכתב באה מ"חכמה עילאה" (עליונה), דְּאִתְקְרִיאַת – הנקראת בשם "אַב". וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ", – כמובא בראשית אגרת זו, כִּי הַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה הַנִּקְרֵאת "אֵשֶׁת חַיִל", הַמּוֹלִידָה וּמַעֲמֶדֶת חֲיָלוֹת הַרְבֵּה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר", אַל תִּקְרֵי "עֲלָמוֹת" אֶלָּא "עוֹלָמוֹת", – עולמות בלי מספר, אֵלּוּ הֲלָכוֹת – שבתורה, דְּלֵית לוֹן חֻשְׁבָּנָא, – שאין להן מספר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּתִקּוּנִים, וְכֻלָּם – כל ההלכות, הֵן בְּחִינַת גִּלּוּי רְצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא הַנֶּעְלָם בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, – לכן נקראת תורה שבעל־פה "אשת חיל", שכן היא מעמידה הרבה חיילות, ההלכות הרבות שבתורה שבעל־פה. להלן יסביר רבנו הזקן, מה ששאל בתחילת האגרת, על מה שחכמינו ז"ל אומרים "ודאשתמש בתגא וכו'" שהכוונה היא להלכות, "כתרה" של תורה – מדוע "הלכות" דוקא נקראות כתרה של תורה, וכן מדוע דוקא זה ששונה הלכות מובטח לו שהוא בן עולם הבא – מדוע הלכות דוקא ולא ענין אחר שבתורה? וּרְצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא הוּא לְמַעְלָה מַּעְלָה מִמַּעֲלַת וּמַדְרֵגַת חָכְמָה עִלָּאָה, – חכמה עליונה, וּכְמוֹ כֶּתֶר וַעֲטָרָה עַל הַמֹּחִין שֶׁבָּרֹאשׁ, – כך הוא הכתר למעלה מ"חכמה" שהיא מוחין, לָכֵן נִקְרְאוּ הַהֲלָכוֹת בְּשֵׁם "תָּגָא" וַ"עֲטָרָהּ שֶׁל תּוֹרָה", – שכן, ההלכות הן הגילוי של רצון העליון, ורצון הוא כתר, "וְהַשּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן עוֹלָם הַבָּא", – "הלכות" דוקא, יותר מאשר על ידי ענין אחר בתורה, עַל־יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּת נַפְשׁוֹ־רוּחוֹ־נִשְׁמָתוֹ שֶׁלּוֹ בִּרְצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל: – שהלבושים לנשמה בעולם הבא הם המצוות, וגילוי רצון העליון שבמצוות הוא הרי בהלכות דוקא, שבהן מתבטא בבהירות מה הוא הרצון העליון שבמצוות.

אגרת הקדש – סימן ל'

יום רביעי כ"ד מרחשון

ל. באגרת קודש זו, סימן ל', מעורר רבנו הזקן את אלה שבשנה הקודמת נתנו סכום כסף מסוים ל"צדקת ארץ ישראל", שגם באותה שנה יתנו (בגלל סיבות שונות) לא פחות מאשר בשנים שעברו, והוא מסביר איך נוגע בצדקה גם ענין "רוב המעשה" (בעשיית ענין הצדקה, ולתת את הסכום המוקצב בנתינות מרובות, כפי שהסביר בפרוטרוט המעלה שבכך באגרת הקודש סימן כ"א), וגם ה"חשבון הגדול", שהנתינות מצטרפות לחשבון גדול, ואשר זה פועל למעלה ב"מלכות דאצילות", מקור כל העולמות.

לְמוֹדַעַת זֹאת – הרי ידוע, מַה שֶּׁאָמְרוּ רַזַ"ל: "כָּל הָרָגִיל לָבֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְיוֹם אֶחָד לֹא בָא – הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שׁוֹאֵל עָלָיו, – אגב, לשון הגמרא שלפנינו היא "ולא בא יום אחד הקדוש־ברוך־הוא משאיל בו", ודרוש בירור אם אכן רבנו הזקן גורס אחרת בגמרא, או שהוא מביא רק את "תוכן" המאמר ולא את לשונו ממש, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִי בָכֶם יְרֵא ה' וְגוֹ'"'. – וכפי ההמשך שם: "שומע בקול עבדו" – הנביא, "אשר הלך חשכים ואין נוגה לו", שבהתאם לפירוש הגמרא שם הכוונה היא, שבאותה פעם הלך למקום של חושך ולא בא לבית הכנסת (אם ההליכה לא היתה לשם דבר מצוה – שאז זה "חשכים"). ובהתאם לפירוש המפרשים בתנ"ך, הכוונה היא שהוא שרוי במצב של חושך וצרה, ואף־על־פי־כן לא היה צריך להימנע (מלבוא לבית הכנסת) אלא היה עליו כפי סיום הפסוק "יבטח בשם ה' וישען באלקיו", ויש לייחס ענין זה גם למדובר באגרת זו, שגם כשהמצב קשה יותר, ובגלל זאת יש ברצונו להימנע מדבר טוב שעשה בזמנים עברו – צריך הרי להיות "יבטח בשם ה' וישען באלקיו" גם במצב של "חשכים", וְכֵן בְּכָל הַמִּצְוֹת, – לאו דוקא בענין התפלה בבית הכנסת, שבו דנה הגמרא, אלא כך הדבר גם בכל המצוות שהיה אדם רגיל לעשות דבר מצוה והוא נמנע מעשותו, וּבִפְרָט מִצְוַת הַצְּדָקָה שֶׁשְּׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת. – הרי שהיא גדולה גם ממצות התפלה, הרי אם לגבי תפלה בבית הכנסת – כך, על־אחת־כמה־וכמה שהדבר כך לגבי צדקה, שבאם הוא רגיל לתת ואינו נותן – שואל עליו הקדוש־ברוך־הוא וכו', אַף שֶׁהִיא בְּלִי נֶדֶר חַס־וְשָׁלוֹם, – שנתינתו בשנים שעברו היתה בלי נדר חס־ושלום, שכך הרי צריך להיות בכל דבר שעושים אותו כמה פעמים, לעשותו בלי נדר, שלא יהיה בכך משום נדר לעשות כך תמיד, אַף־עַל־פִּי־כֵן כָּל הַחַיִל אֲשֶׁר נָגַע יִרְאַת ה' בְּלִבָּם – לֹא יָאֶה – לא ראוי, לְנַפְשָׁם הָאֱלֹקִית לָתֵת מִגְרָעוֹת בַּקֹּדֶשׁ, – לתת פחות, ולמעט על־ידי־זה את ההמשכה מבחינת "קדש" – שנמשך מבחינת קודש – ב"מלכות" על־ידי ענין הצדקה, מֵאֲשֶׁר כְּבָר הֻרְגְּלוּ מִדֵּי שָׁנָה לְהַפְרִישׁ מִמַּאֲדָם, – כסף נקרא "מאדך", לפי הפירוש הראשון במשנה, ויכול להיות שהכוונה היא גם למי שכסף לגביו הוא באופן של "מאד", לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וְנִדְכָּאִים דְּלֵית לְהוֹן מִגַּרְמַיְהוֹן, – שאין להם משלהם – הכוונה לעניי ארץ ישראל שאין להם משלהם, אלא מחכים לתמיכה הנשלחת להם, הִיא בְּחִינַת "סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת" וְכוּ', – כך נקראת ארץ ישראל בזמן הגלות, וכך הדבר גם בשורש, ב"מלכות דאצילות", שנקראת כך (כנזכר ב"אגרת הקודש" סימן ד' וסימן כ"א), וּלְרוֹמְמָם וּלְקוֹמְמָם וְכוּ', לְמֶהֱוֵי – אותה, וְכוּ' אֶחָד בְּאֶחָד – שתהיה ההתאחדות של וְכוּ'. – לגבי נשמות ישראל משמעות הדבר, שצדקה "פועלת" התאחדות והתחברות של יהודי עם יהודי, ולגבי הספירות למעלה משמעות הדבר, שה"אחד" של "יחודא תתאה" (היחוד התחתון) של ספירת המלכות, הנעשה שורש ומקור לעולמות, יהיה בהתאחדות עם ה"אחד" של "ז"א" (זעיר אנפין) שלמעלה מעולמות, וזה היחוד של הקדוש־ברוך־הוא והשכינה, ששכינה, "מלכות דאצילות", מתאחדת עם "ז"א" הקדוש ומובדל מעולמות. וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה וְכוּ', – כפי שהוסבר בפרוטרוט ב"אגרת הקודש" סימן כ"א, שישנה מעלה במתן הסכום לצדקה, בנתינות רבות, לא בנתינה אחת, למרות שמדובר באותו סכום, שהרי, כפי שאומר הרמב"ם דבר זה מזכך את הנפש, ועל פי חסידות הרי בכל נתינה נעשה היחוד העליון. יכול להיות שרבנו הזקן רוצה לציין כאן, שזה אמור גם כשאדם חושב שבשנה הבאה, כשמצבו יוטב, ישלים גם עבור שנה זו, (שכן, אם הוא חושב סתם, שהוא מפסיק לתת בגלל המצב הקשה – הרי כבר שלל זאת רבנו הזקן ב"אגרת הקודש" סימן ט"ז, שגם כשהיה רחמנא־ליצלן מצב של "לווים ואוכלים", אף־על־פי־כן אמר אז רבנו הזקן "לא טוב עושים לנפשם" ש"קופצים ידיהם" וכו'); אלא גם כשהוא חושב שבשנה הבאה ישלים גם עבור שנה זו, אך הרי יחסר ב"רוב המעשה" בשנה זו, ומה גם בהתאם למה שרבנו הזקן כתב ב"אגרת הקודש" סימן כ"א, שהנתינה ל"מעות ארץ ישראל" תהיה מדי שבוע או לכל הפחות מדי חודש – הרי שתחסרנה הנתינות של אותם שבועות או חדשים. וּלְפִי הַחֶשְׁבּוֹן, – כפי שיסביר להלן, שנוגע הדבר שיהיה "חשבון גדול", הממשיך את "גדול הוי'" וכו', יכול להיות שהכוונה היא, כי הרי ישנה מעלה בחשבון גדול – כשהסכום הוא גדול, כמו במאות או באלפים, דבר שממשיך ממדריגה עליונה יותר, ש"מאה" הוא ב"כתר" וכו', הרי אם יפחית מהסכום שהיה רגיל לתת – יחסר הרי מהחשבון הגדול. כְּמַאֲמַר רַזַ"ל: "כָּל פְּרוּטָה וּפְרוּטָה מִצְטָרֶפֶת לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל" וְכוּ', – והמשמעות ב"חשבון גדול" היא: עַל דֶּרֶךְ מַאֲמַר רַזַ"ל: אֵימָתַי "גָּדוֹל הוי' וְגוֹ' – בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ" וְכוּ', – כלומר, כשהוי' מתלבש ומאיר ב"מלכות", עולם הדיבור, הנקרא "עיר אלקינו", שכן, כשם שהעיר מורכבת מהרבה בתים, והבתים מורכבים מאבנים רבות, כך "עולם הדיבור" כולל בתוכו הרבה אותיות וצירופים (אותיות נקראות "אבנים" בספר יצירה), שמהן מתהווים העולמות והנבראים, וזה מגלה גדלות הוי', שֶׁהִיא – מלכות דאצילות, "עיר אלקינו", בְּחִינַת וּמְקוֹם הַחֶשְׁבּוֹן, – שכן, חשבון הרי שייך בדברים שהם בהגבלה ובהתחלקות – ו"מלכות" היא המקור לנבראים בעלי גבול שבהם ישנה התחלקות, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן". – "בריכה" ו"באר" מורות על "מלכות", וְהַמְכֻוָּן, – במה שאומרים שעל־ידי "חשבון גדול" בצדקה, נעשה "גדול הוי' בעיר אלקינו", כִּי בְּאִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא, – הוא בהתעוררות האדם למטה, המתבטא ב־ הַמְשָׁכַת חַיִּים חֵן וָחֶסֶד בְּמַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה בְּרָצוֹן הַטּוֹב וְסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת – נַעֲשָׂה "אִתְעָרוּתָא דִלְעֵילָא", – התעוררות למעלה, שֶׁיָּאֵר הוי' פָּנָיו, – שיהיה הוּא הֶאָרַת וְהַמְשָׁכַת חֵן וָחֶסֶד וְרָצוֹן עֶלְיוֹן מֵחַיֵּי הַחַיִּים אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא אֲשֶׁר לִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר – הרי שגדולתו איננה בהתגלות, שכן היא למעלה מהשגת הנבראים – תימשך גדולת "אין־סוף ברוך־הוא" וְהַשָּׂגָה כְּלָל אֶל בְּחִינַת "מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עֹלָמִים", – מקור ושורש לכל העולמות, דְּאִתְגַּלְיָא עָלְמָא, – ה"עולם הגלוי" כפי שנקראת "מלכות", הַמְחַיָּה כָּל הַבְּרוּאִים שֶׁבְּכָל הַהֵיכָלוֹת עֶלְיוֹנִים – עולמות עליונים – וְתַחְתּוֹנִים, שֶׁהֵן בִּבְחִינַת מִסְפָּר וְחֶשְׁבּוֹן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אֶלֶף אַלְפִים יְשַׁמְּשׁוּנֵהּ". – הרי שהם בחשבון וגבול של אלף אלפים. על־כל־פנים, הרי שעל־ידי ענין הצדקה בסבר פנים יפות, נעשה "חשבון גדול", שה"גדול הוי'" שהוא "אין סוף" בלי גבול, יימשך ב"חשבון" ב"מלכות", שהיא שורש ומקור הנבראים בעלי חשבון וגבול. וְזֶהוּ "חֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל", שֶׁ־ – נעשה עַל־יְדֵי רֹב מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה – המביא ל־"שלום", כמו שכתוב: "וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם", כמוסבר ב"אגרת הקודש" סימן י"ב, כִּי פֵרוּשׁ "שָׁלוֹם" הוּא דָּבָר הַמְחַבֵּר וּמְתוַוֵךְ בּ' קְצָווֹת הַהֲפָכִים, שֶׁהֵן קְצֵה הַשָּׁמַיִם לְעֵילָא, – למעלה, בחינה ומדריגה שהיא "אין סוף" ולמעלה מהשגה, בְּחִינַת "וְלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר", וּקְצֵה הַשָּׁמַיִם לְתַתָּא, – למטה, בחינת ה"מלכות" שהיא הספירה והמדריגה התחתונה שבכל עשר הספירות, הַמִּתְלַבֵּשׁ בִּבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה, בִּבְחִינַת גְּבוּל וּמִסְפָּר, וְדַי לַמֵּבִין:

~ יום חמישי כ"ה מרחשון ~

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' 302, לא נודע בשערים... עד עמ' 304, האברים וכו'.

אגרת הקודש

לא נודע בשערים מ"ש בתיקונים דשכינתא איהו מרעא בגלותא כבי'. פי' ע"ד־משל כמו חולי הגוף המבדיל בין קדש וכו' שסיבת החולי והבריאות היא התפשטות והילוך החיות מהלב אל כל האברים המלובשת בדם הנפש היוצא מהלב אל כל האברים וסובב הולך הרוח חיים והדם תוך תוך כל האברים והגידים המובלעי' בהם וחוזר אל הלב ואם סיבוב והילוך הרוח חיים הזה הוא כהלכתו תמידי כסדרו המסודר לו מחיי החיים ב"ה אזי האדם בריא בתכלית כי כל האברים מקושרים יחד ומקבלים חיותם הראוי להם מהלב ע"י סיבוב הלז אך אם יש איזה קלקול באיזהו מקומן המונע ומעכב או ממעט סיבוב והילוך הדם עם הרוח חיים המלובש בו אזי נפסק או מתמעט הקשר הלז המקשר כל האברים אל הלב ע"י סיבוב הלז ואזי נופל האדם למשכב וחולי ה"י. וככה ממש ע"ד־מה נשמות ישראל נקראים בחי' אברי דשכינתא הנקראת בשם לב כמ"ש וצור לבבי וכמ"ש ושכנתי בתוכם פי' כי לשון שכינה הוא שאור הוי' שוכן בעולמות בי"ע להחיותם והמשכת חיות זו היא ע"י התלבשות תחלה בנשמות ישראל לפי שכל הנבראים אין ערוך להם אל הבורא ית' דכולא קמי' כלא ממש חשיבין וא"א להם לקבל חיות

לא. באגרת זו, סימן ל"א, מסביר רבנו הזקן, עד כמה נוגע למעלה (כביכול) ענין האהבה והאחדות בין יהודי אחד למשנהו, עד שכשהן חסרות חס־ושלום ושורר פירוד הלבבות בין יהודי אחד למשנהו – מתהווה חולי כביכול בשכינה. שכן, כפי שיסביר, נמשלה השכינה ללב, והיהודים לאברים, וקלקול באברים המשבש את מהלך הדם כראוי – מביא רחמנא־ליצלן למחלה באדם, וכך כביכול למעלה.

נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים – בהם ידועים ענינים אלה, – שלא כבאגרת הקודמת, בה משתמש רבנו הזקן בלשון "מודעת זאת" (בלי הוספת המלה "בשערים"), שכן שם מדובר אודות מאמר חכמינו ז"ל הידוע לכל, ואילו כאן מדובר בענין הלקוח מ"תיקוני זהר", מה שֶׁכָּתוּב בְּ'תִקּוּנִים', דִּשְׁכִינְתָּא אִיהִי מְרָעָא בְּגָלוּתָא – שהשכינה חולה (כביכול) בגלות. כִּבְיָכוֹל. פֵּרוּשׁ, – איזה קשר יש חס־ושלום בין חולי לשכינה? עַל־דֶּרֶךְ־מָשָׁל, כְּמוֹ חֳלִי הַגּוּף, הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ וכו', – לחול, כך להבדיל בין מחלה בגוף לבין ענין הנקרא "מחלה" בשכינה, שֶׁסִּבַּת הַחֳלִי וְהַבְּרִיאוּת הִיא הַתְפַּשְּׁטוּת וְהִילוּךְ הַחַיּוּת מֵהַלֵּב אֶל כָּל הָאֵבָרִים, הַמְלֻבֶּשֶׁת – החיות הבאה מהלב, מלוּבשת בְּדַם הַנֶּפֶשׁ הַיּוֹצֵא מֵהַלֵּב אֶל כָּל הָאֵבָרִים, – שהרי הדם נקרא "דם הנפש", וְסוֹבֵב סוֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ חַיִּים וְהַדָּם – הוספת כ"ק רבינו: והרוח חיים מלובש בו כדלקמן, תּוֹךְ תּוֹךְ כָּל הָאֵבָרִים וְהַגִּידִים הַמְבֻלָּעִים בָּהֶם, – באברים, וְחוֹזֵר אֶל הַלֵּב. – רוח החיים והדם חוזרים מכל האברים אל הלב, וְאִם סִבּוּב וְהִילוּךְ הָרוּחַ חַיִּים הַזֶּה הוּא כְּהִלְכָתוֹ, תְּמִידִי כְּסִדְרוֹ הַמְסֻדָּר לוֹ מֵחַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא – הקדוש ברוך הוא, חַיֵי החיים, – אֲזַי הָאָדָם בָּרִיא בְּתַכְלִית, כִּי כָּל הָאֵבָרִים מְקֻשָּׁרִים יַחַד וּמְקַבְּלִים חַיּוּתָם הָרָאוּי לָהֶם מֵהַלֵּב עַל־יְדֵי סִבּוּב הַלָּז. – של רוח החיים, אַךְ אִם יֵשׁ אֵיזֶה קִלְקוּל בְּאֵיזֶהוּ מְקוֹמָן הַמּוֹנֵעַ וּמְעַכֵּב אוֹ מְמַעֵט סִבּוּב וְהִילוּךְ הַדָּם עִם הָרוּחַ חַיִּים הַמְלֻבָּשׁ בּוֹ – בדם, אֲזַי נִפְסָק אוֹ מִתְמַעֵט הַקֶּשֶׁר הַלָּז – אם הדם נפסק לגמרי – נפסק הקשר לגמרי, ואם מהלך הדם ורוח החיים מאיט – הקשר מתמעט, הַמְקַשֵּׁר כָּל הָאֵבָרִים אֶל הַלֵּב עַל־יְדֵי סִבּוּב הַלָּז, – של הדם ורוח החיים, וַאֲזַי נוֹפֵל הָאָדָם לְמִשְׁכָּב וָחֳלִי, ה' יִשְׁמְרֵנוּ. הרי, שהקשר בין האברים, בינם לבין עצמם, שעל־ידי־זה הם קשורים ללב – נוגע גם לבריאות הלב. וְכָכָה מַמָּשׁ, עַל־דֶּרֶךְ־מָשָׁל, הִנֵּה כָּל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל נִקְרָאִים בְּחִינַת "אֵבְרֵי דִשְׁכִינְתָּא", – אברי השכינה, הַנִּקְרֵאת בְּשֵׁם "לֵב", כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְצוּר לְבָבִי", וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם"; פֵּרוּשׁ, – מה הקשר בין השכינה לבין הלב והתפשטותו בכל האברים? כִּי לְשׁוֹן "שְׁכִינָה" הוּא שֶׁאוֹר הוי' שׁוֹכֵן בְּעוֹלָמוֹת בְּרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה לְהַחֲיוֹתָם, וְהַמְשָׁכַת חַיּוּת זוֹ – מה שאור הוי' מחיה את העולמות, הִיא עַל־יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּת תְּחִלָּה בְּנִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, – שהחיות מתלבשת תחילה בנשמות ישראל, לְפִי שֶׁכָּל הַנִּבְרָאִים אֵין עֵרוּךְ לָהֶם אֶל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ, דְּכֻלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיבִין, – שלגביו כולם נחשבים ככלום ממש. וְאִי אֶפְשָׁר לָהֶם לְקַבֵּל חַיּוּת מֵאוֹרוֹ וְשִׁפְעוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נִבְרָאִים מֵאַיִן לְיֵשׁ וְחַיִּים וְקַיָּמִים, – שעל כך הם זקוקים לקבלת חיות, אור ושפע מהקדוש ברוך הוא, והם אינם יכולים לקבל זאת, כִּי־אִם עַל־יְדֵי הַנְּשָׁמוֹת – שבראש ובראשונה נמשכת החיות האלקית לנשמות ישראל ולאחר מכן היא נמשכת בעולמות, על־דרך שאנו אומרים בנוסח הברכות "אֱלֹקֵינוּ מלך העולם", בראש ובראשונה "אלקינו" – אלקות נמשכת לנשמות, ולאחר מכן "מלך העולם" – היא נמשכת בעולם, שֶׁעָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה, – שורש הנשמות הוא במחשבה שלמעלה, וְקָדְמוּ – למעלה, לִבְרִיאַת עוֹלָמוֹת שֶׁעַל־יְדֵי בְּחִינַת הַדִּבּוּר, – נבראו על־ידי דיבור, מחשבה, למשל, באדם היא הרי פנימית ולעצמו בלבד, ואילו דיבור הוא חיצוני ולזולת, כך באות הנשמות מהפנימיות של אלקות, והעולמות – מחיצוניות האלקות, הרי כדי שהאלקות תימשך בעולמות – בחיצוניות – עליה להימשך תחילה בנשמות – בפנימיות, כְּמַאֲמַר רַזַ"ל: "בְּמִי נִמְלַךְ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא" וכו', – על בריאת העולמות? – בנשמות ישראל, כַּנּוֹדָע בְּמָקוֹם אַחֵר. – הרי, שנשמות הן למעלה מעולמות באופן שההמלכה וההחלטה לבריאת העולמות, תלוי בנשמות. כל זה אמור לגבי המשכת החיות האלקית של שכינה בעולמות, כמו רוח החיים של הלב, למשל, הנמשך מהלב לכל האברים. להלן יסביר רבנו הזקן, שגם הפרט השני במשל, מה שרוח החיים חוזר מהאברים אל הלב, ישנו גם בנמשל, שהרי החיות האלקית שבעולמות היא באופן של "רצוא ושוב", שהיא נמשכת מלמעלה למטה, מהשכינה אל העולמות, ואותה חיות חוזרת למקורה (בתורה ובעבודה של התחתונים). וְנוֹדָע בַּשְּׁעָרִים, – של אלה שיודעים את הענינים, כִּי כָּל הַמְשָׁכַת הַחַיּוּת וְהַהַשְׁפָּעָה מֵעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים – מעולמות עליונים לְעוֹלָמוֹת תַּחְתּוֹנִים – מֵהֶם, הֵן כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר יְצִירָה: "נָעוּץ תְּחִלָּתָן בְּסוֹפָן וְסוֹפָן בִּתְחִלָּתָן", – שזה באופן שה"תחלה" (של העליון) נעוץ ונמצא בסוף (של התחתון), והסוף (של ה"תחתון") "נעוץ" ונמצא ב"תחלה" (של העליון), וּבְכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל מְכֻנֶּה בְּשֵׁם "אוֹר יָשָׁר" וְ"אוֹר חוֹזֵר", – האור הבא באופן ישיר מהעליון לתחתון, והאור החוזר מהתחתון לעליון, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב". – שם מדובר על "חיות הקודש" שב"מרכבה", ועל פי קבלה זה מוסב על החיות האלקית של העולמות והנבראים בכלל, שהיא באופן של "רצוא ושוב". על־כל־פנים, הרי, שלא זו בלבד שישנה ההמשכה של אלקות מהשכינה לעולמות ונבראים, אלא שהיא גם באופן של "אור חוזר", ו"שוב", מהנבראים אל השכינה שהיא מקור הנבראים, אֲשֶׁר עַל כֵּן, עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר הֵיטֵב בִּכְתָב, נִקְרֵאת הַשְּׁכִינָה בְּשֵׁם "לֵב", וְהַנְּשָׁמוֹת בְּשֵׁם "אֵבָרִים"; לְהוֹרוֹת לָנוּ, כִּי כַּאֲשֶׁר כָּל הַנְּשָׁמוֹת דְּבוּקוֹת וּמְקֻשָּׁרוֹת יַחַד – אֲזַי סִבּוּב וְהִילוּךְ הַחַיּוּת וְהַהַשְׁפָּעָה – מהשכינה לעולמות ומעולמות אל השכינה, סוֹבֵב סוֹבֵב, וְנָעוּץ סוֹפָן בִּתְחִלָּתָן, לְקַשֵּׁר וּלְחַבֵּר כֻּלָּן – כל הנשמות, ועל ידן – כל העולמות, לַהוי' אֶחָד וּלְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי הוי' אֱלֹקֵיכֶם" – "כֻּלְּכֶם" דַּיְקָא, – דוקא, שדווקא כשכולם יחד באחדות, וְ"לִפְנֵי" – דַּיְקָא, – המלה "לפני", היא בדווקא, שעל־ידי היות כולם ביחד – עומדות הנשמות "לִפְנֵי", לפני ולמעלה מ"הוי' אלקיכם", למעלה מכפי שהוי' נעשה אֱלֹקֵיכֶם, החיות והכוח של נשמות, "רָאשֵׁיכֶם כו' עַד חֹטֵב עֵצֶיךָ כו'". – המדריגות העליונות ביותר, כשהם – המדריגות התחתונות ביותר – כולם עומדים באחדות – אז "אתם נצבים לִפְנֵי הוי' אלקיכם", וכפי שמוסבר ב"לקוטי תורה", בתחילת פרשת נצבים, שהכוונה היא "כולכם לאחדים כאחד", שהמדריגות העליונות ביותר עד המדריגות התחתונות ביותר – הן כולם מאוחדות יחד כדבר אחד. וּבָזֶה יובַן מַאֲמַר רַזַ"ל, כִּי חֻרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי וּנְפִילַת יִשְׂרָאֵל בַּגָּלוּת וְהִסְתַּלְּקוּת הַשְּׁכִינָה וִירִידָתָה לֶאֱדוֹם בִּבְחִינַת גָּלוּת כִּבְיָכוֹל – שכן, כשבני ישראל בגלות, הרי זה שהשכינה נמצאת איתם בגלות כביכול הַכֹּל הָיָה בַּעֲוֹן שִׂנְאַת חִנָּם וּפֵרוּד לְבָבוֹת – בגלל שנאת חינם שבין יהודי אחד למשנהו, ופירוד הלבבות רַחֲמָנָא־לִצְלַן. וְלָכֵן נִקְרֵאת הַשְּׁכִינָה, "חוֹלָה" עַל־דֶּרֶךְ־מָשָׁל, – כמובא בתחילת האגרת, מ"תיקוני זוהר", שבגלות – השכינה היא בבחינת חולה. כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: בתפילת העמידה: "סוֹמֵךְ נוֹפְלִים וְרוֹפֵא חוֹלִים" – לְשׁוֹן רַבִּים, – למרות שהכוונה היא לשכינה, הֵם כָּל הָאֵבָרִים וְכוּ': – כל אלה המקבלים מהשכינה ונקראים "אברי השכינה", הם הרי בבחינת "נופלים" ו"חולים", לכן הלשון הוא "נופלים" ו"חולים" – לשון רבים. ב"לוח התיקון" כתוב שצריך לומר כאן "ומ"ש", שלא כפי שכתוב אצלנו "כמ"ש" – בהתאם לכך הרי זה בדרך של שאלה ותשובה, שמה שכתוב "נופלים" ו"חולים", לשון רבים – הוא מפני שזה אמור לגבי כל האברים של השכינה, שגם אותם הקדוש־ברוך־הוא סומך ומרפא.

יום שישי כ"ו מרחשון

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' 304, לב ברך ה' חילם... עד עמ' קנג, תדרשנו.

לב. אגרת זו, סימן ל"ב, היא האחרונה בסדר "אגרת הקודש" שסידרו בני הגאון המחבר, וכשם שהאגרת הראשונה פותחת בברכה, "פותחין בברכה", שבאה כתוצאה מ"שמועה טובה" שהגיעה אל רבנו הזקן על השלמת הש"ס ברוב עיירות ומנייני אנ"ש – כך גם האגרת האחרונה ב"אגרת הקודש" מתחילה בברכה, "ברך ה' חילם"; כפי הנראה מתוכן האגרת, היא באה גם כן משמועה טובה שבעיירות ומנייני אנ"ש הונהג ענין הצדקה לארץ ישראל, בסדר של גבאי־צדקה – "הַמַּעֲשֶׂה", המעורר את ה"עושים", ורבנו הזקן נותן את ברכתו על כך גם ל"מַעֲשֶׂה" וגם ל"עושים", ומסביר את המעלה הנוספת שישנה כשההתעוררות לצדקה באה מהאדם עצמו, על־ידי "עבודתו" העצמית, לגבי ההתעוררות כשהיא באה באמצעות אדם שני. הרבי כותב באחד ממכתביו, שקיים גם קשר בין האגרת הראשונה לאגרת האחרונה. בכך שבשתיהן מדובר על העליונות והפעולה של עבודת התפלה בכוונה: באגרת הראשונה מדובר אודות "כוונת התפלה מעומקא דלבא כו' עד מיצוי הנפש כו'", ומה שזה פועל בענינים רוחניים, לחזק את השכל המתבונן בגדלות ה' ובחיזוק של אהבה ויראה, ובאגרת האחרונה מדובר אודות עבודת התפלה בהתעוררות של אהבת ה' בקריאת שמע "ולמסור נפשו באחד" ו"בכל מאדך" כפשוטו, כשהיא באה בפועל בנתינת הצדקה, שיש בה המעלה הנוספת כשההתעוררות לצדקה באה מהעבודה העצמית בעבודת התפלה.

אגרת הקודש

לב בָּרֵךְ ה' חֵילָם וּפֹעַל יָדָם יִרְצֶה – כלשון ברכתו של משה רבנו לשבט לוי, שבהתאם לחכמינו ז"ל זה מוסב על העבודה בבית המקדש, וב"אבות דר' נתן" הרי כתוב: "יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה", שבזמן הגלות יש לנו דבר המכפר בדוגמת העבודה בבית המקדש, והוא – גמילות חסדים, שצדקה וגמילות חסדים הן כמו ענין העבודה בבית המקדש, ויש לומר, שלכן מתחיל רבנו הזקן את הברכה לעושי הצדקה, בלשון זו, לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה' תָּמִיד, – יכול להיות שהכוונה היא, שכשם שעל־ידי נתינת צדקה, למרות שנותנים "חומש" בלבד, מעלה ה"חומש" את "ארבע הידות", ארבעת החלקים הנותרים מרווחיו, שגם הם יעלו להוי', כפי שמוסבר בסוף פרק ל"ד ב"תניא", כך גם בנדון דידן, ש"פועל ידם", לא רק של מצות הצדקה, אלא של כל היגיעה והפעולות – יהיו "לרצון להם לפני ה' תמיד", כֹּה יִתֵּן וְכֹה יוֹסִיף ה' לְאַמֵּץ לִבָּם בַּגִּבּוֹרִים – מהלשון נראה שאגרת זו באה כתוצאה מ"שמועה טובה" בענין הצדקה, שעל כך אומר רבנו הזקן "כה יתן וכה יוסיף", לחזק עוד יותר את לבם "בגבורים", בענין של "איזהו גבור הכובש את יצרו", לתת יותר מאשר יש ברצון לתת, וְנָדִיב עַל נְדִיבוֹת יָקוּם – יכול להיות שהכוונה היא, שה"מַעֲשֶׂה" מעלתו למעלה מנדיבות ה"עושים", לִהְיוֹת גָּדוֹל הַמַּעֲשֶׂה בְּכָל עִיר וּמִנְיָן, – מי שמעורר ומשפיע על אחרים לתת צדקה, שה"מַעֲשֶׂה" הרי גדול מה"עושה", וְתֵחָשֶׁב לוֹ – ל"מַעֲשֶׂה" – לִצְדָקָה. – הצדקה של האחרים נחשבת כצדקה שלו.

וְעַל הָעוֹשֶׂה – זה שנותן הצדקה – על־ידי ההתעוררות מה"מַעֲשֶׂה", נֶאֱמַר: "צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד" – "עֹמֶדֶת", לשון נקבה, שֶׁמְּקַבֵּל הַהִתְעוֹרְרוּת לִבּוֹ הַטָּהוֹר מִגְּדוֹל הַמַּעֲשֶׂה, – לא שהוא מתעורר בעצמו לתת הצדקה, שאז הוא "משפיע", אלא הוא מקבל את ההתעוררות מה"מַעֲשֶׂה", ובנוגע להתעוררות זו הוא בבחינת "נקבה" שהיא "מקבלת", אַף־עַל־פִּי־כֵן "עֹמֶדֶת לָעַד", – הצדקה שלו, פירוש, מהי הכוונה שהצדקה שלו עומדת (נשארת) לעד? שֶׁכָּל הַצְּדָקָה וְהַחֶסֶד שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בָּעוֹלָם הַזֶּה מִנִּדְבַת לִבָּם הַטָּהוֹר – הֵן הֵנָּה חַיּוּת וְקִיּוּמוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי עַד זְמַן הַתְּחִיָּה, – של תחיית המתים, שֶׁאָז – בזמן תחיית המתים, הוא זמן גִּלּוּי אֱלֹקוּת וְאוֹר אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מִבְּחִינַת "סוֹבֵב כָּל עָלְמִין" בָּעוֹלָם הַזֶּה, – אור אין סוף שבבחינת "סובב" ו"מקיף" ולמעלה מכל העולמות – אור זה יאיר בהתגלות בעולם הזה בזמן תחיית המתים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בַּאֲרִיכוּת בְּמִכְתָּב דְּאֶשְׁתָּקַד.

וְצָרִיךְ לִהְיוֹת כְּלִי וּמָכוֹן לְהִתְלַבֵּשׁ בּוֹ אוֹר אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, כְּמוֹ הַגּוּף לַנְּשָׁמָה עַל־דֶּרֶךְ־מָשָׁל, – הגוף הוא כלי מתאים לקבלת הנשמה, והנשמה מתלבשת בגוף – כך צריך להיות כלי לקבלת ההתגלות של "אור אין־סוף" ברוך־הוא, ה"סובב כל עלמין", שיתגלה בתחיית המתים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ" – מָה אֵשׁ אֵינָהּ מְאִירָה בָּעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא כְּשֶׁנֶּאֱחֶזֶת וּמִתְלַבֶּשֶׁת בִּפְתִילָה כו', – כך, כדי שאלקות יאיר בעולם הזה, זקוקים ל"כלי" בו ייאחז האלקות וישמש כ"פתילה", המתבטל וכלה לגמרי באש האלקי, וְהַגּוּף וְהַכְּלִי לְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, – ל"אור אין סוף", הִיא מִדַּת הַחֶסֶד וְנִדְבוּת הַלֵּב, לָתֵת וּלְהַשְׁפִּיעַ חַיּוּת לְמַאן דְּלֵית לֵיהּ כו', – למי שאין לו משל עצמו, הרי שמדת החסד ונדיבות הלב – הנתינה בסבר פנים יפות ובהרגשת העני – הם כלי לאורו יתברך, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ'תִקּוּנִים': "וְכַמָּה גוּפִין תִּקַּנְתָּ לוֹן": – וכמה גופים תיקנת להם – לקבלת האורות של הספירות, "וְאִתְקְרִיאוּ בְּתִקּוּנָא דָא חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא", – והם נקראים ב"תיקון" זה: חסד – הזרוע הימנית, וכשם שלמעלה, חסד היא "דרועא ימינא" (זרוע ימנית), כך מדת החסד של האדם היא כלי לימין ולגילוי של מעלה, וְכָל הַגּוּף נִכְלָל בַּיָּמִין וְכָךְ אָמַר הַפַּיָּט: "לִבְוּשׁוֹ צְדָקָה". – שצדקה היא לבושו – סתם לבוש של כל הגוף – של הקדוש ברוך הוא, לקבלת ההתגלות של "אור אין סוף". וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַזַ"ל: "אֵין הַצְּדָקָה מִשְׁתַּלֶּמֶת אֶלָּא לְפִי חֶסֶד שֶׁבָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה, קִצְרוּ לְפִי חָסֶד'"; – ששכר הצדקה הוא בהתאם לחסד שבאותה צדקה, כפי החסד ונדיבות הלב שהיו בנתינת הצדקה – כך הוא הקצירה והשכר לאותה צדקה. מדוע נקראת צדקה "זריעה" והשכר "קצירה"? שֶׁהַקָּצִיר הוּא גִּלּוּי הַזְּרִיעָה הַטְּמוּנָה בָּאָרֶץ וְכָךְ הוּא הַצְּדָקָה וְהַחֶסֶד שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בִּזְמַן הַגָּלוּת הִיא טְמוּנָה וְנִסְתֶּרֶת עַד זְמַן הַתְּחִיָּה שֶׁיִּתְלַבֵּשׁ וְיָאִיר אוֹר אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי, – כשם שהזריעה טמונה ונסתרת בארץ, והתבואה של הקצירה היא גילוי הזריעה הטמונה בארץ, כך בזמן תחיית המתים, ההתלבשות וההתגלות הן הקצירה והזריעה של צדקה. באיזה אופן תהיה ההתלבשות וההתגלות של "אור אין סוף"? – יסביר רבנו הזקן להלן שזה על־דרך ועוד יותר, מאשר ההתלבשות וההתגלות בכלים של הספירות בעולם ה"אצילות". ובלשון רבנו הזקן: וְאִיהוּ וְגַרְמוֹהִי חַד בְּעוֹלַם הַכֵּלִים דְּע"ם [דַּאֲצִילוּת] וְכ"ש וק"ו אוֹר א"ס בּ"ה הַסּוֹבֵב כָּל עַלְמִין מִלְּמַעְלָה מַעְלָה מבחי' אצי' – ומה שהוא, "אור אין סוף" שבאצילות, ו"גרמוהי", הכלים, הם דבר אחד – הרי זה מוסב על עשר הכלים דעשר ספירות דאצילות, שהם "חד", דבר אחד עם "אור אין סוף" שבאצילות, כמובא לעיל, ב"אגרת הקודש" סימן כ', וכל־שכן וקל־וחומר אור אין־סוף ברוך־הוא הסובב כל עלמין שהוא מלמעלה למעלה מבחינת אצילות. שהוא למעלה לגמרי מעולמות, והוא יתלבש ויתגלה בזמן התחיה של תחיית המתים. אם הכלי ל"אור אין סוף" שיתגלה בכלים של הספירות שב"אצילות", הוא באופן שהוא בטל ומאוחד לגמרי ב"אור אין סוף", עד שהם "חד", דבר אחד – הרי כל־שכן וקל־וחומר שגילוי "אור אין סוף" ה"סובב כל עלמין", שלמעלה לגמרי מעולמות, מן ההכרח שיהיה "וגרמוהי חד", כלי לקליטת אור זה בפנימיות, – וזהו ענין הצדקה. וּלְפִיכָךְ נִקְרֵאת צְדָקָה לְשׁוֹן נְקֵבָה עֹמֶדֶת לָעַד שֶׁמְּקַבֶּלֶת הֶאָרָה מֵאוֹר א"ס סוֹבֵב כָּל עַלְמִין הַמִּתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָהּ בָּעוה"ז הַגַּשְׁמִי בִּזְמַן הַתְּחִיָּה. – ולכן נקראת צדקה לשון נקבה, הרי ש"צדקה" היא לשון נקבה, "צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד", שמקבלת הארה מאור אין־סוף הסובב כל עלמין, ומתגלה – המתלבש בתוכה בעולם הזה הגשמי בזמן תחיית המתים. הרי זו הוספה למה שנאמר לעיל, ש"עומדת" לשון נקבה הוא במי שמקבל התעוררותו מאדם אחר, ולכן הוא מצויין בלשון נקבה, מפני שההתעוררות לצדקה אצלו היא בבחינת נקבה, מקבל – אלא הצדקה עצמה היא בבחינת נקבה ומקבל, מפני שהיא כלי "לקבל" בו את "אור אין סוף" ה"סובב"; היא כלי לקבלה.

אֲבָל צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ הוּא לְשׁוֹן זָכָר – הפסוק: "צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ" הוא לשון זכר, וְהִיא מִדַּת הַחֶסֶד הַמִּתְעוֹרֶרֶת בְּלֵב הָאָדָם מֵעַצְמוֹ ע"י הִתְעוֹרְרוּת אַהֲבַת ה' בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּלְדָבְקָה בּוֹ וּלִמְסֹר נַפְשׁוֹ בְּאֶחָד וּבְכָל מְאֹדְךָ כִּפְשׁוּטוֹ וכו' – כלומר בכסף שלך, שמאהבת ה' ומסירות נפשו לה' – באה ההתעוררות למתן צדקה, וּבְאִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא וּכְמַיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם הָעֶלְיוֹן כו' אִתְעָרוּתָא דִלְעֵילָא הוּא הַמְשָׁכַת אוֹר א"ס בּ"ה הַסּוֹבֵב כָּל עַלְמִין לְמַטָּה מַּטָּה בעוה"ז הַגַּשְׁמִי בִּבְחִי' גִּלּוּי בִּזְמַן הַתְּחִיָּה כַּמְבֹאָר בַּמִּכְתָּב דְּאֶשְׁתָּקַד בַּאֲרִיכוּת. – ובהתעוררות שלמטה, מן האדם ומסירות נפשו ורצונו הפנימי להקדוש־ברוך־הוא, וכמים הפנים לפנים כן לב האדם העליון שעל הכסא, התעוררות מלמעלה, שבהתאם להתעוררות שלמטה, וכמידת מסירות "פנימיות" רצונו להקדוש־ברוך־הוא, שהתבטאה בענין של עשיה גשמית, בנתינת צדקה – כך גם הוא המשכת אור־אין־סוף ברוך־הוא הסובב־כל־עלמין למטה מטה בעולם הזה הגשמי בבחינת גילוי בזמן תחיית המתים, כמבואר במכתב דאשתקד באריכות. הרי כשההתעוררות לצדקה באה מעצמו, מעבודתו בתפלה – היא נקראת "צדק", לשון זכר. שכן, הוא "משפיע" וממשיך את האור ה"סובב כל עלמין", וכפי שיסביר רבנו הזקן להלן, הוא ממשיך את ה"פנים" והפנימיות של האור ה"סובב כל עלמין". אך, כשההתעוררות באה מאדם אחר, אז זה רק בבחינת "מקבל", כלי לקבלת האור ה"סובב", והמדובר בהארה בלבד מ"אור הסובב". וְזֶהוּ "לְפָנָיו יְהַלֵּךְ" שֶׁמּוֹלִיךְ וּמַמְשִׁיךְ פָּנִים הָעֶלְיוֹנִים מִלְּמַעְלָה מֵהָאֲצִילוּת עַד עוֹלַם הָעֲשִׂיָּה. – וזהו מה שלגבי "צדק" הוא אומר "לפניו יהלך", שמוליך וממשיך "פנים" העליונים – הפנימיות של "אור אין סוף", מלמעלה מהאצילות עד עולם העשיה. וּכְעֵת עֵת לְקַצֵּר וְכָל טוּב מֵהֶם לֹא יִבְצַר, "הֵיטִיבָה ה' לַטּוֹבִים וְלִישָׁרִים בְּלִבּוֹתָם" כְּנֶפֶשׁ הַדּוֹרֵשׁ טוֹבָתָם: – הנותנים נתינות גדולות לצדקה, הרוצים לתת יותר אלא שאין ידם משגת, כבירכת ותפילת הדורש טובתם – הכוונה לרבנו הזקן, כותב אגרת קודש זו.

שבת קודש כ"ז מרחשון

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' קנג, להבין איך הקורא... עד עמ' 306, דוקא.

קונטרס אחרון על כמה פרקים

עַיֵּן בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים – "תניא" – חֵלֶק א' פֶּרֶק מ' שָׁם מוּסְבָּר שֶׁ"דְּחִילוּ וּרְחִימוּ" (יראה ואהבה) הֵן "גַּדְפִין" (כנפיים) בִּלְבַד, כְּמוֹ לְמָשָׁל כְּנַף עוֹף, שֶׁעַל יָדוֹ מִתְרוֹמֵם הָעוֹף וְעָף לְמַעְלָה, אַךְ אֵין הַכְּנָפַיִם הָעִיקָר שֶׁל הָעוֹף, כְּפִי הָרְאָיָה שֶׁמּוּבֵאת בַּהֲלָכָה, שֶׁ"נִיטְּלוּ אֲגַפֶּיהָ כְּשֵׁרָה", אִם נִיטְּלוּ הַכְּנָפַיִם שֶׁל הָעוֹף – הוּא כָּשֵׁר. שֶׁכֵּן, הָעִיקָר הוּא הָרֹאשׁ וְהַגּוּף, וְהַכְּנָפַיִם מְשַׁמְּשִׁים רַק כְּדֵי לָעוּף בָּהֶם;

כָּךְ גַּם בַּנִּמְשָׁל, שֶׁהַיִּחוּד לְמַעְלָה נַעֲשֶׂה עַל-יְדֵי הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת עַצְמָן, וְאִילּוּ הָאַהֲבָה וְהַיִּרְאָה הַנִּקְרָאוֹת "גַּדְפִין" (כנפיים) מְשַׁמְּשׁוֹת רַק כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֶת הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת לַמָּקוֹם וְלַמַּדְרֵגָה הַשַּׁיָּכִים לְאוֹתוֹ יִחוּד, וְשָׁם מִתְגַּלֶּה בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת "אוֹר אֵין סוֹף" בָּרוּךְ-הוּא שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לְהִתְגַּלּוֹת בָּהֶן כְּשֶׁהֵן בָּעוֹלָם הַגַּשְׁמִי.

הֲרֵי, מִצַּד אֶחָד, אוֹמְרִים, שֶׁכְּדֵי לִפְעוֹל הַיִּחוּד לְמַעְלָה, אֵין הָאַהֲבָה וְהַיִּרְאָה פּוֹעֲלוֹת זֹאת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן עִנְיָן שֶׁל "הִרְהוּר" וְכַוָּנָה בִּלְבַד – שֶׁהֵן כְּשֶׁלְּעַצְמָן אֵינָן פּוֹעֲלוֹת יִחוּד זֶה; וּמִצַּד שֵׁנִי אוֹמְרִים, שֶׁעַל-יְדֵי הַכַּוָּנָה דַּוְקָא מִתְעַלּוֹת הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת לָעִילוּי שֶׁבְּכֹחָן לְהִתְעַלּוֹת, וְשֶׁעַל יָדָן יִהְיֶה הַיִּחוּד לְמַעְלָה וְהִתְגַּלּוּת "אוֹר אֵין-סוֹף בָּרוּךְ-הוּא" שֶׁעַל-יְדֵי אוֹתוֹ יִחוּד.

לְהָבִין, אֵיךְ הַקּוֹרֵא בְּסִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה הוּא מְקוּשָּׁר בְּחָכְמָה עִלָּאָה – חכמה עליונה. כְּשֶׁיְּהוּדִי לוֹמֵד תּוֹרָה בְּשֵׂכֶל וַהֲבָנָה – הוּא מֵבִין הֲלָכָה בַּתּוֹרָה – מוּבָן הַדָּבָר שֶׁהוּא מְקוּשָּׁר בְּ"חָכְמָה עִילָּאָה" (עליונה) – הַסְּפִירָה הָעֶלְיוֹנָה בְּיוֹתֵר בְּ"עוֹלַם הָאֲצִילוּת" – , שֶׁכֵּן, הַהֲלָכָה הִיא הֲרֵי "חָכְמָתוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא": הַשֵּׂכֶל שֶׁל הַהֲלָכָה הוּא חָכְמָתוֹ וְשִׂכְלוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּפְסַק הַהֲלָכָה הוּא רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּפִי שֶׁרַבֵּנוּ הַזָּקֵן אוֹמֵר בְּפֶרֶק ה' בַּחֵלֶק הָרִאשׁוֹן שֶׁל סֵפֶר הַ"תַּנְיָא", שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכְּשֶׁיִּטְעַן רְאוּבֵן כָּךְ וְכָךְ וְשִׁמְעוֹן כָּךְ וְכָךְ (למשל) יִהְיֶה פְּסַק הַהֲלָכָה כָּךְ וְכָךְ. וְגַם אִם זֶה לֹא יֶאֱרַע אַף פַּעַם, שֶׁיּוּבָא לִפְנֵי בֵּית-דִּין סִכְסוּךְ בֵּין שְׁנֵי אֲנָשִׁים בִּטְעָנוֹת כָּאֵלּוּ – הֲרֵי כֵּיוָון שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּךְ יִהְיֶה פְּסַק הַדִּין – הֲרֵי עֶצֶם יְדִיעַת פְּסַק הַהֲלָכָה – הוּא יְדִיעַת רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא; אַךְ, כְּשֶׁקּוֹרֵא סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה בִּלְבַד, הֲרֵי אִם כִּי אֱמֶת הַדָּבָר שֶׁבְּסִפּוּרִים אֵלֶּה גְּלוּמִים רְמָזִים עַל עִנְיָנִים רוּחָנִיִּים לְמַעְלָה, [אוֹ לְהֵיפֶךְ – הָעִיקָר הֵם הָעִנְיָנִים הָרוּחָנִיִּים לְמַעְלָה, אֶלָּא שֶׁהֵם גַּם מְרוּמָזִים בִּלְבַד בָּעִנְיָנִים הַגַּשְׁמִיִּים שֶׁל הַסִּפּוּר כְּפִי שֶׁאֵירַע לְמַטָּה, כַּכָּתוּב בַּסְּפָרִים: "הַתּוֹרָה מְדַבֶּרֶת בָּעֶלְיוֹנִים וְרוֹמֶזֶת בַּתַּחְתּוֹנִים"], אַךְ כֵּיוָון שֶׁאֵין הוּא יוֹדֵעַ לְגַמְרֵי מֵהָעִנְיָנִים הָרוּחָנִיִּים שֶׁבָּעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, יְדִיעָתוֹ בְּסִפּוּר הַתּוֹרָה הִיא רַק בָּעִנְיָנִים הַגַּשְׁמִיִּים שֶׁאֵירְעוּ בְּסִפּוּר הַמַּעֲשֶׂה כָּאן לְמַטָּה (שֶׁ"אֵין מִקְרָא יוֹצֵא מִידֵי פְּשׁוּטוֹ") – כֵּיצַד, אֵיפוֹא, נַעֲשֶׂה אָדָם מְקוּשָּׁר עַל-יְדֵי-זֶה לִ"חָכְמָה עִילָּאָה"? [לְמָשָׁל, רַבֵּנוּ הַזָּקֵן מַסְבִּיר בְּפֶרֶק מ"ה בַּחֵלֶק הָרִאשׁוֹן שֶׁל סֵפֶר הַ"תַּנְיָא" עִנְיַן הַמְשָׁכַת רַחֲמִים רַבִּים מִמְּקוֹר הָרַחֲמִים לְמַעְלָה, שֶׁלְּמַעְלָה מִמִּדַּת הָרַחֲמִים שֶׁבְּ"אַצִילוּת", כְּפִי שֶׁיַּעֲקֹב מַמְשִׁיךְ עַל "מְקוֹר נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל" וְעַל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, דָּבָר הַמְרוּמָז בַּפָּסוּק "וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיֵּבְךּ" (יַעֲקֹב הַיְינוּ מִדַּת הָרַחֲמִים דְּ"אַצִילוּת", וְרָחֵל – "כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל", מְקוֹר נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, וְכוּ'). אַךְ, כְּשֶׁאֵין הוּא יוֹדֵעַ מֵהָעִנְיָנִים הָרוּחָנִיִּים לְמַעְלָה – הוּא יוֹדֵעַ רַק אֶת הַסִּפּוּר כְּפִי שֶׁהוּא מוֹפִיעַ בִּפְשׁוּטוֹ שֶׁל הָעוֹלָם הַגַּשְׁמִי, כֵּיצַד הוּא – מִבְּלִי שֶׁיֵּדַע אֶת הָעִנְיָנִים הָרוּחָנִיִּים הַמְרוּמָזִים בַּסִּפּוּרִים – מְקוּשָּׁר בְּ"חָכְמָה עִילָּאָה"?]. הַדָּבָר יוּבַן – עַל-פִּי מַה שֶּׁכָּתוּב בְּ... סֵפֶר הַכַּוָּנוֹת: דַּף ט"ז עַמּוּד ב': כְּמוֹ שֶׁהָאָדָם עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, לְמַטָּה, כָּךְ – גַּם עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, דְּיוֹקַן – דְּמוּת, הָאָדָם הָעֶלְיוֹן – "אָדָם הָעֶלְיוֹן", לְמַעְלָה כוּ', – כְּפִי שֶׁמַּסְבִּיר רַבֵּנוּ הַזָּקֵן לְהַלָּן (בְּ"קוּנְטְרֵס אַחֲרוֹן") זֶה מוּסְבָּר עַל שׁוֹרֶשׁ הַנְּשָׁמָה שֶׁל הָאָדָם (שֶׁהַשּׁוֹרֶשׁ הוּא בַּסְּפִירוֹת לְמַעְלָה הַנִּקְרָאוֹת "אָדָם הָעֶלְיוֹן" – פַּרְצוּף שֶׁל מוֹחִין וּמִדּוֹת (כְּמוֹ שֶׁזֶּה בְּעֶשֶׂר הַסְּפִירוֹת) נִקְרָא "אָדָם"), וְ"אָדָם הָעֶלְיוֹן" עוֹסֵק בַּתּוֹרָה לְמַעְלָה – הֲרֵי עַל-יְדֵי-זֶה שֶׁהָאָדָם עוֹסֵק בַּתּוֹרָה לְמַטָּה, אֲפִילּוּ בְּסִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה בִּלְבַד – הוּא מְקוּשָּׁר בְּ"חָכְמָה עִילָּאָה" – עַל-יְדֵי שֶׁהַ"דְּיוֹקַן" שֶׁלּוֹ לְמַעְלָה מְקוּשָּׁר בְּ"חָכְמָה עִילָּאָה". מִזֶּה הֲרֵי יוֹצֵא, שֶׁהָעִיסוּק בְּסִפּוּרִים כָּאן לְמַטָּה, אֵין לוֹ, כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ, קֶשֶׁר לְ"חָכְמָה עִילָּאָה", שֶׁהֲרֵי אֵין זֶה עוֹלֶה לְמַעְלָה, לַשּׁוֹרֶשׁ שֶׁמִּמֶּנּוּ תּוֹרָה בָּאָה, מִ"חָכְמָה עִילָּאָה", אֶלָּא מִפְּאַת שֶׁהַ"דְּיוֹקַן" שֶׁל הַ"אָדָם הָעֶלְיוֹן" לְמַעְלָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה – מִצַּד זֶה הוּא מְקוּשָּׁר בְּ"חָכְמָה עִילָּאָה". רַבֵּנוּ הַזָּקֵן יַסְבִּיר לְהַלָּן, שֶׁהַדְּבָרִים אֲמוּרִים רַק בְּשָׁעָה שֶׁעִיסוּקוֹ בַּתּוֹרָה הוּא בְּהִרְהוּר בִּלְבַד (בְּמַחֲשָׁבָה) בָּאוֹתִיּוֹת הַכְּתוּבוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב; וְאִילּוּ כְּשֶׁהוּא מְבַטֵּא אֶת הָאוֹתִיּוֹת בְּדִבּוּר, הֲרֵי מִצַּד הַקּוֹל הַמִּתְהַוֶּה מֵהַדִּבּוּר, עוֹלוֹת הָאוֹתִיּוֹת שֶׁהוּא לוֹמֵד כָּאן לְמַטָּה – לְמַעְלָה. וְזֶה יָכוֹל לִהְיוֹת גַּם בַּמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה בְּיוֹתֵר – בְּעוֹלַם הָ"אֲצִילוּת".

וְכֵן יֵשׁ לוֹמַר – רַק – בְּהִרְהוּר בָּאוֹתִיּוֹת הַכְּתוּבוֹת. שֶׁהוּא חוֹשֵׁב בָּאוֹתִיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, כְּלוֹמַר, מַה שֶּׁנֶּאֱמַר לְעֵיל, שֶׁהַקֶּשֶׁר בֵּין יְהוּדִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לְמַטָּה עִם "חָכְמָה עִילָּאָה" הוּא רַק מִצַּד הַ"דְּיוֹקַן הָאָדָם הָעֶלְיוֹן" שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לְמַעְלָה – הֲרֵי זֶה רַק כְּשֶׁעִיסוּקוֹ בַּתּוֹרָה מִתְבַּסֵּס עַל הִרְהוּר בִּלְבַד, אֲבָל הַדִּבּוּר – כְּשֶׁהוּא מְבַטֵּא אֶת אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה בְּדִבּוּר, יֵשׁ לוֹמַר דְּבוֹקֵעַ וְסָלֵיק – וְעוֹלֶה – לָאֲצִילוּת מַמָּשׁ, – כְּלוֹמַר, לֹא רַק בִּסְפִירוֹת וּמַדְרֵגוֹת שֶׁהֵן בְּחִינַת "אֲצִילוּת" בְּעוֹלָמוֹת אֲחֵרִים – אֶלָּא בְּ"אֲצִילוּת מַמָּשׁ", כָּךְ הַדָּבָר בְּאֵלֶּה שֶׁעֲבוֹדָתָם הִיא בִּבְחִינַת "מֶרְכָּבָה", וְהֵם הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים הַבְּטֵלִים לְגַמְרֵי לְהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא כְּמוֹ הַ"מֶּרְכָּבָה" הַבְּטֵלָה לְגַמְרֵי לָרוֹכֵב עָלֶיהָ (כְּפִי שֶׁמּוּסְבָּר בְּפֶרֶק ל"ט, בַּחֵלֶק הָרִאשׁוֹן שֶׁל סֵפֶר הַ"תַּנְיָא", שֶׁבְּאֵלֶּה, תּוֹרָתָם וַעֲבוֹדָתָם עוֹלוֹת בְּ"אֲצִילוּת"), אוֹ – שֶׁהַדִּבּוּר בַּתּוֹרָה עוֹלֶה – לַבְּרִיאָה – כְּשֶׁהַדִּבּוּר בָּא – בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ – מִיִּרְאָה וְאַהֲבָה, שִׂכְלִיִּים, – הַבָּאוֹת מֵהַשֵּׂכֶל וּמֵהִתְבּוֹנְנוּת בְּגַדְלוּת ה', אָז, עוֹלֶה הַדִּבּוּר בְּעוֹלַם הַ"בְּרִיאָה", שֶׁהוּא עוֹלַם הַהַשָּׂגָה, כְּפִי הַמּוּסְבָּר בַּחֵלֶק הָרִאשׁוֹן שֶׁל סֵפֶר הַ"תַּנְיָא", פֶּרֶק ט"ז, אוֹ – שֶׁהַדִּבּוּר בַּתּוֹרָה עוֹלֶה – לַיְצִירָה – כְּשֶׁהַדִּבּוּר בָּא – בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ – מִיִּרְאָה וְאַהֲבָה, טִבְעִיִּים, – יִרְאָה וְאַהֲבָה הַקַּיָּמוֹת בַּטֶּבַע בְּנַפְשׁוֹ שֶׁל יְהוּדִי, וְהִיא הָאַהֲבָה הַמְסוּתֶּרֶת הַכּוֹלֶלֶת בְּתוֹכָהּ גַּם יִרְאָה, וְהַמָּקוֹם וְהַמַּדְרֵגָה שֶׁשָּׁם עוֹלוֹת הַתּוֹרָה וְהָעֲבוֹדָה הַבָּאוֹת עַל-יְדֵי יִרְאָה וְאַהֲבָה טִבְעִיּוֹת הוּא בְּעוֹלַם הַ"יְצִירָה", שֶׁהוּא עוֹלַם הַ"מִּדּוֹת", כְּפִי הַמּוּסְבָּר בְּפֶרֶק ט"ז בַּחֵלֶק הָרִאשׁוֹן שֶׁל סֵפֶר הַ"תַּנְיָא", וּבְמִקְרָא – לִימּוּד בְּדִבּוּר, סָלֵיק – זֶה עוֹלֶה – מֵעוֹלָם הַזֶּה לְעֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּעֲשִׂיָּה, – כַּאֲשֶׁר הוּא רַק אוֹמֵר אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה, וְהַמָּקוֹם אֵלָיו זֶה עוֹלֶה מִצַּד קַבָּלַת עוֹל – הוּא בְּעוֹלַם הַ"עֲשִׂיָּה" מִשּׁוּם דְּבָקַע אֲוִירִין וְכוּ'. – הָאֲוִירִים שֶׁבֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי וְעוֹלַם הָעֲשִׂיָּה הָרוּחָנִי, מַה-שֶּׁאֵין-כֵּן בְּהִרְהוּר, – כְּשֶׁהוּא רַק חוֹשֵׁב בָּאוֹתִיּוֹת בְּהִרְהוּר שֶׁל מַחֲשָׁבָה – אָז אֵין זֶה עוֹלֶה לָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים הָאֲמוּרִים, אֶלָּא הַ"דְּיוֹקַן" שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ וְכוּ'. – גַּם הוּא עוֹסֵק לְמַעְלָה בַּתּוֹרָה, וּמִצַּד זֶה הוּא מְקוּשָּׁר לְ"חָכְמָה עִילָּאָה" (עליונה).

וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר חֵלֶק ג' דַּף קה בָּרוּר שֶׁהִרְהוּר לָא עָבִיד מִידֵי כו', – שֶׁהִרְהוּר (מחשבה) אֵינוֹ פּוֹעֵל שׁוּם דָּבָר, וְהַיְינוּ אֲפִילּוּ לְטָב, – גַּם כְּשֶׁהַהִרְהוּר הוּא מַחֲשָׁבָה וְכַוָּנָה טוֹבָה, הֲרֵי אִם חָסְרָה הַ"אִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא", הַהִתְעוֹרְרוּת מִלְּמַטָּה, שֶׁל מַעֲשֶׂה אוֹ דִבּוּר – אֵין הַהִרְהוּר כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ פּוֹעֵל שׁוּם דָּבָר. בַּזּוֹהַר שָׁם, כְּשֶׁהוּא מְדַבֵּר אוֹדוֹת הִרְהוּר, הֲרֵי זֶה לְגַבֵּי הִרְהוּר שֶׁאֵינוֹ פּוֹעֵל שׁוּם דָּבָר לֹא טוֹב, שֶׁכֵּן הוּא מְדַבֵּר שָׁם, בַּמָּה שֶׁנֶּאֱמַר לְגַבֵּי שַׁבָּת: "מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר", שֶׁבְּאִם יְהוּדִי מְדַבֵּר בְּשַׁבָּת עִנְיָנִים שֶׁל חוֹל – הוּא עוֹשֶׂה פְּגָם, שֶׁכֵּן הַדִּבּוּר עוֹלֶה לְמַעְלָה וּמֵבִיא חוֹלִין בִּקְדוּשַּׁת הַשַּׁבָּת שֶׁלְּמַעְלָה. בְּרַם, זֶה רַק כְּשֶׁהוּא מְדַבֵּר בְּדִבּוּר עִנְיָנִים שֶׁל חוֹל, אַךְ אִם הוּא רַק מְהַרְהֵר בְּמַחֲשָׁבָה, אֵין הַהִרְהוּר וְהַמַּחֲשָׁבָה פּוֹעֲלִים שׁוּם פְּגָם לְמַעְלָה. הֲרֵי שֶׁמְּדוּבָּר כָּאן שֶׁ"הִרְהוּר" אֵינוֹ פּוֹעֵל שׁוּם עִנְיָן לֹא טוֹב, שׁוּם פְּגָם, לָכֵן מוֹסִיף רַבֵּנוּ הַזָּקֵן, שֶׁהַדָּבָר אָמוּר גַּם לְגַבֵּי עִנְיָן טוֹב, שֶׁאִם זֶה עִנְיָן שֶׁל הִרְהוּר בִּלְבַד, כְּשֶׁחָסֵר עִנְיַן הַדִּבּוּר אוֹ הַמַּעֲשֶׂה – אֵין הַהִרְהוּר כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ פּוֹעֵל שׁוּם דָּבָר גַּם לֹא בַּדָּבָר הַטּוֹב שֶׁהָיָה פּוֹעֵל אִילּוּ זֶה הָיָה בְּדִבּוּר, עַיֵּן שָׁם – בַּזּוֹהַר – וּבְדַף ל"א עַמּוּד ב' – כָּךְ מִסְתַּבֵּר – שֶׁזֶּה גַּם לְטוֹב, שֶׁאֵין הַהִרְהוּר פּוֹעֵל שׁוּם דָּבָר – כְּשֶׁמְּעַיְּינִים בַּזּוֹהַר שָׁם, שֶׁכֵּן מְדוּבָּר שָׁם אוֹדוֹת "יָמִים טוֹבִים", שֶׁכְּדֵי "לְקַבֵּל" קְדוּשַּׁת וְשִׂמְחַת "יוֹם טוֹב", מִן הַהֶכְרֵחַ שֶׁתִּהְיֶה "אִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא" (התעוררות מלמטה), עַל-יְדֵי מַעֲשֶׂה אוֹ דִבּוּר, הַמַּמְשִׁיכִים "אִתְעָרוּתָא דִלְעֵילָּא" (התעוררות מלמעלה), (וְ"תִיפַּח רוּחֵי'" שֶׁל מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלֹּא זְקוּקִים לְמַעֲשֶׂה אוֹ דִבּוּר), וּלְאַחַר מִכֵּן מֵבִיא בַּזּוֹהַר שָׁם שֶׁהַדִּבּוּר בְּשַׁבָּת בְּעִנְיָנִים שֶׁל חוֹל, פּוֹגֵם לְמַעְלָה, מַה-שֶּׁאֵין-כֵּן הִרְהוּר. הֲרֵי מוּבָן מִזֶּה, שֶׁכַּוָּנַת הַזּוֹהַר שָׁם, שֶׁהַהִרְהוּר אֵינוֹ פּוֹעֵל גַּם בְּנוֹגֵעַ לִפְגָם וְגַם בְּנוֹגֵעַ לְעִנְיָן שֶׁל טוֹב, אֶלָּא דַּוְקָא מַעֲשֶׂה אוֹ דִבּוּר. כָּךְ גַּם בַּזּוֹהַר חֵלֶק ג' דַּף ל"א עַמּוּד ב', שָׁם מְדוּבָּר שֶׁ"בְּעוֹבָדָא דִלְתַתָּא אִתְעַר עוֹבָדָא דִלְעֵילָּא", שֶׁעַל-יְדֵי פְּעוּלָה לְמַטָּה מִתְעוֹרֶרֶת פְּעוּלָה לְמַעְלָה, אִם הַפְּעוּלָה הִיא בִּקְדוּשָּׁה – מִתְעוֹרֶרֶת קְדוּשָּׁה שֶׁלְּמַעְלָה וְנִמְשֶׁכֶת וְשׁוֹכֶנֶת עָלָיו, וְאִם הַפְּעוּלָה הִיא מִצַּד הַטּוּמְאָה ר"ל – הִיא מַמְשִׁיכָה רוּחַ הַטּוּמְאָה עַל הָאָדָם רַחֲמָנָא-לִצְלַן, וְהַזּוֹהַר מְסַיֵּים שָׁם, שֶׁמַּה שֶּׁתָּלוּי בְּמַעֲשֶׂה – הוּא בְּמַעֲשֶׂה, וּמַה שֶּׁתָּלוּי בְּדִבּוּר – הוּא בְּדִבּוּר. מִזֶּה גַּם מוּבָן, שֶׁגַּם לִלְא-טוֹב וְגַם לְטוֹב, פּוֹעֲלִים רַק הַדִּבּוּר אוֹ הַמַּעֲשֶׂה, וְלֹא הַהִרְהוּר.

עַל-כָּל-פָּנִים יוֹצֵא מֵהַזּוֹהַר, שֶׁהִרְהוּר וּמַחֲשָׁבָה אֵינָם פּוֹעֲלִים מְאוּמָה – וְאִילּוּ כָּאן אָמַרְנוּ, שֶׁעַל-יְדֵי קְרִיאָה (גַּם) בְּמַחֲשָׁבָה בִּלְבַד בְּסִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה – פּוֹעֵל הַדָּבָר, שֶׁהַ"דְּיוֹקַן" שֶׁל הַ"אָדָם הָעֶלְיוֹן" עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, וְעַל-יְדֵי-זֶה הוּא מְקוּשָּׁר בְּ"חָכְמָה עִילָּאָה" (עליונה)? יַסְבִּיר רַבֵּנוּ הַזָּקֵן, שֶׁכַּוָּנַת הַזּוֹהַר הִיא, שֶׁהַהִרְהוּר אֵינוֹ פּוֹעֵל לְמַעְלָה כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ לְמַטָּה, אֵין זֶה "אִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא" (התעוררות מלמטה) לְהַמְשִׁיךְ (למטה) "אִתְעָרוּתָא דִלְעֵילָּא" (התעוררות מלמעלה); אַךְ לְמַעְלָה פּוֹעֵל הַהִרְהוּר. וְאַדְרַבָּה, הַ"הַעֲלָאָה מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה", לְהַעֲלוֹת לְמַעְלָה גַּם אֶת הַמַּעֲשֶׂה וְהַדִּבּוּר שֶׁל תּוֹרָה וּמִצְווֹת שֶׁיַּעֲשׂוּ לְמַעְלָה אֶת הַיִּחוּד הָעֶלְיוֹן – הֲרֵי זֶה דַּוְקָא עַל-יְדֵי הִרְהוּר – מַחֲשָׁבָה וְכַוָּנָה. רָאוּי לְצַיֵּין, שֶׁבְּסֵפֶר הַמַּאֲמָרִים "אֶתְהַלֵּךְ לְיָאזְנָא" עַמּוּד ק"ס (שָׁם מוּבָאִים פְּרָקִים אֵלֶּה שֶׁל "קוּנְטְרֵס אַחֲרוֹן"), לֹא כָּתוּב "וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר", בְּוָא"ו, שֶׁזֶּה הֶמְשֵׁךְ לְמַה שֶּׁכָּתוּב לִפְנֵי זֶה, אֶלָּא "מַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר" – כְּלוֹמַר, שֶׁהוּא מַתְחִיל כָּאן עִנְיָן חָדָשׁ, כְּפִי שֶׁהָרַבִּי מְצַיֵּין בְּצִיּוּנָיו שָׁם. כָּךְ, שֶׁאֵין זוֹ קוּשְׁיָא עַל הַנֶּאֱמַר לִפְנֵי זֶה, שֶׁהַקְּרִיאָה בְּהִרְהוּר וּמַחֲשָׁבָה פּוֹעֶלֶת בְּ"דְּיוֹקַן הָאָדָם הָעֶלְיוֹן לְמַעְלָה", אֶלָּא, רַבֵּנוּ הַזָּקֵן מַתְחִיל לְהַסְבִּיר אֶת הַזּוֹהַר, שֶׁמַּה שֶּׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר שֶׁ"הִרְהוּר לָא עָבִיד מִידֵי" הַכַּוָּנָה שֶׁאֵין הוּא מַמְשִׁיךְ לְמַטָּה, וְאִילּוּ הַעֲלָאָה מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה – הוּא כֵּן פּוֹעֵל וְכוּ'. יֵשׁ לוֹמַר דְּהַיְינוּ לְאִתַּעֲרָא לְעֵילָא – לְעוֹרֵר לְמַעְלָה, שֶׁיִּמָּשֵׁךְ מִשָּׁם לְתַתָּא, – לְמַטָּה, זֹאת אֵין הַהִרְהוּר פּוֹעֵל, רַק מַחֲשַׁבְתּוֹ – הָעוֹלָה לְמַעְלָה, נִשְׁאֲרָה שָׁם, וּמוֹסִיפָה שָׁם אוֹר גָּדוֹל, בְּתוֹסֶפֶת וְרִבּוּי הָאוֹר בָּאֲצִילוּת, עַל-יְדֵי לִימּוּד מִקְרָא – בְּדִבּוּר, וּמִצְווֹת מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁבַּעֲשִׂיָּה, – לִימּוּד הַמִּקְרָא וּמִצְווֹת מַעֲשִׂיּוֹת מוֹסִיפִים רִבּוּי אוֹר בְּ"אֲצִילוּת", שֶׁעִקַּר הַיִּחוּד – בַּסְּפִירוֹת שֶׁבְּ"אַצִילוּת" הַנַּעֲשֶׂה עַל-יְדֵי לִימּוּד מִקְרָא וְעַל-יְדֵי מִצְווֹת מַעֲשִׂיּוֹת, הוּא לְמַעְלָה, – בְּ"אֲצִילוּת", רַק הַ"פֵּרוֹת" – שֶׁמֵּהַיִּחוּד הַנַּעֲשֶׂה לְמַעְלָה, הֵם בָּעוֹלָם הַזֶּה, עַל-יְדֵי הַמְשָׁכַת אוֹר מְעַט מִזְּעֵיר – מְעַט מִן הַמְּעַט, לְמַטָּה – הָאוֹר הַנִּמְשָׁךְ לְמַטָּה, הַ"פֵּרוֹת", הוּא עַל-יְדֵי הַדִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, – מִלִּימּוּד הַמִּקְרָא וְקִיּוּם הַמִּצְווֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת – שֶׁהֵם "אִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא" (התעוררות מלמטה) לְהַמְשִׁיךְ "אִתְעָרוּתָא דִלְעֵילָּא" (התעוררות מלמעלה), מַה-שֶּׁאֵין-כֵּן בְּהִרְהוּר – בְּלִי דִבּוּר, – לֹא נִמְשָׁךְ כְּלוּם, לְמַטָּה, אֶלָּא לְמַעְלָה, – הֲרֵי בַּמָּקוֹם וּבַמַּדְרֵגָה שֶׁבָּהֶם נַעֲשֶׂה הַיִּחוּד שֶׁעַל יְדֵי תּוֹרָה וּמִצְווֹת – שָׁם מוֹסִיף הַהִרְהוּר רִיבּוּי אוֹר, וְלָכֵן – הַמְהַרְהֵר בִּלְבַד בְּאוֹתִיּוֹת קְרִיאַת שְׁמַע, וְאֵינֶנּוּ מְבַטֵּא אוֹתָן בְּדִבּוּר, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, – הַיְינוּ: מַה שֶּׁיָּרְדָה נִשְׁמָתוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה רַק לְהַמְשִׁיךְ אוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים לְמַטָּה, – שֶׁהָאוֹרוֹת שֶׁל הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים יוּמְשְׁכוּ לְמַטָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ'עֵץ חַיִּים' שַׁעַר כו – שֶׁיְּרִידַת הַנְּשָׁמָה לְמַטָּה הִיא כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ אוֹר. – לֹא לְמַעַן עַצְמָהּ, שֶׁכֵּן אֵין הִיא זְקוּקָה לְתִיקּוּן, כֵּיוָון שֶׁעָלֶיהָ לְתַקֵּן אֶת הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית, עַל-יְדֵי הַמְשָׁכַת אוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים דַּוְקָא לְמַטָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְכֵיוָון שֶׁהַמְשָׁכַת אוֹר לְמַטָּה הִיא דַּוְקָא עַל-יְדֵי מַעֲשֶׂה אוֹ דִבּוּר, הֲרֵי בְּשָׁעָה שֶׁהִרְהֵר בִּלְבַד וְלֹא בִּיטֵּא בְּדִבּוּר – לֹא בִּצֵּעַ חוֹבָה זוֹ וְלֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. כָּל הָאָמוּר הוּא בְּנוֹגֵעַ לְהַמְשָׁכַת אוֹר לְמַטָּה – אֲבָל לְהַעֲלוֹת מִמַּטָּה לְמַעְלָה, – שֶׁהַתּוֹרָה שֶׁהוּא לוֹמֵד וְהַמִּצְווֹת שֶׁהוּא מְקַיֵּים תַּעֲלֶינָה לְמַעְלָה, הוּא דַוְקָא עַל-יְדֵי מַחֲשָׁבָה טוֹבָה, – עַל-יְדֵי כַּוָּנָה שֶׁל אַהֲבַת ה' וְיִרְאַת ה' – הַנִּקְרָאת "מַחֲשָׁבָה טוֹבָה", דִּבְלָא דְחִילוּ וּרְחִימוּ – בְּלִי יִרְאָה וְאַהֲבָה, הֲרֵי הַתּוֹרָה שֶׁהוּא לוֹמֵד וְכֵן הַמִּצְווֹת שֶׁהוּא מְקַיֵּים לָא פָרְחָא לְעֵילָא, – אֵינָן פּוֹרְחוֹת (אֵינָן עוֹלוֹת) לְמַעְלָה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ'שַׁעַר הַנְּבוּאָה' פֶּרֶק ב': "וְהַמַּחֲשָׁבָה טוֹבָה כו'". – הִיא מַעֲלָה אֶת הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת לְמַעְלָה. וּמַה שֶּׁכָּתוּב – בַּזּוֹהַר הָאָמוּר, דְּ"בָקַע רְקִיעִין וְכוּ'", – שֶׁזֶּה בּוֹקֵעַ רְקִיעִים – שֶׁקּוֹל הַתּוֹרָה, דִּבּוּר, בּוֹקֵעַ רְקִיעִים וְעוֹלֶה לְמַעְלָה, וְהַיְינוּ אֲפִילּוּ – כְּשֶׁהַקּוֹל שֶׁל דִּבּוּר הַתּוֹרָה הוּא בְּלֹא דְחִילוּ וּרְחִימוּ, – בְּלִי יִרְאָה וְאַהֲבָה, כִּמְכַל-שֶׁכֵּן מִדְּבָרִים בְּטֵלִים – אִם לְגַבֵּי דְּבָרִים בְּטֵלִים אוֹמֵר שָׁם בַּזּוֹהַר, שֶׁכְּשֶׁהוּא מְהַרְהֵר בִּדְבָרִים בְּטֵלִים שֶׁל עִנְיְנֵי חוֹל בְּשַׁבָּת – אֵין זֶה פּוֹגֵם, אַךְ כְּשֶׁהוּא מְבַטֵּא דִּבּוּרִים אֵלֶּה בְּדִבּוּר – זֶה עוֹלֶה לְמַעְלָה וְעוֹשֶׂה שָׁם פְּגָם, הֲרֵי אִם דְּבָרִים בְּטֵלִים עוֹלִים – עַל-אַחַת-כַּמָּה-וְכַמָּה שֶׁדִּבּוּרִים שֶׁל קְדוּשָּׁה – עוֹלִים, [זֶה אֵינוֹ, דְּגַם שָׁם יֵשׁ אֵיזוֹ תַּאֲוָה. – אֵין זוֹ רְאָיָה, שֶׁהֲרֵי גַּם שָׁם – בִּדְבָרִים בְּטֵלִים – יֶשְׁנָהּ אֵיזוֹ שֶׁהִיא תַּאֲוָה, שֶׁהוּא מִתְאַוֶּוה לְדַבֵּר דִּבּוּרִים אֵלֶּה, בְּמֵילָא אֵין זֶה מַעֲשִׂיּוּת בִּלְבַד, מַה-שֶּׁאֵין-כֵּן גַּשְׁמִיּוּת בִּלְבַד, יֵשׁ לוֹמַר, אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת בָּעוֹלָם רוּחָנִי – אֶלָּא יֵשׁ בָּזֶה גַּם מַשֶּׁהוּ מֵרוּחָנִיּוּת הַמַּחֲשָׁבָה – הַתַּאֲוָה שֶׁבְּכָךְ, בְּנֹסַח אַחֵר לֵיתָא תֵּבוֹת אֵלּוּ]. – בְּנוֹסַח אַחֵר (בִּכְתַב-יָד אַחֵר) הַמִּלִּים "זֶה אֵינוֹ שֶׁגַּם שָׁם יֵשׁ אֵיזוֹ תַּאֲוָה" – אֵינָן. דְּמִדָּה טוֹבָה מְרוּבָּה, – עִנְיָן טוֹב, מְרוּבֶּה, – וּפוֹעֶלֶת בְּמִדָּה מְרוּבָּה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר מִדָּה הֲפוּכָה. הֲרֵי, אִם לְגַבֵּי עִנְיָן לֹא טוֹב אוֹמְרִים שֶׁדִּבּוּר עוֹלֶה וּפוֹגֵם לְמַעְלָה, עַל-אַחַת-כַּמָּה-וְכַמָּה בְּמִדָּה טוֹבָה – עִנְיָן שֶׁל קְדוּשָּׁה – בְּוַודַּאי שֶׁזֶּה עוֹלֶה לְמַעְלָה. עַל-כָּל-פָּנִים הַשְּׁאֵלָה הִיא שֶׁהֲרֵי מִסְתַּבֵּר שֶׁגַּם בְּלִי יִרְאָה וְאַהֲבָה זֶה בּוֹקֵעַ רְקִיעִים וְעוֹלֶה לְמַעְלָה – מְתָרֵץ רַבֵּנוּ הַזָּקֵן: הַיְינוּ רְקִיעִין דַּוְקָא, שֶׁהֵן הַ"הֵיכָלוֹת" וְהַ"בָּתִּים", – שֶׁל הָ"אָדָם הָעֶלְיוֹן", הַחִיצוֹנִיּוּת שֶׁל הָ"אָדָם הָעֶלְיוֹן", וְלֹא בְּגוּף הָ"אָדָם הָעֶלְיוֹן", – אֵין זֶה עוֹלֶה בַּגּוּף שֶׁל הָ"אָדָם הָעֶלְיוֹן", שֶׁהוּא עֶשֶׂר הַסְּפִירוֹת שֶׁל אוֹתוֹ עוֹלָם, וְכָל-שֶׁכֵּן בְּנֶפֶשׁ-רוּחַ-נְשָׁמָה – שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה, – שֶׁל הָ"אָדָם הָעֶלְיוֹן", שֶׁהֵן הָאוֹר שֶׁל "אֲצִילוּת" הַמֵּאִיר בְּאוֹתוֹ עוֹלָם, אֲפִילּוּ בָּ"אָדָם דַּעֲשִׂיָּה", שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְפִירוֹת: – לֹא, – אוֹרוֹת וְכֵלִים. – גַּם שָׁם לֹא יָכוֹל לַעֲלוֹת דָּבָר שֶׁחָסְרָה בּוֹ הַכַּוָּנָה שֶׁל יִרְאָה וְאַהֲבָה.

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב בַּ'תִּקּוּנִים', דִּבְלָא דְחִילוּ וּרְחִימוּ – בְּלִי יִרְאָה וְאַהֲבָה, לָא יָכְלָא לְסָלְקָא וּלְמֵיקַם קֳדָם ה' דַּוְקָא: – אֵין זֶה יָכוֹל לַעֲלוֹת וְלַעֲמוֹד לִפְנֵי הַוָיָ' דַּוְקָא, בָּעוֹלָם שֶׁלְּמַעְלָה זֶה יָכוֹל לַעֲלוֹת, אַךְ "קֳדָם ה'", לִפְנֵי הָאֱלֹקוּת שֶׁבְּאוֹתוֹ עוֹלָם, הַסְּפִירוֹת שֶׁבְּאוֹתוֹ עוֹלָם – שָׁם אֵין זֶה יָכוֹל לַעֲלוֹת בְּלִי יִרְאָה וְאַהֲבָה. מַה שֶּׁרַבֵּנוּ הַזָּקֵן אוֹמֵר כָּאן שֶׁעֶשֶׂר הַסְּפִירוֹת אוֹרוֹת וְכֵלִים גַּם שֶׁל עֲשִׂיָּה נִקְרָאִים "קֳדָם ה'", וּבְ"אִגֶּרֶת הַקֹּדֶשׁ" סִימָן כ' (ד"ה איהו וחיוהי) הוּא אוֹמֵר, שֶׁהָאוֹרוֹת נֶפֶשׁ וְרוּחַ, וּמַה גַּם הַכֵּלִים שֶׁל עֶשֶׂר סְפִירוֹת שֶׁל בְּרִיאָה-יְצִירָה-עֲשִׂיָּה, הֵם "רֵאשִׁית הַיֵּשׁ הַנִּבְרָא", שֶׁנִּבְרְאוּ "יֵשׁ מֵאַיִן" מֵאוֹר הַנְּשָׁמָה, וְאִילּוּ כָּאן הוּא קוֹרֵא לְכָךְ "קֳדָם ה'" – יֵשׁ לוֹמַר שֶׁאַף-עַל-פִּי-כֵן אֵין זֶה דּוֹמֶה כְּלָל לַנִּבְרָאִים שֶׁל בְּרִיאָה-יְצִירָה-עֲשִׂיָּה. וְאוּלַי יֵשׁ לוֹמַר, שֶׁזֶּה עַל-דֶּרֶךְ הַהֵיכָלוֹת שֶׁל "אֲצִילוּת" וְגוּפֵי הַמַּלְאָכִים שֶׁל "אֲצִילוּת", כְּפִי שֶׁנִּרְאֶה שָׁם קְצָת, וְהֵם מִתְאַחֲדִים עִם אוֹר הַנְּשָׁמָה שֶׁזֶּה הָאֱלֹקוּת שֶׁל הַכֵּלִים שֶׁל "מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת". וְכָךְ הוּא הֲרֵי אוֹמֵר שָׁם, שֶׁמִּזִּיוּוּג "זוּ"נ" דְּ"בִי"עַ" נִבְרְאוּ מִ"אַיִן" לְ"יֵשׁ" כָּל הַנִּבְרָאִים נוֹצָרִים וְנַעֲשִׂים – עַל-יְדֵי אוֹר הַנְּשָׁמָה שֶׁבָּהֶם.