דרך מצותיך - מצות איסור אכילת גיד הנשה / תורת שמואל - והי' עקב תשמעון

.ג.
הוד כ"ק אדמו"ר מרנא ורבנא מנחם מענדל - אדמו"ר ה'צמח צדק'
~ דרך מצותיך ~

דרך מצותיך - מצות איסור אכילת גיד הנשה

על כן לא יאכלו בנ"י את גיד הנשה. (בראשית ל"ב ל"ג) להבין שרש ענין מצות איסור ג"ה, יש להקדים מאמר הזוהר הובא בפרדס שער י"ז פ"א הוא צולע על ירכו דא איהו נצח ישראל יריכו כתיב ולא יריכיו דא דרגא רביעאה דלא אתנבי מתמן בר נש עד דאתא שמואל נביאה וע"ד כתיב וגם נצח ישראל לא ישקר (שמ"א ט"ו כ"ט) כדין אתתקן דרגא דא דהוה חלשא מכד אסתכן יעקב במנמנא דעשו ונגע בכף ירכו כו' בגין דירכא איהו לבר מגופא כו' עכ"ל לענינינו. והקשה הפרדס ממה דאי' ברעיא מהימנא להיפוך שבהוד הי' הפגם דבי' אתמר נתנני שוממה כל היום דוה (איכה א' י"ג) עכ"ל וכ"ה בתיקונים ותוכן תירוצו שם הוא כי ענין הפגם הוא הסתלקות השפע מאותו המדה מחמת קטרוגים וצעקת הצרורים הנק' אחרים על עונות ישראל ויאמרו מה נשתנו אלו מאלו הללו עע"ז כו' ומתעורר כח הדין וסיגי הזהב יושפעו אל החיצונים והדין נגמר, והנה הנצח עם שעיקרו ענף החסד מ"מ הוא כלול גם מהגבורה וכן ההוד עם שעיקרו ענף הגבורה הוא כלול גם מהחסד ולזאת גם שמתחלה הי' הפגם בנצח ותקפה מדה"ד בו הנה אח"כ נתקן הנצח במה שחזר להיות יונק מהימין ונתבע הדין אל ההוד כדרכו שנמצא לפי האמת הצליעה בהוד כו', ובטעמי מצות להרח"ו פ' וישלח תי' בע"א כי בהיות המל' אב"א עם הז"א השוק הימין של הז"א שהוא סוד הנצח הי' שם שוק השמאל שלה שהוא ההוד וכ"ה בגשמי כו' ומה שפ' בזהר שהנצח נפגם הוא הנצח של הזכר ומ"ש כי ההוד נפגם הוא בבחי' נקבה בירך שמאל שלה הדבוקים בימין של הזכר שהוא הנצח כשהיא אב"א כו' ואילו הי' פב"פ לא שלטו החיצונים עכ"ד:

(א) והנה ביאור ענין הפגם כמש"ל בשם הפרדס והיותו בנו"ה דוקא, יובן בהקדים תחלה ענין המדות למעלה כי כבר נת' אצלנו במצות פו"ר שעצמותו ית' אינו מערך וסוג המדות כלל כמאמר לאו מכל אינון מדות איהו כלל שאפי' החכמה ראשית ההשתלשלות היא כעשי' גשמיות ממש אצלו ית' אלא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן להון ע"ס לאנהגא בהון עלמין כו' וההנהגה הזאת הוא ע"י שהוא ית' מאיר בהם בסוד איהו וחיוהי וגרמוהי חד וכמ"ש הרמב"ם שהוא היודע והוא הידוע והוא הידיעה עצמה כו' ועי"ז נמשך אור וחיות לנבראים מעולם ועד עולם באמצעות הספירות והם הנקראים כלים, והנה הספירות הם י' חב"ד חג"ת נה"י עם המל' כידוע וגם כל מדה מי' אלו כלולה מי' ודרך כלל נחלקו לג' בחי' ראש תוך סוף סת"ר שהם חב"ד בחי' ראש וחג"ת בחי' תוך ונה"י בחי' סוף, והוא ע"ד מדת החסד שהוא ימצא מצד האהבה שאוהב לזולתו הרי האהבה היא פנימיותו של אותו החסד ששופע לזולתו כי היא סיבתו ונקראת מוחין של החסד כלומר בחי' טעם למציאת החסד היא האהבה הבאה מאיזו טענה שכלית ונק' חב"ד שבחסד, והחסד עצמו שהוא הויתור של ההשפעה הוא בחי' חסד שבחסד שהוא מהות מדת החסד וכמו שאנו רואים שימצא שלא מצד אהבה וטענה כלל כי גם שאינו אוהבו ואין לו היכרות עמו כלל ישפיע לו רב טוב מצד מהות טבעיות חסדו לוותר בטבעו משלו כמו שמצינו באאע"ה שנתן ממונו ורב טוב גם לערביים הגם שבודאי לא הי' אוהב אותם כלל, וזוהי מדרגה השנית שבמדות, והמדרגה השלישית היא הנק' נצח ענף החסד, והענין כי הנה בב' בחי' החסד הנ"ל ימצא בהם הארת פנימי' הנפש והוא התענוג שתתענג הנפש מהשפעה זו, אצל בבחי' הא' בחסד שימצא מצד האהבה והשכל שעיקר גילוי התענוג הוא בשכל הסמוך וקרוב לו וע"י יומשך במדה ההיא, אלא גם בבחי' הב' בעצם מדת הוויתור המוטבע בלב ימצא עונג רב בהשלימו טבע מדתו כי התענוג יתפשט במדות שבלב וזה שמצינו באאע"ה שנצטער כשלא היו לו אורחים שאין זה מצד עצם מדת החסד בלבד כי טבע המדה ההיא לרחם על דל כשרואה אותו אבל למה יצטער אם אינו רואהו אלא שהוא מצד התענוג שמתלבש במדת החסד בהיותו יוצא לפועל וכשלא תצא לפועל יחסר העונג ומחמתו יבא הצער שהוא היפוך העונג כו', אבל יש בחי' שלישית והוא בחי' חסד הבא בדרך נצחון שמנצח עצמו ועומד על נפשו להיות מוותר הגם שאין בלבו כ"כ לוותר לא מצד אהבה לזולתו ולא וותרנות טבעית אלא דרך ניצוח ואכפיא לבד ובזה אין התלבשות התענוג והארת פנימי' הנפש כלל כ"א בחי' חיצוני' לנצח בלי טעם כלל, ועד"ז נמצא בפרט בכל מדה ג' בחי' אלו כמו בחסד הנמצא מצד אהבה היא האהבה היא המוחי' והחסד והויתור המורגש בלב בשעה זו נק' חסד שבחסד וגמר הנתינה בידיו בפועל שאין בהם התלבשות התענוג הוא הנצח שבחסד, והכלל שבחי' הנצח הוא העשי' בפועל שהוא בחי' חיצוני' ואחוריים. והנמשל מזה למעלה ג"כ במדותיו של הקב"ה הנאצלות ממנו הגם כי לא מחשבותי מחשבותיכם (ישעי' נ"ה ח') מ"מ ומבשרי אחזה אלוה כתיב (איוב י"ט כ"ו) להשכיל ע"ד דוגמא מעט מזעיר, והנה מדת חסדו של הקב"ה להחיות עולמות ונבראים רבים לאין תכלית יש בה ג' בחי' הנ"ל והוא המוחי' של החסד והוא בחי' החכמה המתלבשת בו שהוא הטעם של החסד וההשפעה הזאת ותכליתה שהוא כדי להיות לו דירה בתחתונים וכיוצא שיקיימו תרי"ג מצות להמשיך התלבשות האורות בכלים כדי שיכירו הנבראים גדולתו ית' לטוב להם כל הימים, הנה החכמה הזאת להיותה פנימי' החסד וההשפעה וסיבתו נק' מוחין שלו. ועצם החסד והטוב הזה הוא בחי' שניה, והמצא תמצא לפעמים שיהי' הסתלקות בחי' המוחי' מחמת איזו פגם כשלא ישלימו ישראל תרי"ג מצות עד"מ כפי חיוב החכמה והטעם, ואעפ"כ יהי' השפעת החסד והטוב מצד עצם מדת החסד להיטיב לראויים ולשאינם ראויים וכמשארז"ל דור אנוש ניזונין בחסדו של הקב"ה. והג' הוא בחי' נצח ענף החסד והוא ענין ההשפעה הבאה בבחי' ניצוח בלבד הגם שאין החסד הזה בחפיצה וחשיקה פנימי' מחמת איזה מונע וטענה המעכבת וההפרש בזה הוא כי בבחי' החסד יש בו התלבשות תענוג העליון ממקור התענוגים הנק' עתיק יומין ולכך הוא נק' עדיין מכלל גופא דמלכא משא"כ בחי' הניצוח הוא כשאין גילוי התענוג כל כך להשפיע אלא בחי' ניצוח לבד וכענין שתוק כך עלה במחשבה כו' (מנחות כ"ט ב') וז"ס שנק' נו"ה ערבי נחל שאין בהם לא טעם ולא ריח ונק' ג"כ ירכין דלבר מגופא, וכמ"כ בכל מדה בפרט יש ג' בחי' אלו כמו בחי' החכמה של החסד והחסד עצמו שבפנימיותו וגמר השפע נק' נצח וז"ס ירכין דלבר מגופא כי אינן אלא כלי השפע להשפיע לזולתו. ועפ"י הקדמה זו יובן דרך הרמ"ק באומרו שענין הפגם הוא הסתלקות פני הרחמים מאותו הספי' מחמת קטרוגי' וצעקת האחרים והי' הפגם בספירת הנצח דוקא להיות כי ידוע עפ"י מ"ש אבינו אב הרחמים שמבחי' מוחי' דגדלות דוקא ימצאו הרחמים משא"כ מוחי' דקטנות הם דינים וכמו שהגדול יש בו מדת הסבלנות משא"כ הקטן ולזאת בבחי' נצח שהוא עצם המדה והרצון בלי התלבשות המוחי' כנ"ל יהי' הדין והקצף על העושה היפך רצונו ית' משא"כ בבחי' חכמה יהי' ג"כ הסבלנות לסבול גם העושה היפך רצונו ית' ולהטיב לו כי היא מקור הרחמים וכמשנ"ת במ"א בענין הציץ של כה"ג שפעולתו להמתיק הדינים הבאים ממצחא דז"א שהוא בחי' הסכם הרצון הנשאר אחר הסתלקות המוחי' שממנו יהי' התעוררות הדינים בתוקף מאד על עוברי רצונו וכמ"ש באד"ר כ"ד בתי דינין אתערו ממצחא דז"א כו' יעו"ש, וז"ש וירא כי לא יכול לו (בראשית ל"ב כ"ו) לפגום ולפעול הדין למעלה ויגע בכף ירכו ששם פעל פעולת הדין כנ"ל:

.ד.
הוד כ"ק אדמו"ר מרנא ורבנא שמואל - אדמו"ר מוהר"ש
~ תורת שמואל תרל"ג ~

והי' עקב תשמעון

ובזה יובן משארז"ל גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דאילו במעשה שמו"א כתי' אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים שארץ נברא ביד שמאל ע"כ נברא בבחי' גילוי יותר, אך מ"מ הגילוי שבשמים אינו מאיר בארץ וכמ"ש השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, לפי שכל אחד נברא ביד אחת. אך במעשה הצדיקי' נא' בהם מקדש אד' כוננו ידיך ב' ידות, והיינו התחברות בחי' שמים וארץ וכמ"ש כי כל בשמים ובארץ ות"א דאחיד בשמיא ובארעא, והיינו כי בבהמ"ק הי' מאיר גילוי אלקות למטה ממש וכמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם שהי' מאיר גילוי שם הוי' למטה וכמ"ש וה' בהיכל קדשו כו', וע"כ גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ, לפי שבמעשה צדיקים נמשך גילוי שם הוי' למטה.

ובזה יובן מ"ש ועבדתם את הוי' אלקיכם, דלכאו' קשה איך שייך למעלה בחי' עבודה שהרי נאמר אם צדקת מה תתן לו כו', אך הענין הוא דבאמת לגבי עצמותו ומהותו אין שייך כלל לומר לשון עבודה שהרי אם צדקת כו', אך מה ששייך העבודה זהו דוקא בבחי' הוי' אלקיך שם שייך העבודה, דהיינו להמשיך את בחי' שם הוי', כי אעפ"י ששם הוי' הוא בחי' שמו הגדול בחי' סוכ"ע שלמעלה מהשתלשלות, אך מ"מ הוא רק בבחי' שם בלבד שהוא למעלה מהשתלשל' מבחי' העולמות שהם בבחי' גבול ממש, אבל מ"מ לגבי עצמותו ומהותו ממש הוא רק בחי' שם לבד, וכדי שיומשך בחי' שם הוי' הוא ע"י צמצום וזהו ששם הוי' הוא מתחיל ביו"ד שהוא בחי' צמצום. וזהו ועבדתם את ה' אלקיכם, דהיינו ע"י העבודה ממשיכים שיתהוה בחי' שם הוי' ואח"כ אלקיכם דהיינו שיומשך מבחי' שם הוי' בשם אלקים עד שיהי' נק' הוי' אלקיכם, אלקיכם ממש. וזהו מ"ש ואהבת את הוי' אלקיך שיהי' נק' הוי' אלקיך ממש כו'.

והנה ע"י מה ממשיכי' שיהי' הוי' אלקיכם זהו ע"י העבודה, ואיזו היא עבודה שבלב זו תפלה, והענין הוא דהנה תפלה הוא לשון התחברות וכמשארז"ל התופל כלי חרס, דהנה כתיב סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה סולם הוא מחבר מעלה ומטה, וכך התפלה הוא מחבר מלמטה למעלה, וע"כ נק' התפלה בחי' סולם. דהנה כתיב ארוממך אלקי המלך, והיינו כי מתחלה צריך לרומם את בחי' המל' לעצמות אוא"ס, וזהו ארוממך אלקי המלך, אלקי הוא בחי' ומדרגת בראשית ברא אלקים, והמלך הוא בחי' מלכותך מלכות כל עולמים שנעשה בחי' העלם והסתר, וכדי שיהי' המשכת בחי' גילוי אוא"ס למטה צריך לרומם את בחי' המל' לעצמות אוא"ס. והתרוממות זו נעשה ע"י התפלה, וכמו והחיות נושאות את הכסא שחיות הקדש ע"י עבודתם בבחי' ביטול ורוצים להכלל בעצמות אוא"ס עי"ז הם מנשאים את בחי' כסא שהוא בחי' מל', וכך ע"י התפלה שכנגד תמידין תקנו שהוא להקריב את הבה"ב ששרשו ג"כ מבחי' חיות הקדש, וע"כ ע"י התפלה נעשה בחי' העלאת בחי' המל' וזהו ועבדתם את הוי' היינו שאת הוא בחי' אותיות מאל"ף ועד תי"ו שהוא בחי' מל' בחי' דבור, וצריך לרומם את בחי' המל' להוי' עד שיהי' בבחי' את הוי' ממש, דהיינו טפל לשם הוי', וכמ"ש יראו את הוי' קדושיו, דהנה כתי' ייראו מה' כל הארץ שמשמע כל הארץ, וכתיב יראו את ה' קדושיו שהוא רק בחי' קדושיו, והתירוץ לזה דמ"ש ייראו מה' כל הארץ זהו בחי' יראה תתאה וע"כ כתי' יראו מה', אך יראו את ה' קדושיו היינו יראה עילאה, וזהו את ה' שהוא טפל לשם הוי' ממש בבחי' ביטול במציאות ממש וכמ"ש את בשרו ודרשו רז"ל את הטפל לבשרו, ועי"ז נמשך אח"כ בחי' שם הוי'.

והנה כדי שיומשך בחי' שם הוי' זהו בדרך כלל ע"י שם הוי' שבנפש האדם, דהנה יו"ד ה"א הוא בחי' רצוא ושוב וזהו ענין ק"ש ותפלה, כי ק"ש הוא בחי' רצוא אם רץ לבך כו' ואהבת את הוי' אלקיך שהוא בחי' אהבה בחי' רצוא, ותפלה הוא בחי' שוב ברוך אתה הוי' שהוא המשכה למטה שהוא בחי' יראה עילאה שהוא בחי' יו"ד של שם הוי', ואהבה רבה שבק"ש הוא בחי' ה"א ראשונה של שם הוי'. והוא"ו הוא בחי' תורה הקל קול יעקב קלא קדמאה חסר וא"ו שהוא קול תפלה וקלא בתראה מלא וא"ו שהוא קול תורה כי תורה הוא וא"ו של שם הוי' שיתא סדרי משנה בחי' מדות כשר פסול כו', וה"א הוא בחי' דבור של תורה. וע"י ד' בחי' אלו עי"ז ממשיכים בחי' שם הוי', והיינו כי אף ששם הוי' נמשך מתחלה בבריאת העולמות אך מ"מ בגלותא דמצרים קודב"ה סליק לעילא לעילא וצריך להמשיך את בחי' שם הוי' כו'. וזהו ועבדתם את הוי', ואח"כ אלקיכם שהוא המשכה למטה עד שיהי' נק' אלקיכם ויהי' ההתברות שם הוי' בשם אלקים, וזהו ע"י מעשה המצות כי הנה כתי' עונותיכם מבדילין ביניכם ובין אלקיכם, שע"י העון נעשה מסך מבדיל כו' שלא יהי' מאיר גילוי אלקות למטה, אך ע"י המצות נעשה אלקיכם ממש ואין דבר מפסיק בינינו לבין אבינו שבשמים. נמצא שע"י ק"ש ותפלה ותורה עי"ז ממשיכים את שם הוי', וע"י המצות נמשך מבחי' שם הוי' בשם אלקים כו'.