גמרא עם ביאור – מסכת בכורות

בכורות דף מד עמוד א תלמוד בבלי המבואר "שפה ברורה – עוז והדר" (ליום ראשון)

אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל כו' וְאֵינוֹ כּוֹחֵל שְׁתֵּי עֵינָיו כְּאַחַת – שְׁתֵּי עֵינָיו בְּאַחַת נֶחְשָׁב חֵרֶם.

שָׁנִינוּ בַּמִּשְׁנָה: [שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַעְלָה] שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַטָּה. שׁוֹאֶלֶת הַגְּמָרָא: מַאי – מַה כַּוָּנַת הַמִּשְׁנָה בְּמוּם זֶה שֶׁל שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַעְלָה שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַטָּה. אִילֵימָא שֶׁהַכַּוָּנָה שֶׁאֵינָן שָׁוִין בְּצוּרַת הָעֵינַיִם, וּקְבוּעוֹת הֵן בִּמְקוֹמָם, אֶלָּא שֶׁהָרְאִיָּה לְקוּיָה, וְהַיְנוּ דַּחֲזֵי לְמַעְלָה – שֶׁתָּמִיד הוּא רוֹאֶה בִּשְׁתֵּי עֵינָיו לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם הָעוֹמֵד כְּנֶגְדּוֹ, וְכֵן שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַטָּה – קְבוּעוֹת הֵן בִּמְקוֹמָן, אֶלָּא דַּחֲזֵי לְמַטָּה – שֶׁתָּמִיד הוּא רוֹאֶה בִּשְׁתֵּי עֵינָיו לְמַטָּה מֵהַמָּקוֹם הָעוֹמֵד כְּנֶגְדּוֹ, וְכֵן עֵינוֹ אַחַת לְמַעְלָה וְעֵינוֹ אַחַת לְמַטָּה מַשְׁמַע דַּחֲזֵי עֵינוֹ אַחַת לְמַעְלָה וְעֵינוֹ אַחַת לְמַטָּה – שֶׁהוּא רוֹאֶה בְּעַיִן אַחַת לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם הָעוֹמֵד כְּנֶגְדּוֹ, וּבְעֵינוֹ הַשְּׁנִיָּה לְמַטָּה מֵהַמָּקוֹם הָעוֹמֵד כְּנֶגְדּוֹ, אַף שֶׁשְּׁתֵּי עֵינָיו קְבוּעוֹת בִּמְקוֹמָם, אִם כֵּן נִמְצָא שֶׁמוּם זֶה שֶׁל עֵינוֹ אַחַת לְמַעְלָה וְעֵינוֹ אַחַת לְמַטָּה' הַיְנוּ הַמּוּם שֶׁל 'רוֹאֶה אֶת הַחֶדֶר וְאֶת הָעֲלִיָּה כְּאַחַת', וְאֵין זֶה יִתָּכֵן, שֶׁהֲרֵי הַמִּשְׁנָה חִלְּקָה אוֹתָם לִשְׁנֵי מוּמִים.

מְבָאֶרֶת הַגְּמָרָא: אֶלָּא, הַכַּוָּנָה לְמוּם שֶׁל שִׁינּוּי מְקוֹם קְבִיעַת הָעֵינַיִם, וּ'שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַעְלָה' מַשְׁמַע דְּקָיְימָן לְמַעְלָה – שֶׁשְּׁתֵּי עֵינָיו קְבוּעוֹת בְּגָבוֹהַּ הַמֶּצַח, דְּהַיְנוּ לְמַעְלָה מִמְּקוֹמָם הָרָגִיל, וְ'שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַטָּה', מַשְׁמַע דְּקָיְימָן לְמַטָּה – שֶׁשְּׁתֵּי עֵינָיו קְבוּעוֹת לְמַטָּה מִמְּקוֹמָם הָרָגִיל, וְהַמּוּם שֶׁל 'עֵינוֹ אַחַת לְמַעְלָה וְעֵינוֹ אַחַת לְמַטָּה', מַשְׁמַע דְּקָיְימָא עֵינוֹ אַחַת לְמַעְלָה וְעֵינוֹ אַחַת לְמַטָּה – שֶׁעַיִן אַחַת קְבוּעָה לְמַעְלָה מִמְּקוֹמָהּ הָרָגִיל וְהַשְּׁנִיָּה קְבוּעָה לְמַטָּה מִמְּקוֹמָהּ הָרָגִיל, וְעַל כָּךְ הוֹסִיפָה הַמִּשְׁנָה שֶׁיֵּשׁ מוּם נוֹסָף, וְקָיְימִי כְּסִדְרָן נַמֵּי – שֶׁגַּם אִם שְׁתֵּי עֵינָיו קְבוּעוֹת בִּמְקוֹמָם הָרָגִיל, אֶלָּא שֶׁרְאִיָּתוֹ מְשׁוּנָּה, וְרוֹאֶה אֶת הַחֶדֶר וְאֶת הָעֲלִיָּה כְּאַחַת, כִּי עַיִן אַחַת מַבִּיטָה לְמַעְלָה וְעַיִן אַחַת מַבִּיטָה לְמַטָּה, אַף שִׁינּוּי זֶה נֶחְשָׁב מוּם.

מְבָרֶרֶת הַגְּמָרָא: מְנָא הָנֵי מִילֵי לִפְסוֹל כָּל שִׁינּוּיִים אֵלּוּ בְּעֵינָיו שֶׁל אָדָם. מְבָאֶרֶת הַגְּמָרָא: דְּתָנוּ רַבָּנַן, נֶאֱמַר בַּפָּסוּק לְגַבֵּי מוּמֵי אָדָם (ויקרא כא, כ) 'דַּק אוֹ תְבַלֻּל בְּעֵינוֹ', וְלִכְאוֹרָה הָיָה דַּי לוֹ לוֹמַר 'דַּק אוֹ תְבַלֻּל', שֶׁהֲרֵי יָדוּעַ לַכֹּל שֶׁמּוּמִים אֵלּוּ שַׁיָּיכִים רַק בָּעַיִן, וּמַדּוּעַ הֻצְרְכָה הַתּוֹרָה לוֹמַר 'בְּעֵינוֹ', אֶלָּא יֵשׁ לִדְרוֹשׁ מִיּוּתּוּר לָשׁוֹן זֶה לִפְסוֹל כָּל מַה שֶׁבְּעֵינוֹ. מִכָּאן אָמְרוּ, שֶׁכָּל שִׁינּוּי בָּעֵינַיִם פּוֹסֵל, בֵּין אִם הַשִּׁינּוּי הוּא בִּמְקוֹם קְבִיעַת הָעֵינַיִם, כְּגוֹן אִם שְׁתֵּי עֵינָיו קְבוּעוֹת לְמַטָּה מִמְּקוֹמָם, אוֹ שְׁתֵּי עֵינָיו קְבוּעוֹת לְמַעְלָה, אוֹ שֶׁעֵינוֹ אַחַת קְבוּעָה לְמַעְלָה, וְעֵינוֹ אַחַת קְבוּעָה לְמַטָּה, וּבֵין אִם עֵינָיו קְבוּעוֹת בִּמְקוֹמָם אֶלָּא שֶׁרְאִיָּתוֹ לְקוּיָה, וְרוֹאֶה אֶת הַחֶדֶר וְאֶת הָעֲלִיָּה כְּאַחַת, אוֹ שֶׁמְּדַבֵּר עִם חֲבֵירוֹ, וְאָדָם אַחֵר אוֹמֵר, לִי הוּא – אוֹתִי הוּא רוֹאֶה, כִּי מַבָּטוֹ נִרְאֶה מוּפְנֶה לְמָקוֹם אַחֵר מִמַּה שֶׁעֵינָיו רוֹאוֹת, בְּכָל הָאוֹפַנִּים הַלָּלוּ נֶחְשָׁב כְּבַעַל מוּם בְּעֵינָיו.

תָּנוּ רַבָּנַן, עִנֵּר שֶׁפָּסְלָה הַתּוֹרָה בְּמוּמֵי כֹּהֲנִים (ויקרא כא, יח), הוּא בֵּין סוּמָא בִּשְׁתֵּי עֵינָיו, בֵּין סוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו. חֲוַורְוָור – חוֹלִי הָעַיִן, שֶׁנִּרְאָה כְּטִיפּוֹת לְבָנוֹת הַקְּבוּעוֹת בָּעַיִן, וְהַמַּיִם הַקְּבוּעִין – וּמַיִם הַיּוֹצְאִים מֵהָעַיִן בְּאוֹפֶן קָבוּעַ, וְהֵם מוֹנְעִים אֶת הָרְאִיָּה, מִנַּיִן שֶׁהֵם נֶחְשָׁבִים מוּם הַפּוֹסֵל בַּכֹּהֲנִים, תַּלְמוּד לוֹמַר 'אִישׁ עִוֵּר', וְתֵיבַת 'אִישׁ' הִיא רִיבּוּי, וּבָאָה לְלַמֵּד שֶׁאַף אוֹפַנִּים אֵלּוּ פּוֹסְלִים בַּכֹּהֵן.

הַגְּמָרָא מְבָאֶרֶת אֶת הַמְּקוֹרוֹת לְכָל הַמּוּמִים שֶׁהֻזְכְּרוּ עַד עַתָּה, וּמַדּוּעַ הֻצְרְכָה הַתּוֹרָה לִפְרוֹט אֶת כּוּלָּם: אָמַר רָבָא, לָמָּה לִי דִּכְתַב רַחֲמָנָא שְׁנֵי רִיבּוּיִים, גַּם 'אִישׁ עִוֵּר' וְגַם 'דַּק אוֹ תְבַלֻּל בְּעֵינוֹ', הֲלֹא יֵשׁ לָנוּ לִלְמוֹד מִפָּסוּק אֶחָד שֶׁכָּל שִׁינּוּי בָּעַיִן נֶחְשָׁב מוּם. מְבָאֵר רָבָא: צְרִיכֵי אֶת שְׁנֵי הָרִיבּוּיִים, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא רַק 'עִוֵּר', הָיָה מָקוֹם לוֹמַר שֶׁרַק סוּמָא, בִּשְׁתֵּי עֵינָיו אוֹ בְּעֵינוֹ אַחַת, נֶחְשָׁב בַּעַל מוּם, מִשּׁוּם דְּלֵיתַנְהוּ כְּלָל – כִּי עֵינָיו נֶחְשָׁבוֹת כְּאִילּוּ אֵינָם כְּלָל, שֶׁהֲרֵי נִטַּל מֵהֶם כֹּחַ הָרְאִיָּה לְגַמְרֵי, אֲבָל חֲוַורְוָור וּמַיִם הַקְּבוּעִין, דְּאִיתַנְהוּ בֵּיהּ – כֵּיוָן שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ בָּהֶם רְאִיָּה, אֶלָּא שֶׁהַחֲוַורְוָור וְהַמַּיִם מוֹנְעִים אוֹתָהּ, לֹא יֵחָשֵׁב בַּעַל מוּם, לְכָךְ כָּתַב רַחֲמָנָא תֵּיבָה נוֹסֶפֶת 'אִישׁ עִוֵּר', לְרַבּוֹת גַּם חֲוַורְוָור וּמַיִם הַקְּבוּעִין.

וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא רַק אֶת הָרִיבּוּי שֶׁל 'אִישׁ עִוֵּר', הָיָה נִיתָּן לוֹמַר שֶׁרַק חֲסָרוֹן כְּמוֹ חֲוַורְוָור וּמַיִם הַקְּבוּעִים הִתְרַבָּה לְהֵחָשֵׁב כְּמוּם, מִשּׁוּם דְּלָא קָא חָזֵי כְּלָל – כִּי עַל יְדֵי מוּמִים אֵלּוּ נִמְנַעַת רְאִיָּתוֹ לְגַמְרֵי, אֲבָל מֵחֲסִירוּתָא – בְּאֹפֶן שֶׁרְאִיָּתוֹ נִפְגְּמָה, אַךְ לֹא לְגַמְרֵי, אֶלָּא עֲדַיִן רוֹאֶה מְעַט, לֹא יֵחָשֵׁב בַּעַל מוּם, לְכָךְ כָּתַב רַחֲמָנָא גַּם אֶת מוּם 'דַּק', שֶׁהוּא קְרוּם בַּחֵלֶק הַשָּׁחוֹר שֶׁבָּעַיִן וּמְחַסֵּר מֵהָרְאִיָּה וְלֹא נוֹטְלָהּ לְגַמְרֵי, לְלַמְּדֵנוּ שֶׁגַּם מוּם שֶׁגּוֹרֵם רַק לִמְעַט אֶת הָרְאִיָּה פּוֹסֵל.

וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא אֶת מוּם דַּק, הָיָה נִיתָּן לוֹמַר שֶׁחִסָּרוֹן כָּזֶה נֶחְשָׁב מוּם, מִשּׁוּם דְּמַחְסַר – שֶׁפָּגַם מְעַט אֶת הָרְאִיָּה, אֲבָל מִבִּלְבּוּלָא – בְּאֹפֶן שֶׁאֵין חִסָּרוֹן כְּלָל בָּרְאִיָּה, אֶלָּא רַק יֵשׁ כְּעֵין חוּט לָבָן נִמְשָׁךְ מֵהַחֵלֶק הַלָּבָן שֶׁבָּעַיִן, וְעוֹבֵר אֶת הַחֵלֶק הַמַּקִּיף אֶת הַשָּׁחוֹר שֶׁבָּעַיִן, וְנִכְנַס לְתוֹךְ הַחֵלֶק הַשָּׁחוֹר, וְנִקְרָא 'תְּבַלּוּל', כִּי הוּא מְבַלְבֵּל אֶת צוּרַת הָעַיִן, הָיִיתִי אוֹמֵר שֶׁגַּם זֶה לֹא נֶחְשָׁב כְּמוּם בָּעַיִן, לְכָךְ כָּתַב רַחֲמָנָא גַּם אֶת מוּם הַ'תְּבַלּוּל' לְלַמְּדֵנוּ שֶׁאַף חִסָּרוֹן כָּזֶה נֶחְשָׁב מוּם.

וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא אֶת מוּם הַ'תְּבַלּוּל', הָיָה נִיתָּן לוֹמַר שֶׁחִסָּרוֹן זֶה נֶחְשָׁב מוּם, מִשּׁוּם דִּמְבַלְבֵּל – שֶׁמְּבַלְבֵּל אֶת צוּרַת הָעַיִן, אֲבָל כְּשֶׁהַחִסָּרוֹן בָּעַיִן הוּא רַק מִשּׁוּם מְשַׁנְיָּא – שֶׁיֵּשׁ שִׁינּוּי בִּמְקוֹמָהּ שֶׁל הָעַיִן שֶׁאֵינָהּ קְבוּעָה בִּמְקוֹמָהּ הָרָגִיל, אוֹ שֶׁיֵּשׁ שִׁינּוּי בַּמַּבָּט, שֶׁנִּרְאֵית כְּמַבִּיטָה לְצַד אַחֵר, לֹא יֵחָשֵׁב מוּם, לְכָךְ כְּתַב רַחֲמָנָא 'בְּעֵינוֹ', לוֹמַר שֶׁגַּם עַיִן הַקְּבוּעָה שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ הָרָגִיל, אוֹ שֶׁמַּבָּטָהּ נִרְאֶה כְּמוּפְנֶה לְמָקוֹם אַחֵר, נֶחְשֶׁבֶת כְּמוּם.

מַסִּיקָה הַגְּמָרָא: אָמַר רָבָא, הִלְכָּךְ – כֵּיוָן שֶׁבֵּאַרְנוּ כֵּיצַד נִדְרְשׁוּ כָּל סוּגֵי מוּמֵי הָעֵינַיִם, נִמְצָא שֶׁכָּל חִסָּרוֹן בָּעַיִן שֶׁהוּא מֵחֲמַת כְּהֵיוּתָא – שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה כְּלָל, אָתְיָא – נִלְמָד מֵרִיבּוּי תֵּיבַת 'אִישׁ', כְּמוֹ שֶׁלָּמַדְנוּ אֶת מוּמֵי הַחֲוַורְוָור וּמַיִם הַקְּבוּעִים מֵרִיבּוּי זֶה. מִן מֵחֲסִירוּתָא – מִי שֶׁרְאִיָּתוֹ נִפְגְּמָה, אַךְ לֹא לִגְמָרֵי, אֶלָּא עֲדַיִן רוֹאֶה מְעַט, נִלְמָד מִמּוּם שֶׁל 'דַּק'. מִבִּלְבּוּלָא – בְּאֹפֶן שֶׁאֵין חִסָּרוֹן בָּרְאִיָּה אֶלָּא רַק שִׁינּוּי בְּצוּרַת הָעַיִן, נִלְמָד מִמּוּם 'תְּבַלּוּל'. מִמְּשַׁנְיָּא – וּבְאֹפֶן שֶׁאֵין שִׁינּוּי בְּצוּרַת הָעַיִן עַצְמָהּ אֶלָּא רַק בִּמְקוֹמָהּ אוֹ בְּאֹפֶן הַמַּבָּט, נִלְמָד מִיּוּתּוּר תֵּיבַת 'בְּעֵינוֹ'.

שָׁנִינוּ בַּמִּשְׁנָה: מוּם שֶׁשְּׁמוֹ סְכֵי שֶׁמֶשׁ. מְבָאֶרֶת הַגְּמָרָא: תָּנֵי רַב יוֹסֵף, סְנֵי שֶׁמֶשׁ – שׂוֹנֵא אֶת הַשֶּׁמֶשׁ, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַבִּיט בַּמָּקוֹם שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת.

שָׁנִינוּ בַּמִּשְׁנָה: וְהַגִּידָּעוֹן. מְבָאֶרֶת הַגְּמָרָא: מַחְוֵי – הֶרְאָה רַב הוּנָא עַל עֵינוֹ וְעַל עֵינֵי הַיּוֹשְׁבִים מוּלוֹ, וּרְצוֹנוֹ בָּזֶה הָיָה לְבָאֵר שֶׁהַכַּוָּנָה לְמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חַד מִדִּידָן – עַיִן אַחַת כְּמוֹ שֶׁלָּנוּ, דְּהַיְנוּ רְגִילָה, וְחַד מִדִּידְהוּ – וְעַיִן אַחַת כְּמוֹ שֶׁל הַיּוֹשְׁבִים מוּלוֹ, וְאֶחָד מֵהַיּוֹשְׁבִים הָיָה רַבִּי יְהוּדָה שֶׁהָיוּ עֵינָיו מְשׁוּנּוֹת, וְאִיתְּפַּקְדּוּ עַל יְהוּדָה – וְהִקְפִּיד רַבִּי יְהוּדָה עַל שֶׁהֱבִיאוֹ כְּדוּגְמָא לְמוּם.

מַקְשָׁה הַגְּמָרָא עַל דִּבְרֵי רַב הוּנָא: מֵיתִיבֵי, שָׁנִינוּ בַּבָּרַיְיתָא, מוּם הַשַּׁכְנָבָא, הוּא מִי שֶׁגְּבִינָיו [–גַּבּוֹתָיו] אֲרוּכִים עַד שֶׁהֵם שׁוֹכְבִים עַל עֵינָיו, מוּם הַגְּזוּדָם, הוּא מִי שֶׁגְּבִינָיו אֶחָד שָׁחוֹר וְאֶחָד לָבָן.

וּמַשְׁמָע שֶׁמּוּם זֶה הוּא כְּשֶׁיֵּשׁ חִילּוּק בֵּין הַגְּבִינִים, אַךְ חִילּוּק בֵּין הָעֵינַיִם אֵינוֹ נֶחְשָׁב מוּם.

מַתְרֶצֶת הַגְּמָרָא: תָּנָא – הַתַּנָּא שֶׁשָּׁנָה אֶת מִשְׁנָתֵנוּ סוֹבֵר, שֶׁכָּל זוּגָא דְּלָא שָׁוֵי לַהֲדָדֵי זַגְזוּם קָרֵי לֵיהּ – כָּל אֵבֶר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ זוּג, אִם אֵין שְׁנֵי אֵבָרָיו שָׁוִים זֶה לָזֶה, הֲרֵי הוּא בִּכְלַל 'זַגְזוּם', וְלָכֵן גַּם בְּעַיִן אַחַת רְגִילָה וְעַיִן אַחַת מְשׁוּנָּה, הֲרֵי הוּא בִּכְלַל 'זַגְזוּם'.

שָׁנִינוּ בַּמִּשְׁנָה: הַצִּירָן. מְבָאֶרֶת הַגְּמָרָא: מוּם הַצִּירָן כּוֹלֵל מִי שֶׁעֵינָיו תְּרוּטוֹת – עֲגַלּוֹת, וְצִירוֹנִיּוֹת – עֲגַלּוֹת יוֹתֵר מִתְּרוּטוֹת, וּמֵי שֶׁעֵינָיו דּוֹמְעוֹת מְעַט, אוֹ שֶׁדּוֹלְפוֹת, דְּהַיְינוּ יוֹתֵר מִדּוֹמְעוֹת, וְכֵן טוֹרְדוֹת – דְּלָפוֹת דְּמָעוֹת יוֹתֵר מִדּוֹלְפוֹת, כָּל אֵלּוּ הֵם בִּכְלַל מוּם הַצִּירָן.

תְּנָא – שָׁנִינוּ בַּבָּרַיְיתָא, הַזָּרִיר וְהַלּוֹפִין וְהַתֵּימוֹנִין, נֶחְשָׁבִים בְּעַלֵי מוּמִים. מְבָאֶרֶת הַגְּמָרָא אֶת מַהוּתָם שֶׁל מוּמִים אֵלֶּה: זָרִיר, הוּא דְּעֵינֵיהּ עַיְינָא – שֶׁעֵינָיו מְשׁוּטָטוֹת לְכָל צַד וְאֵין לָהֶם מְנוּחָה. לוֹפִין, שֶׁדַּפֵּיהֶן שְׁפִיכָן – שֶׁהַשְּׂעָרוֹת בְּרִיסֵי עֵינָיו אֲרוּכִים. תֵּימוֹנִין, שֶׁתַּמּוּ רִיסָיו – שֶׁאֵין לוֹ שְׂעָרוֹת בְּרִיסֵי עֵינָיו.

מַקְשָׁה הַגְּמָרָא: וְהָנֵי – וְכִי פְּסוּל 'תֵּימוֹנִין' שֶׁאֵין לוֹ שְׂעָרוֹת בְּרִיסֵי עֵינָיו, גַּבֵּי מוּמִין תְּנַן לְהוּ – הַאִם נֶחְשַׁב מוּם שֶׁנִּשְׁנָה עִם שְׁאָר בַּעֲלֵי מוּמִים, וְהָתְנַן בְּמִשְׁנָתֵנוּ שֶׁמִּי שֶׁנָּשְׁרוּ רִיסֵי עֵינָיו פָּסוּל מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, וּמוּכָח שֶׁאֵינוֹ נֶחְשָׁב בַּעַל מוּם. מְתָרֶצֶת הַגְּמָרָא: לָא קַשְׁיָא, הָא – מַה שֶׁשָּׁנִינוּ בַּמִּשְׁנָה שֶׁאֵינוֹ בַּעַל מוּם, הַיְינוּ בְּאֹפֶן דְּאִשְׁתַּיִּיר גּוּדְדָאֵי – שֶׁנִּשְׁאֲרוּ שָׁרְשֵׁי הַשְּׂעָרוֹת בְּרִיסֵי עֵינָיו, וְאֵינוֹ נֶחְשָׁב בַּעַל מוּם, אֶלָּא פָּסוּל מִשּׁוּם מַרְאִית הָעַיִן, וְאִילּוּ הָא – מַה שֶׁשָּׁנִינוּ בַּבָּרַיְיתָא שֶׁנֶּחְשָׁב בַּעַל מוּם, הַיְינוּ בְּאֹפֶן דְּלָא אִשְׁתַּיִּיר גּוּדְדָאֵי – שֶׁלֹּא נִשְׁאֲרוּ בְּרִיסֵי עֵינָיו אֲפִילּוּ שָׁרְשֵׁי הַשְּׂעָרוֹת.

מִשְׁנָה

הַמִּשְׁנָה מוֹנָה שִׁינּוּיִים בְּגוֹדֶל אֶבְרֵי גּוּף הָאָדָם, שֶׁנֶּחְשָׁבִים בְּמוּמִים בַּכֹּהֲנִים: עֵינָיו גְּדוֹלוֹת כְּעֵינֵי שֶׁל עֵגֶל, אוֹ קְטַנּוֹת כְּעֵינֵי שֶׁל אַוָז, הֲרֵי זֶה מוּם שֶׁפּוֹסֵל לַעֲבוֹדָה, מִשּׁוּם שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן.

וְכֵן כֹּהֵן שֶׁגּוּפוֹ גָּדוֹל מֵאֵבָרָיו אוֹ שֶׁגּוּפוֹ קָטָן מֵאֵבָרָיו, שֶׁאֵין יַחַס מַתְאִים בֵּין עִיקַר גּוּפוֹ לִשְׁאָר אֵבָרָיו, כְּגוֹן יָדָיו וְרַגְלָיו, אוֹ מִי שֶׁחוֹטְמוֹ גָּדוֹל מֵאֵבָרָיו, אוֹ שֶׁחוֹטְמוֹ קָטָן מֵאֵבָרָיו, שֶׁאֵין גּוֹדֶל הַחוֹטֶם מַתְאִים בְּיַחַס לִשְׁאָר אֵבָרָיו, הֲרֵי הוּא פָּסוּל לַעֲבוֹדָה, מִשּׁוּם שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן.

הַמִּשְׁנָה מְבִיאָה שִׁינּוּיִים בְּאָזְנֵי הַכֹּהֵן הַפּוֹסְלִים לַעֲבוֹדָה: הַצּוֹמֵם וְהַחַמְצָם, וּמְבָאֶרֶת הַמִּשְׁנָה: אֵיזֶהוּ צוֹמֵם, כָּל שֶׁאָזְנָיו קְטַנּוֹת בִּמְיוּחָד. וְהַחַמְצָם, כָּל שֶׁאָזְנָיו מְכֻוָּוצוֹת וּסְתוּמוֹת עַד שֶׁהֵן דּוֹמוֹת לִסְפוֹג.

הַמִּשְׁנָה מְבִיאָה שִׁינּוּיִים בְּפִי הַכֹּהֵן הַפּוֹסְלִים לַעֲבוֹדָה: שְׂפָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה עוֹדֶפֶת עַל שְׂפָתוֹ הַתַּחְתּוֹנָה, שֶׁבּוֹלֶטֶת הַשָּׂפָה הָעֶלְיוֹנָה בְּיוֹתֵר, אוֹ שְׂפָתוֹ הַתַּחְתּוֹנָה עוֹדֶפֶת עַל שְׂפָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה, הֲרֵי זֶה מוּם, וּפוֹסֵל לַעֲבוֹדָה.

וְכֹהֵן שֶׁנָּשְׁרוּ שִׁינָּיו, פָּסוּל לַעֲבוֹדָה, אַף שֶׁאֵינוֹ בַּעַל מוּם, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן.

גְּמָרָא

אָמַר רַב, מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, עֶשֶׂר אַמּוֹת הָיָה גָבְהוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות מ יט) 'וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן', מִי פְרָשׁוֹ – מִי פָּרַשׂ אֶת יְרִיעוֹת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן, מֹשֶׁה רַבֵּינוּ פְּרָשׁוֹ, כָּאָמוּר לְעֵיל שָׁם (פס' יז) 'וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן', וּכְתִיב (שם כו טז) 'עֶשֶׂר אַמּוֹת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ', וְכֵיוָן שֶׁיָּכֹל לִפְרוֹשׂ אֶת הַיְרִיעוֹת עֲלֵיהֶם, בְּהֶכְרֵחַ שֶׁהָיָה לְפָחוֹת בְּגֹבַהּ הַקֶּרֶשׁ, דְּהַיְינוּ עֶשֶׂר אַמּוֹת.

הַגְּמָרָא מְבִיאָה שֶׁשִׁיעוּר גּוֹבַהּ עֶשֶׂר אַמּוֹת שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּינוּ נִמְדַּד בְּאַמּוֹת שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עַצְמוֹ, וְלָכֵן מַקְשָׁה הַגְּמָרָא: אֲמַר לֵיהּ רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא לְרַב, אִם כֵּן שֶׁגּוּפוֹ שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּינוּ הָיָה גָּדוֹל פִּי עֶשֶׂר מֵאַמּוֹת יָדָיו, הֲרֵי עֲשִׂיתוֹ וְהֶחְשַׁבְתָּ לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ בַּעַל מוּם, דִּתְנַן בְּמִשְׁנָתֵנוּ שֶׁאֶחָד מִמּוּמֵי כֹּהֲנִים הוּא אִם גּוּפוֹ גָּדוֹל מֵאֵבָרָיו אוֹ קָטָן מֵאֵבָרָיו, וְכֵיוָן שֶׁהַיַּחַס הַמַּתְאִים בֵּין גּוּף הָאָדָם לְאֵבָרָיו, הוּא שֶׁיִּהְיֶה אֹרֶךְ גּוּפוֹ כְּשָׁלֹשׁ אַמּוֹת שֶׁל עַצְמוֹ, הֲרֵי שֶׁגּוּפוֹ שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּינוּ הָיָה גָּדוֹל בְּיַחַס לְיָדָיו, וְנִמְצָא שֶׁהוּא בַּעַל מוּם.

אֲמַר לֵיהּ רַב שִׁימִי, שִׁימִי, בְּאַמָּה שֶׁל קֶרֶשׁ [קָאָמַר] (קָאָמִינָא) – מַה שֶׁאָמַרְתִּי שֶׁגָּבְהוֹ שֶׁל מֹשֶׁה עֶשֶׂר אַמּוֹת אֵין הַכַּוָּונָה לְפִי אַמּוֹת שֶׁל עַצְמוֹ, אֶלָּא לְפִי הָאַמָּה שֶׁבָּהּ מָדְדוּ אֶת קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן, וְאַמּוֹ שֶׁל מֹשֶׁה בֶּאֱמֶת הָיְתָה גְּדוֹלָה בַּהַרְבֵּה מֵאַמָּה זוֹ, וְגוּפוֹ הָיָה מַתְאִים לְאַמּוֹ כַּיַּחַס שֶׁל גּוּף כָּל אָדָם לְאֵבָרָיו, דְּהַיְינוּ שֶׁהָיָה אֹרֶךְ גּוּפוֹ שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּינוּ כְּשָׁלֹשׁ אַמּוֹת שֶׁל עַצְמוֹ.

שָׁנִינוּ בַּמִּשְׁנָה: חוֹטְמוֹ גָּדוֹל כוּ', מֵאֵבָרָיו הֲרֵי זֶה מוּם. הַגְּמָרָא מְבִיאָה בָּרַיְיתָא הַמְּבָאֶרֶת אֵיךְ מְשַׁעֲרִים אֶת גּוֹדֶל הַחוֹטֶם בְּיַחַס לְאֵבָרָיו: תָּנָא, בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה, דְּהַיְינוּ שֶׁאִם חוֹטְמוֹ גָּדוֹל בְּיַחַס לִשְׁאָר אֵבָרָיו יוֹתֵר מִמִּדַּת הָרֹחַב שֶׁל אֶצְבַּע קְטַנָּה, הֲרֵי זֶה מוּם.

שָׁנִינוּ בַּמִּשְׁנָה: הַצּוֹמֵם וְהַחַמְצָם. הַגְּמָרָא מְבִיאָה בָּרַיְיתָא וּבָהּ מוּם נוֹסָף: תְּנָא, אַף הַצִּימֵחַ נֶחְשָׁב מוּם. וּמְבָאֶרֶת הַגְּמָרָא: לָא הֲווֹ יָדְעֵי רַבָּנַן מַאי – מַהוּ הַמּוּם שֶׁל צִימֵחַ, עַד שֶׁשָּׁמְעוּ לְהַהוּא טַיָּיעָא [–סוֹחֵר עַרְבִי], דַּהֲוָה קָאָמַר מַאן דְּבָעֵי צִימֵחַ – שֶׁהָיָה מַכְרִיז מִי רוֹצֶה לִקְנוֹת 'צִימֵחַ', וְאִישְׁתְּכַח גַּדְיָא חֲזִיזָא – וְנִמְצָא שֶׁכַּוָּונָתוֹ הָיְתָה לִגְדִי שֶׁאָזְנָיו אֲרוּכוֹת מְאֹד עַד שֶׁהֵן נִכְפָּפוֹת כְּלַפֵּי מַטָּה, וְלָמְדוּ מִכָּךְ שֶׁמּוּם הַ'צִימֵחַ' הָאָמוּר בָּאָדָם הוּא מִי שֶׁאָזְנָיו אֲרוּכּוֹת מְאֹד עַד שֶׁהֵן כְּפוּלוֹת כְּלַפֵּי מַטָּה.

הַגְּמָרָא מְבִיאָה מֵימְרוֹת שֶׁל רַב חִסְדָּא לְגַבֵּי חֶסְרוֹנוֹת בְּקַרְנֵי בְּהֵמָה אִם פּוֹסְלִים לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ וְאִם נֶחְשָׁבִים מוּמִים גְּמוּרִים לִפְדּוֹת מֵחֲמָתָם: אָמַר רַב חִסְדָּא, עֵז שֶׁאֵין לָהּ קַרְנַיִם, וְרָחֵל שֶׁיֵּשׁ לָהּ קַרְנַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁהָרְגִילוּת הִיא שֶׁלָּעֵז יֵשׁ קַרְנַיִם וְלָרָחֵל אֵין קַרְנַיִם, כְּשֵׁרִים לְהַקְרָבָה עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ. הַגְּמָרָא מוֹכִיחָה כִּדְבָרֵי רַב חִסְדָּא מִבָּרַיְיתָא: תַּנְיָא נַמֵּי הָכִי, יֵשׁ דְּבָרִים – חֶסְרוֹנוֹת שֶׁהֵן נִרְאִים כְּמוּמִין וּבֶאֱמֶת דִּינָם שֶׁאֵינָן כְּמוּמִין, וְלָכֵן בִּהְמַת קָדָשִׁים שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֶסְרוֹנוֹת הַלָּלוּ שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶם בַּמִּקְדָּשׁ, כִּי אֵין חֶסְרוֹנוֹת הַלָּלוּ פּוֹסְלִים אֶת הַבְּהֵמָה לְהַקְרָבָה, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה – שֶׁחֶסְרוֹנוֹת הַלָּלוּ אֵינָן מַתִּירִים אֶת הַבְּכוֹר לִישָׁחֵט בְּכָל מָקוֹם, לְפִי שֶׁאֵינָם כְּמוּם, וַעֲדַיִן קְדוּשָׁתוֹ עָלָיו לְהַקְרָבָה. וְאֵלּוּ הֵן, עֵז שֶׁאֵין לוֹ קַרְנַיִם, וְרָחֵל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַרְנַיִם, וְהַצּוֹמֵם וְהַחַמְצָם וְהַצִּימֵחַ, הֲרֵי שֶׁחֶסְרוֹנוֹת הַלָּלוּ אֵינָם פּוֹסְלִים לְהַקְרָבָה וְכִדְבָרֵי רַב חִסְדָּא.

אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר אַמֵימָר, בְּהֵמַת קָדָשִׁים שֶׁנָּטְלוּ קַרְנֵיהֶן, וְגַם וְזִכְרוּתָן עִמָּהֶן – שֶׁאַף הָעֶצֶם הַתַּחְתּוֹנָה בְּתוֹךְ הַקַּרְנַיִם נִיטְלָה עִמָּהֶם, פְּסוּלָה הַבְּהֵמָה לְקָרְבָּן, וְאֵין פּוֹדִין עֲלֵיהֶם – אֵין פּוֹדִין אוֹתָהּ מֵחֲמַת חֶסְרוֹן זֶה, כֵּיוָן שֶׁאֵין פּוֹדִין קָדָשִׁים כְּשֶׁהוּא תָּמִים, אֶלָּא רַק כְּשֶׁנָּפַל בּוֹ מוּם, וְכָאן אֵין זֶה נֶחְשָׁב מוּם גָּמוּר, אֶלָּא רַק לְגַבֵּי פְּסוּל לְקָרְבָּן. נָטְלוּ הַטְּלָפַיִם, וְזִכְרוּתָם עִמָּהֶן – וְגַם הָעֶצֶם שֶׁבְּתוֹךְ הַטְּלָפַיִם, שֶׁהִיא כַּף הָרֶגֶל, נִיטְלָה עִמָּהֶם, פְּסוּלִין, וְנִפְדִּין עֲלֵיהֶם, כִּי זֶה נֶחְשָׁב מוּם גָּמוּר.

אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִכְחוֹל שְׁתֵּי עֵינָיו כְּאַחַת. שנינו במשנה: "שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַעְלָה, שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַטָּה". ושואלים: מַאי [מה פירוש] "שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַעְלָה, שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַטָּה"? אִילֵימָא [אם נאמר] שכוונת הדברים: שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַעְלָה – דַּחֲזֵי לְעֵילָא [שרואה למעלה], שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַטָּה – דַּחֲזֵי לִרְעֵילָא [שרואה למטה], עֵינוֹ אַחַת לְמַעְלָה וְעֵינוֹ אַחַת לְמַטָּה – דַּחֲזֵי עֵינוֹ אַחַת לְמַטָּה וְעֵינוֹ אַחַת לְמַעְלָה, אם כן הַיְינוּ [זהו] ששנינו בהמשך: רוֹאֶה אֶת הַחֶדֶר וְאֶת הָעֲלִיָּה כְּאַחַת!

אֶלָּא יש לפרש: שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַעְלָה – דְּקַיְימָן לְעֵילָא [שקבועות למעלה] במצח, שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַטָּה – דְּקַיְימָן לִרְעֵילָא [שקבועות למטה], עֵינוֹ אַחַת לְמַעְלָה וְעֵינוֹ אַחַת לְמַטָּה – דְּקַיְימֵי [שקבועות] עֵינוֹ אַחַת לְמַעְלָה וְעֵינוֹ אַחַת לִרְעֵילָא. וְרוֹאֶה אֶת הַחֶדֶר וְאֶת הָעֲלִיָּה כְּאַחַת – דְּקַיְימֵי כְּסִדְרָן וְחָזֵי [שקבועות כסדרן ורואה] כך.

ושואלים: הָנֵי מִילֵי [דברים אלה] שפוסלים משום מום, מְנָא הָנֵי מִילֵי [מניין דברים אלה]? ומשיבים: דְּתָנוּ רַבָּנַן [ששנו חכמים]: נאמר "דַּק אוֹ תְבַלֻּל בְּעֵינוֹ" (ויקרא כא, כ), ומלשון הכתוב למדו: "בְּעֵינוֹ" – מִכָּאן אָמְרוּ: כָּל מַה שֶׁבְּעֵינוֹ, כגון שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַעְלָה, שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַטָּה, עֵינוֹ אַחַת לְמַעְלָה וְעֵינוֹ אַחַת לְמַטָּה, וְרוֹאֶה אֶת הַחֶדֶר וְאֶת הָעֲלִיָּה כְּאַחַת, אוֹ שֶׁמְּדַבֵּר עִם חֲבֵירוֹ וְאַחֵר אוֹמֵר: "לִי הוּא רוֹאֶה" – בכל אלה הרי זה מום.

תָּנוּ רַבָּנַן: "עִוֵּר" (שם יח) – בֵּין סוּמָא בִּשְׁתֵּי עֵינָיו, בֵּין סוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו. חֲוָורְוָור וְהַמַּיִם הַקְּבוּעִין – מִנַּיִן שהם מומין? תַּלְמוּד לוֹמַר: "אִישׁ עִוֵּר".

אָמַר רָבָא: לָמָּה לִי דִּכְתַב רַחֲמָנָא "אִישׁ" "עִוֵּר" "דַּק" "תְּבַלֻּל" "בְּעֵינוֹ"? צְרִיכִי [צריכים כולם], דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא "עִוֵּר" – היינו אומרים שדווקא זה פוסל מִשּׁוּם דְּלֵיתֵיהּ כְּלָל [שאין לו מאור עיניים כלל], אֲבָל חֲוָורְוָור וְהַמַּיִם הַקְּבוּעִין, דְּאִיתֵיהּ בָּהּ [שיש בו במקצת] ראייה – לָא [לא] ייפסל, על כן כְּתַב רַחֲמָנָא: "אִישׁ".

וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא "אִישׁ" – היינו אומרים שדווקא זה פוסל מִשּׁוּם דְּלָא קָא חָזֵי כְּלָל, אֲבָל מֵחִיסְרוֹנָא [מפני החיסרון] בראייה – לָא, על כן כְּתַב רַחֲמָנָא: "דַּק".

וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא "דַּק" – היינו אומרים שדווקא זה פוסל מִשּׁוּם דְּמַחְסַר [שמחסר] את הראייה, אֲבָל מִבִּלְבּוּלָא [מבלבול] בלבד – לָא, על כן כְּתַב רַחֲמָנָא: "תְּבַלֻּל".

וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא "תְּבַלֻּל" – היינו אומרים שדווקא זה פוסל מִשּׁוּם דִּמְבַלְבַּל [שמבלבל], אֲבָל מִשּׁוּם מִשְׁתַּנְיָא [משתנה] בלבד במראה או במקום – לָא, על כן כְּתַב רַחֲמָנָא: "בְּעֵינוֹ".

אָמַר רָבָא: הִלְכָּךְ, כָּל מֵחֲמַת כְּהָיוּתָא [חיסרון גמור בראייה] – אָתְיָא מִ"אִישׁ", מֵחִיסְרוֹנָא [חיסרון במקצת] – מִ"דַּק", מִבִּלְבּוּלָא – מִ"תְּבַלֻּל", מִשְׁתַּנְיָא – מִ"בְּעֵינוֹ".

שנינו במשנה: "סַכֵּי שֶׁמֶשׁ". תָּנֵי רַב יוֹסֵף: סַנֵּי שֶׁמֶשׁ [שונא שמש].

שנינו במשנה: "גַּזְגָּזִין". מַחְוֵי רַב הוּנָא: חַד מִדִּידַן וְחַד מִדִּידְהוּ [אחת משלנו ואחת משלהם], וְאִיקְפַּד רַב יְהוּדָה.

מֵיתִיבֵי: לַשַׁכְבָנָא [השוכב] – שֶׁגְּבִינָיו שׁוֹכְבִים, עַגְזָם [גזגז] – שֶׁאֶחָד שָׁחוֹר וְאֶחָד לָבָן! ומתרצים: תָּנֵי: כָּל זוּגָא דְּלָא שָׁוֵי לַהֲדָדֵי – "גַּזְגָּז" קָרֵי לֵיהּ.

שנינו במשנה: עֵינָיו טְרוּטוֹת, צִירוֹנִיּוֹת, דּוֹמְעוֹת, דּוֹלְפוֹת, טוֹרְדוֹת.

תָּנָא: הַזִּירְהוֹן, וְהַלּוֹפְיָן, וְהַתִּימָרוֹן. ומסבירים: זִירְהוֹן – דִּמְזוּר עֵינֵיהּ [שמזורה עינו], לוֹפְיָן – דְּנָפְשִׁין רִיסֵיהּ [שרבים ריסיו], תִּימָרוֹן – דְּנָשְׁרָן רִיסֵיהּ.

ומקשים: וְהָנֵי גַּבֵּי מוּמִין תְּנוּ לְהוּ? וְהַתְנַן: נָשְׁרוּ רִיסֵי עֵינָיו – פָּסוּל מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן! ומתרצים: לָא קַשְׁיָא, הָא – דְּאִשְׁתַּיַּיר גַּרְמֵידֵי [שנשאר הגרעין, שורש השערה], הָא – דְּלָא אִשְׁתַּיַּיר גַּרְמֵידֵי.

משנה

עֵינָיו גְּדוֹלוֹת כְּשֶׁל עֵגֶל, אוֹ קְטַנּוֹת כְּשֶׁל אַוָּוז. גּוּפוֹ גָּדוֹל מֵאֵיבָרָיו, אוֹ קָטָן מֵאֵיבָרָיו. חָטְמוֹ גָּדוֹל מֵאֵיבָרָיו, אוֹ קָטָן מֵאֵיבָרָיו. הַצּוֹמֵעַ, וְהַמּוֹמָם. אֵיזֶהוּ צוֹמֵעַ – כָּל שֶׁאָזְנָיו קְטַנּוֹת, וְהַמּוֹמָם – כָּל שֶׁאָזְנָיו דּוֹמוֹת לִסְפוֹג. שְׂפָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה עוֹדֶפֶת עַל הַתַּחְתּוֹנָה, אוֹ הַתַּחְתּוֹנָה עוֹדֶפֶת עַל הָעֶלְיוֹנָה – הֲרֵי זֶה מוּם. וְשֶׁנָּשְׁרוּ שִׁנָּיו – פָּסוּל מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן.

גמרא

אָמַר רַב: מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עֶשֶׂר אַמּוֹת הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, יט), מִי פְּרָשׂוֹ – מֹשֶׁה רַבֵּנוּ פְּרָשׂוֹ, וּכְתִיב: "עֶשֶׂר אַמּוֹת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ" (שם כו, טז). אֲמַר לֵיהּ רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא לְרַב: אִם כֵּן, עֲשִׂיתוֹ לְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ בַּעַל מוּם! דִּתְנַן: גּוּפוֹ גָּדוֹל מֵאֵיבָרָיו אוֹ קָטָן מֵאֵיבָרָיו – מוּם! אֲמַר לֵיהּ: שִׁימִי, בְּאַמָּה שֶׁל קֶרֶשׁ קָאָמַר.

"חָטְמוֹ גָּדוֹל" כו'. תָּנָא: כְּאֶצְבַּע קְטַנָּה.

"הַצּוֹמֵעַ וְהַמּוֹמָם". תָּנָא: אַף הַצְּמִיחַ. לָא הֲווֹ יָדְעִי רַבָּנַן מַאי "צְמִיחַ", שְׁמָעוּהוּ לְהַהוּא טַיָּיעָא דַּהֲוָה קָאָמַר: "מַאן יְהִיב לִי צְמִיחַ", וְאִישְׁתְּכַח גַּדְיָא אַזְזִיזָא.

אָמַר רַב חִסְדָּא: עֵז שֶׁאֵין לָהּ קַרְנַיִם, וְרָחֵל שֶׁיֵּשׁ לָהּ קַרְנַיִם – כְּשֵׁרִים לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ. הָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא, דְּקָתָנֵי: יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵם כְּמוּמִין וְאֵינָם כְּמוּמִין, נִשְׁחָטִין עֲלֵיהֶם בַּמִּקְדָּשׁ אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה, וְאֵלּוּ הֵן: עֵז שֶׁאֵין לָהּ קַרְנַיִם, וְרָחֵל שֶׁיֵּשׁ לָהּ קַרְנַיִם, וְהַצּוֹמֵעַ וְהַמּוֹמָם וְהַצְּמִיחַ.

אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר אַמֵימָר: נָטְלוּ קַרְנֵיהֶם וְזִכְרוּתָם עִמָּהֶם – פְּסוּלִין, וְאֵין נִפְדִּין עֲלֵיהֶם; נָטְלוּ טְלָפַיִם וְזִכְרוּתָם עִמָּהֶם – פְּסוּלִין, וְנִפְדִּין עֲלֵיהֶם. מֵיתִיבֵי: נָטְלוּ קַרְנֵיהֶם וְזִכְרוּתָם עִמָּהֶם, טְלָפַיִם וְזִכְרוּתָם עִמָּהֶם – נִפְדִּין עֲלֵיהֶם! לָא קַשְׁיָא: הָא – דְּאִיעַקּוּרֵי אִיעַקּוּר, הָא – דְּאִיגּוֹמֵי אִיגּוֹם.

תַּרְגְּמָא זְעֵירֵי: דְּאִיגּוֹמֵי פָּסוּל וְאֵין נִפְדִּין, דְּאִיעַקּוּרֵי נִפְדִּין עֲלֵיהֶם. מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: אִי הָכִי, אֲפִילּוּ פָּרָה נַמִי שֶׁקַּרְנֶיהָ שְׁחוֹרוֹת

וְטַלְפֶיהָ שְׁחוֹרוֹת – תִּפָּסֵל? אָמַר עוּלָא: דְּמִיגָז גָּיֵיז. וּרְמִינְהוּ: פָּרָה שֶׁקַּרְנֶיהָ וְטַלְפֶיהָ שְׁחוֹרִים – יִגּוֹד! אִיגּוֹמֵי פָּסוּל, מֵעִלּוּי זִכְרוּתָם: תַּרְגְּמָא זְעֵירֵי.

מִשְׁנָה. דַּדִּין שֶׁכּוֹבְבִין, כְּרֵסָהּ צָבָה, טַבּוּרוֹ יוֹצֵא, נִכְפֶּה אֲפִילּוּ אַחַת לְיָמִים, בָּאָה עָלָיו רוּחַ קְצָרָה, הַמְשׁוּבָּן, וּבַעַל גְּבַר.

גְּמָרָא. אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: מַשְׁתִּינִין מַיִם בִּפְנֵי רַבִּים, וְאֵין שׁוֹתִין מַיִם בִּפְנֵי רַבִּים. וְתַנְיָא נַמִי הָכִי: מַשְׁתִּינִין מַיִם בִּפְנֵי רַבִּים, וְאֵין שׁוֹתִין מַיִם בִּפְנֵי רַבִּים; וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁבִּקֵּשׁ לְהַשְׁתִּין מַיִם וְלֹא הִשְׁתִּין, וְנִמְצָא כְּרֵיסוֹ צָבָה.

שְׁמוּאֵל אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ בְּשַׁבְּתָא דְרִיגְלָא, נַגְדוּ לֵיהּ גְּלִימָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דַּאֲבוּהּ, אֲמַר לֵיהּ: אֶתֵּן לָךְ אַרְבַּע מֵאָה זוּזֵי, וְזִיל אַהְדַּר עוֹבָדָא; דְּאַפְשַׁר לָךְ – אַתְּ; אִינִישׁ אַחֲרִינָא דְּלָא אֶפְשַׁר לֵיהּ – לִיכְתַּסַּן?!

מָר בַּר רַב אַשִׁי אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ אַגּוּדָא דִגְמָלָא, אֲמַרוּ לֵיהּ: קָאָתְיָא חֲמָתָךְ! אֲמַר לְהוּ: בְּאוּדְנַהּ.

וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם עַלְקָא! בְּשׁוֹתֶה.

תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁנֵי נְקָבִים יֵשׁ בּוֹ בָּאָדָם, אֶחָד מוֹצִיא שֶׁתֶּן וְאֶחָד מוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע, וְאֵין בֵּין זֶה לָזֶה אֶלָּא כִּקְלִיפַּת הַשּׁוּם; בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם נִצְרָךְ, אִם נִקְּבוּ זֶה לְתוֹךְ זֶה – נִמְצָא עָקָר.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב: ״לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ״ – אֵימָתַי ״לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר״ – בִּזְמַן שֶׁ״בִּבְהֶמְתֶּךָ״; ״וַעֲקָרָה״ – שֶׁלֹּא תְּהֵא תְּפִלָּתְךָ עֲקוּרָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם, אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁאַתָּה מֵשִׂים עַצְמְךָ כִּבְהֵמָה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: ״לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר״ – מִן הַתַּלְמִידִים; ״וַעֲקָרָה״ – שֶׁלֹּא תְּהֵא תְּפִלָּתְךָ עֲקוּרָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם; אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁאַתָּה מֵשִׂים עַצְמְךָ כִּבְהֵמָה.

אָמַר רַב פָּפָּא: לָא יַשְׁתִּין אֱנָשׁ מַיָּא לָא עַל גַּבֵּי כְּלִי חֶרֶס, וְלָא עַל מָקוֹם קָשֶׁה; דְּאָמַר רַב: הָנֵי מְדוֹרֵי דְבָבֶל מַהְדְּרֵי מַיָּא לְעֵין טֵיט.

אָמַר אַבָּיֵי: הָא אִיתְּתָא לָא תֵּיקוּם בְּאַפֵּי יָנוֹקָא, אַסִּיגָא – לֵית לַן בַּהּ.

תַּנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַמּוּד הַחוֹזֵר – מֵבִיא אָדָם לִידֵי הַדְרוֹקָן, סִילוֹן הַחוֹזֵר – מֵבִיא אָדָם לִידֵי יֵרָקוֹן.

אָמַר רַבָּה: הַדְרוֹקָן – רַבָּה מֵי רַגְלַיִם, יֵרָקוֹן – רַבָּה דָּם. רַב קַטִּינָא אָמַר, רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: שְׁחִין רַבָּה, שִׁכְבַת זֶרַע רַבָּה, צָרַעַת רַבָּה, צוֹאָה רַבָּה.

״רוּחַ קְצָרָה בָּאָה עָלָיו״. מַאי נִיהוּ? תָּנָא: רוּחַ בֶּן נְפִילִים בָּאָה עָלָיו.

״הַמְשׁוּבָּן, וּבַעַל גְּבַר״. תָּנָא: מְשׁוּבָּן – בַּבֵּיצִים, וּבַעַל גְּבַר – בַּגִּיד. תָּנָא: מְשׁוּבָּן זֶה, הַקַּיְיקָן הַגַּרְבְּתָן; זֶה בַּעַל קַיְיק, קַיְיק – בַּבֵּיצִים, גַּרְבְּתָא – בַּגִּיד. וְעַד כַּמָּה? מַחְוֵי רַב יְהוּדָה: עַד אַרְכּוּבָה. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: עַד אַרְכּוּבָה – פָּסוּל, לְמַעְלָה מִן הָאַרְכּוּבָה – כָּשֵׁר. אִיכָּא דְּאָמְרִי: עַד אַרְכּוּבָה – כָּשֵׁר, לְמַטָּה מִן הָאַרְכּוּבָה – פָּסוּל.

מִשְׁנָה. אֵין לוֹ בֵּיצִים, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא בֵּיצָה אַחַת – הֲרֵי זֶה ״מְרוֹחַ אָשֶׁךְ״ הָאָמוּר בַּתּוֹרָה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: כָּל שֶׁנִּמְרְחוּ אֲשָׁכָיו. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כָּל שֶׁהָרוּחַ בַּאֲשָׁכָיו. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: כָּל שֶׁמַּרְאָיו חֲשׁוּכִין.

גְּמָרָא. קַשְׁיָא לֵיהּ לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל: הָא ״חֲסַר אָשֶׁךְ״ מִיבָּעֵי לֵיהּ! תְּנִי: שֶׁנִּמְרְחוּ אֲשָׁכָיו. קַשְׁיָא לֵיהּ לְרַבִּי עֲקִיבָא: הַאי ״מִמְּרוֹחַ אָשֶׁךְ״ מִיבָּעֵי לֵיהּ! תְּנִי: שֶׁהָרוּחַ בַּאֲשָׁכָיו. קַשְׁיָא לֵיהּ לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס: הַאי ״רוּחַ אָשֶׁךְ״ מִיבָּעֵי לֵיהּ! תְּנִי: שֶׁמַּרְאָיו חֲשׁוּכִין; קָסָבַר: גּוֹרְעִין וּמוֹסִיפִין וְדוֹרְשִׁין. וּבַעַל כּוּשִׁי הַיְינוּ כּוּשִׁי! לָא תְּנֵי רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס כּוּשִׁי.

מִשְׁנָה. מֵקִישׁ בְּקַרְסֻלָּיו וּבְאַרְכֻּבּוֹתָיו, בַּעַל הַפִּיקִים, וְהֶעָקֵל. אֵיזֶהוּ הֶעָקֵל – כָּל שֶׁפְּרָסוֹתָיו נוֹקְשׁוֹת זוֹ לָזוֹ וְאֵין אַרְכֻּבּוֹתָיו נוֹקְשׁוֹת. פִּיקָה יוֹצְאָה מִגּוּדְלוֹ, עֲקֵבוֹ יוֹצֵא לַאֲחוֹרָיו, פַּרְסוֹתָיו רְחָבוֹת כְּשֶׁל אַוָּוז, אֶצְבְּעוֹתָיו מֻרְכָּבוֹת זוֹ עַל זוֹ, אוֹ קְלוּטוֹת לְמַעְלָה עַד הַפֶּרֶק – כָּשֵׁר, לְמַטָּה מִן הַפֶּרֶק וַחֲתָכָהּ – כָּשֵׁר. הָיְתָה בָּהּ יְתֵרָה וַחֲתָכָהּ, אִם יֵשׁ בָּהּ עֶצֶם – פָּסוּל, וְאִם לָאו – כָּשֵׁר. יָתֵר בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע – רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. הַשּׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו – רַבִּי פּוֹסֵל, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין.

גְּמָרָא. תָּנוּ רַבָּנַן: ״שֶׁבֶר רֶגֶל״ – אֵין לִי אֶלָּא שֶׁבֶר רֶגֶל, מִנַּיִן לְרַבּוֹת הַשִּׁיקָן וְהַקִּילוֹן וְהַקִּיבֵּל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ שֶׁבֶר רָגֶל״. תָּנָא: בַּעַל הַפִּיקִים וְהַשׁוֹפְנָר. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּעַל הַפִּיקִים – שֶׁיֵּשׁ לוֹ פְּקָעוֹת הַרְבֵּה, שׁוֹפְנָר – שֶׁאֵין לוֹ כְּתָפַיִם. ״עֲקֵבוֹ יוֹצֵא לַאֲחוֹרָיו״, רַבִּי אֶלְעָזָר: שׁוֹקוֹ יוֹצֵא בְּאֶמְצַע רַגְלוֹ. ״פַּרְסוֹתָיו רְחָבוֹת כְּשֶׁל אַוָּוז״. אָמַר רַב פָּפָּא: לָא תֵּימָא דִּטְרִיפָא וְלָא סְדִיקָא, אֶלָּא כֵּיוָן דִּטְרִיפָא אַף עַל גַּב דִּסְדִיקָא.

״אֶצְבְּעוֹתָיו מֻרְכָּבוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ אוֹ קְלוּטוֹת״. תָּנוּ רַבָּנַן: ״שֶׁבֶר יָד״ – אֵין לִי אֶלָּא שֶׁבֶר יָד, אֶצְבְּעוֹת מֻרְכָּבוֹת לְמַעְלָה אוֹ קְלוּטוֹת לְמַעְלָה מִן הַפֶּרֶק וַחֲתָכָן, [הָאָמַרְתָּ כָּשֵׁר!] – אֶלָּא: וְלֹא חֲתָכָן, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ שֶׁבֶר יָד״. ״הָיְתָה בּוֹ יַתֶּרֶת וַחֲתָכָהּ, אִם יֵשׁ בָּהּ עֶצֶם – פָּסוּל, וְאִם לָאו – כָּשֵׁר״.

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁנִּסְפֶּרֶת עַל גַּב הַיָּד.

תַּנְיָא: יַתֶּרֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֶצֶם, וְאֵין בָּהּ צִפּוֹרֶן – מִטַּמְּאָה בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל, וְעוֹלָה לְמִנְיַן מֵאָה וְעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּבְנִסְפֶּרֶת עַל גַּב הַיָּד.

אָמַר רַב חִסְדָּא: דָּבָר זֶה רַבֵּנוּ הַגָּדוֹל אֲמָרוֹ, הַמָּקוֹם יִהְיֶה בְּעֶזְרוֹ: יַתֶּרֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֶצֶם וְאֵין בָּהּ צִפּוֹרֶן – מִטַּמְּאָה בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵינָהּ מִטַּמְּאָה בְּאֹהֶל. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּבְשֶׁאֵינָהּ נִסְפֶּרֶת עַל גַּב הַיָּד.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עָשׂוּ דִּבְרֵיהֶם כְּדִבְרֵי נְבִיאוּת; מַה נַּפְשָׁךְ: אִי אֵבֶר הוּא – בְּאֹהֶל נַמִי תִּטַּמֵּא, וְאִי לָאו אֵבֶר הוּא – בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא נַמִי לָא תִּטַּמֵּא! אָמַר רַב הוּנָא בַּר מָנוֹחַ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: מִשּׁוּם עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה נָגְעוּ בָּהּ. אָמַר רַב פָּפָּא: גְּזֵירָה שֶׁאֵינָהּ נִסְפֶּרֶת אַטּוּ נִסְפֶּרֶת. אִי הָכִי, שֶׁאֵינָהּ נִסְפֶּרֶת – בְּאֹהֶל נַמִי תִּטַּמֵּא! כִּי הֵיכִי דְּלָא לִישְׂרְפוּ עֲלַיְיהוּ תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים, עֲבַדוּ רַבָּנַן הֶיכֵּירָא.

תְּנַן הָתָם: רֹב בִּנְיָנוֹ וְרֹב מִנְיָנוֹ שֶׁל מֵת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ רֹבַע – טְמֵאִין. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ רֹב בִּנְיָנוֹ? שְׁנֵי שׁוֹקַיִם וְיָרֵךְ אֶחָד, הוֹאִיל וְרֹב גָּבְהוֹ בַּגָּדוֹל. אֵיזֶהוּ רֹב מִנְיָנוֹ? מֵאָה וְעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: תָּנָא מִנְיָנָא אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן, כִּדְתַנְיָא: חָסֵר שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא מָאתַיִם, וְיַתִּיר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים וְאֶחָד – כּוּלָּן נִמְנִין לְמִנְיַן מֵאָה וְעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה; זִיל בָּתַר רוּבָּא דְאִינָשֵׁי!

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִידָיו שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁשָּׁלְקוּ זוֹנָה אַחַת שֶׁנִּתְחַיְּיבָה שְׂרֵיפָה לַמֶּלֶךְ, בָּדְקוּ וּמָצְאוּ בָּהּ מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם. אֲמַר לְהוּ: שֶׁמָּא בְּאִשָּׁה בְּדַקְתֶּם, שֶׁהוֹסִיף לָהּ הַכָּתוּב שְׁנֵי צִירִים וּשְׁנֵי דְלָתוֹת! תַּנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁצִּירִים לַבַּיִת – כָּךְ צִירִים לָאִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִרֶיהָ״. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁדְּלָתוֹת לַבַּיִת – כָּךְ דְּלָתוֹת לָאִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי״. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁמַּפְתֵּחַ לַבַּיִת – כָּךְ מַפְתֵּחַ לָאִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ״.

לְרַבִּי עֲקִיבָא, קַשְׁיָא דְּתַלְמִידֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל! אִינְהוּ אִשְׁתְּחוֹקֵי אִשְׁתְּחוּק, דִּילְמָא אַיְידֵי דִּזְעוּרָא אִתְמַחִי.

אָמַר רַב: כּוּלְּהוּ אֵינָן מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל״ – דָּבָר הַשָּׁוֶה לְכָל אָדָם. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי: וּבְאִישׁ לֵיכָּא? וְהָכְתִיב: ״צִירִים אֲחָזוּנִי״, ״כְּצִירֵי יוֹלֵדָה״! צִירֵי בָשָׂר. וְהָכְתִיב: ״אֲדֹנָי בַּמַּרְאֶה נֶהֶפְכוּ צִרַי״! הָכָא נַמִי צִירֵי בָשָׂר.

אִיכָּא דְּאָמְרִי: אִי לָא תֵימָא הָכִי, מִשְׁתַּכְחָא לֵיהּ מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה הֵיכָא? לָא בְּאִישׁ וְלָא בְּאִשָּׁה!

מִשְׁנָה. יָתֵר בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו, שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ, עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע – רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. הַשּׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו – רַבִּי פּוֹסֵל, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין.

גְּמָרָא. ״יָתֵר בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: שְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ: ״וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה״, וּכְתִיב: ״וַיְהִי אִישׁ מָדוֹן אֶצְבַּע יָדָיו וְאֶצְבַּע רַגְלָיו שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מִסְפָּר״; מַר סָבַר: בִּגְנוּתֵיהּ מִשְׁתְּעֵי, וּמַר סָבַר: בְּשִׁבְחֵיהּ מִשְׁתְּעֵי.

אָמַר רַבָּה: מַאי דִּכְתִיב ״שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מִסְפָּר״? צְרִיכִי, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ״, הֲוָה אָמֵינָא: שִׁית דִּידֵיהּ וְשִׁית דְּכַרְעֵיהּ – אַשְׁמְעִינַן: הוּא חֲמֵשׁ מֵאָהי [יָתֵר] וְשֶׁבַע מֵאָהי [סַךְ] – כְּתַב: ״שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ״. ״מִסְפָּר״ – נִסְפֶּרֶת עַל גַּב הַיָּד. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי רַבִּי טַרְפוֹן, וְיָתֵר בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, אָמַר לוֹ: כְּמוֹתְךָ יִרְבֶּה בְּיִשְׂרָאֵל! אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: מִשָּׁם רְאָיָה כָּךְ אָמַר לוֹ: כְּמוֹתְךָ יִתְמַעֲטוּ מַמְזֵירֵי וּנְתִינֵי מִיִּשְׂרָאֵל. ״הַשּׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו״. תָּנוּ רַבָּנַן: אִיטֵּר, בֵּין בַּיָּד בֵּין בָּרֶגֶל – פָּסוּל. הַשּׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו – רַבִּי פּוֹסֵל וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. מַר סָבַר: כְּחִילְשׁוּתָא אִתְחַלַּאי בַּיָּמִין, וּמַר סָבַר: בִּרְיוּתָא אִתְחַלַּאי בַּשְּׂמֹאל.

מִשְׁנָה. הַכּוּשִׁי, וְהַגִּיחוֹר, וְהַלַּבְקָן, וְהַקִּפֵּחַ, וְהַנַּנָּס, וְהַחֵרֵשׁ, וְהַשּׁוֹטֶה, וְהַשִּׁכּוֹר, וּבַעֲלֵי נְגָעִים טְהוֹרִים – פְּסוּלִין בָּאָדָם וּכְשֵׁרִים בַּבְּהֵמָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שׁוֹטָה מִן הַבְּהֵמָה אֵינָהּ מִן הַמִּבְחָר. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף בַּעֲלֵי הַדִּלְדּוּלִין – פְּסוּלִין בָּאָדָם וּכְשֵׁרִין בַּבְּהֵמָה.

גְּמָרָא. כּוּשִׁי – אוּכָּמָא, גִּיחוֹר – חִיוָּרָא, לַבְקָן – סוּמָקָא. אִינִי? וְהָא הַהוּא דַּאֲמַר לְהוּ: ״מַאן בָּעֵי לוּקְיָאנֵי״, וְאִשְׁתְּכַח חִיוָּרָא! אֶלָּא: כּוּשִׁי – אוּכָּמָא, גִּיחוֹר – סוּמָקָא, כִּדְאָמְרִי אֱינָשֵׁי: ״סוּמָקָא גִּיחָא״; לַבְקָן – חִיוָּרָא, כַּהֲהוּא דַּאֲמַר לְהוּ: ״מַאן בָּעֵי לוּקְיָאנֵי״, וְאִשְׁתְּכַח חִיוָּרָא.

״קִפֵּחַ״. תָּנֵי רַב זְבִיד: גָּבֹהַּ. אִינִי? וְהָא תְּנֵי רַבִּי אַבָּהוּ: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשְׁתַּבֵּחַ בְּבַעֲלֵי קוֹמָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ״! אֲמַר רַב פָּפָא: בַּאֲרִיכָא שְׁמִיטָא סָנְיָא.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: גָּבֹהַּ לֹא יִשָּׂא גְּבוֹהָה, שֶׁמָּא יֵצֵא מֵהֶן תּוֹרֶן; נַנָּס לֹא יִשָּׂא נַנֶּסֶת, שֶׁמָּא יֵצֵא מֵהֶם אֶצְבְּעִי; לָבָן לֹא יִשָּׂא לְבָנָה, שֶׁמָּא יֵצֵא מֵהֶם בּוֹהַק; שָׁחוֹר לֹא יִשָּׂא שְׁחוֹרָה, שֶׁמָּא יֵצֵא מֵהֶם טְפוּחַ.

״הַחֵרֵשׁ, הַשּׁוֹטֶה, וְהַשִּׁכּוֹר״. שִׁכּוֹר – מְחַלֵּיל עֲבוֹדָה, דַּאֲמַר מָר: שְׁתוּיֵי יַיִן מְחַלְּלֵי עֲבוֹדָה; בַּהֲדֵי מוּמֵי דִּמְחַלְּלֵי עֲבוֹדָה בָּעֵי לְמִחְשְׁבֵיהּ! וְעוֹד: הָא לָא דָמֵי לִשְׁאָר מוּמִין, דְּאִילּוּ שְׁאָר מוּמִין בֵּין עֲבוֹדָה בֵּין שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה פְּסוּלִין, וְאִילּוּ שִׁכּוֹר בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה פָּסוּל, שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה כָּשֵׁר! לָא צְרִיכָא, דַּאֲכַל הֲלִילָא עִלִּיתָא, אוֹ דִּשְׁתָא חֲלָב וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ, דְּתַנְיָא: אָכַל דְּבֵילָה קְעִילִית וְשָׁתָה חָלָב אוֹ דְּבַשׁ וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ – חַיָּיב.

מִשְׁנָה. אֵלּוּ כְּשֵׁרִין בָּאָדָם וּפְסוּלִין בַּבְּהֵמָה: אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, וּטְרֵפָה, וְיוֹצֵא דּוֹפֶן, וְשֶׁנֶּעֶבְדָה בָּהֶן עֲבֵירָה, וְשֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם. וְהַנּוֹשֵׂא נָשִׁים בַּעֲבֵירָה – פָּסוּל עַד שֶׁיַּדִּירֶנָּה הֲנָאָה. וְהַמִּטַּמֵּא לַמֵּתִים – פָּסוּל עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא יְהֵא מִטַּמֵּא לַמֵּתִים.

גְּמָרָא. ״וְאֵלּוּ כְּשֵׁרִין בָּאָדָם״. מַאי ״אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״? אִילֵימָא אָב וּבְנוֹ, וְאַהֲרֹן וּבָנָיו דִּכְוָותֵיהּ, דִּתְיָז וּבְנוֹ מִי נָהֵיג? וְהָתַנְיָא: ״אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״ נוֹהֵג בִּנְקֵבוֹת וְאֵינוֹ נוֹהֵג בִּזְכָרִים! אֶלָּא תַּיִשׁ וּבְנָהּ, וְאַהֲרֹן וּבְנָהּ כְּהַאי גַּוְונָא, מִי אִיכָּא כְּהַנָּתָא בַּת עֲבוֹדָה?! לְעוֹלָם אַהֲרֹן וּבָנָיו דִּכְוָותֵיהּ, וַאֲמַר מַעֲרָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין: עֲדָא אָמְרָה: ״אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״ נוֹהֵג בִּזְכָרִים וּבִנְקֵבוֹת; מַאן תַּנָּא? חֲנַנְיָה הִיא, דְּתַנְיָא: ״אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״ נוֹהֵג בִּזְכָרִים וּבִנְקֵבוֹת; חֲנַנְיָה אוֹמֵר: נוֹהֵג בִּנְקֵבוֹת וְאֵינוֹ נוֹהֵג בִּזְכָרִים.

״וְהַנּוֹשֵׂא נָשִׁים״ וְכוּ'. תָּנָא: נוֹדֵר וְעוֹבֵד, יוֹרֵד וּמְגָרֵשׁ. וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא אָזֵיל לְגַבֵּי חָכָם וְשָׁרֵי לֵיהּ! קָסָבַר: צָרִיךְ לִפְרוֹט אֶת הַנֶּדֶר. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: צָרִיךְ לִפְרוֹט אֶת הַנֶּדֶר; אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: אֵין צָרִיךְ לִפְרוֹט אֶת הַנֶּדֶר, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?! הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: נֶדֶר שֶׁהוּדַר בָּרַבִּים אֵין לוֹ הֲפָרָה; אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: יֵשׁ לוֹ הֲפָרָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?! דְּמַדְרֵינַן לֵיהּ עַל דַּעַת רַבִּים.

בכורות דף מה עמוד ב תלמוד בבלי המבואר "שפה ברורה – עוז והדר"

שנינו במשנה: יֶתֶר בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו, שש ושש, עשרים וארבע וכו'. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, וּשְׁנֵיהֶם - רבי יהודה וחכמים, מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ, שנאמר (שמואל ב כא, כ) 'וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה בְגַת', וכתיב: 'וַיְהִי אִישׁ מָדוֹן [מָדִין], וְאֶצְבְּעֹת [יָדָיו] וְאֶצְבְּעֹת רַגְלָיו שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ, עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מִסְפָּר'. מַר סָבַר - חכמים סוברים, בִּגְנוּתֵיהּ מִשְׁתָּעֵי [מדבר] הכתוב, שאצבעותיו המיותרות נחשבות למום. וּמַר [– ורבי יהודה] סָבַר, בְּשִׁבְחֵיהּ מִשְׁתָּעֵי הכתוב, שדבר זה הוא מעלה ולא מום.

הגמרא מפרשת כתוב זה: אָמַר רַבָּה, מַאי לִי דִּכְתִיב ׳שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ, עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מִסְפָּר׳, הלא אם היו לו שש אצבעות בידיו וברגליו ודאי היו לו עשרים וארבע אצבעות, וְהֵשִׁיב: צְרִיכִי, משום דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא רַק ׳שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ׳, הֲוָה אָמֵינָא שִׁית דִּידֵיהּ וְשִׁית דְּכַרְעֵיהּ - שיהיו לו שש ביד ורגל אחת, לכן כתב שיהיו לו יחד ׳עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע׳ אצבעות. וְאִי כְּתַב רַק ׳עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע׳ אצבעות, הֲוָה אָמֵינָא (הוא) שיהיו לו חמש אצבעות ביד ורגל, מֵהַאי גִיסָא [-מצד אחד] וְשֶׁבַע אצבעות ביד ורגל מֵהַאי גִיסָא, לכן כתב שיהיו ׳שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ׳, וּ׳מִסְפָּר׳, מלמדנו שהדברים אמורים בְּאֶצְבַּע הַנִּסְפֶּרֶת עַל גַּב הַיָּד יחד עם שאר האצבעות.

רבי יהודה מביא ראיה לדבריו: תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי רַבִּי טַרְפוֹן, וְהָיָה יֶתֶר אֶצְבָּעוֹת בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו, שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ בכל אחת, עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע אצבעות יחד. אָמַר לוֹ רַבִּי טַרְפוֹן, בִּמְקוֹם יִרְבֶּה כְּמוֹתְךָ בְּיִשְׂרָאֵל. ומוכח שאין זה מום כיון שטרפון משבחו בכך. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי לרבי יהודה, וכי משם ראיה?! אֶלָּא כָּךְ אָמַר לוֹ רַבִּי טַרְפוֹן, אִם כָּל הַמַּמְזֵרִים וְהַנְּתִינִים יִהְיוּ כָּמוֹתְךָ, יִדְעוּ לִפְרוֹשׁ מֵהֶם, וְיִתְמַעֲטוּ מַמְזֵרֵי וּנְתִינֵי מִיִּשְׂרָאֵל.

שנינו במשנה: הַשּׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו. תָּנוּ רַבָּנַן, כֹּהֵן אִטֵּר, בֵּין אִיטֵר בַּיָּד וּבֵין אִיטֵר בָּרֶגֶל, פָּסוּל לעבודה. וְהַשּׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו, רַבִּי פָּסֵל, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִים. הגמרא מבארת במה נחלקו רבי וחכמים: מַר [-רבי] סָבַר, שֶׁבִּימִינוֹ אִשְׁתַּכּוּלֵי אִשְׁתַּכַּל בִּימִין - שמימינו הוא שולט בשתיהן מפני שהיא חלשה כשמאלו, ולכן הוא נחשב בעל מום. וּמַר סָבַר - וחכמים סוברים, שסיבת הדבר היא משום דְּבִשְׂמֹאלָא אִיתְחַלֵּי בִּרְיָא כִּשְׂמֹאל - ששמאלו חזקה כשמאל כל אדם, ולא משום שימינו חלשה, ועל כן אינו נחשב בעל מום.

משנה

כֹּהֵן הַכּוּשִׁי, הַגִּיחוֹר, וְהַלַּבְקָן, וְהַקַּפֵּחַ, וְהַנַּנָּס, וְהַחֵרֵשׁ, וְהַשּׁוֹטֶה, וְהַשִּׁכּוֹר, וּבַעֲלֵי נְגָעִים טְהוֹרִים, כל אלו פְּסוּלִין בָּאָדָם - פוסלים כהן לעבודה, וּכְשֵׁרִים בַּבְּהֵמָה ואינם פוסלים אותה למזבח. ויתבארו בגמרא כל מומים אלו. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שׁוֹטָה מִן הַבְּהֵמָה [–בהמה שוטה] אֵינָהּ קָרְבָּן מִן הַמִּבְחָר ואינה ראויה להקרבה.
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אַף בַּעֲלֵי הַדִּלְדּוּלִין - שחתיכות בשר מדלדלות ויוצאות מגופם, פְּסוּלִין בָּאָדָם וּכְשֵׁרִין בַּבְּהֵמָה.

גמרא

הגמרא מפרשת את המומים שנשנו במשנתנו: כּוּשִׁי, אוּכָּמָא - שחור מאוד. גִּיחוֹר, חִיוָורָא - לבן. לַבְקָן, סוּמָקָא - אדום. מקשה הגמרא: אִינִי - וכי כן הוא, וְהָא הַהוּא דַּאֲמַר לְהוּ, מַאן בָּעֵי לְוַקָּאנֵי וְאִשְׁתַּכַּח חִיוָורָא - והרי היה אדם שהכריז, מי רוצה לקנות טלאים לבקנים, ונמצאו טלאים לבנים, ואם כן ׳לבקן׳ הוא לבן. וחוזרת בה ומפרשת באופן אחר: אֶלָּא, כּוּשִׁי, אוּכָּמָא - שחור. גִּיחוֹר, סוּמָקָא - אדום, כִּדְאָמְרֵי אִינָשֵׁי [–על אדם אדום] ׳אֲחִיכָא סוּמָקָא׳ [–גיחור]. לַבְקָן, חִיוָורָא - לבן מאוד. כְּהַהוּא דַּאֲמַר לְהוּ, מַאן בָּעֵי לְוַקָּאנֵי וְאִשְׁתַּכַּח חִיוָורָא - כמו זה שהכריז, מי רוצה טלאים לבקנים, ונמצאו טלאים לבנים.

ממשיכה הגמרא לבאר את דברי המשנה: קַפֵּחַ, תָּנֵי רַב זְבִיד, גָּבֹהַּ - קפח הוא אדם גבוה. שואלת הגמרא: אִינִי - האם כך הוא, וְהָתַנְיָא רַבִּי אַבָּהוּ, מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשְׁתַּבֵּחַ בְּבַעֲלֵי קוֹמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ב, ט) ׳וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמוֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ׳, הרי שגובהם מוכיח על גבורתם ולא על מומם. מתרצת הגמרא: אָמַר רַב פָּפָא, בַּאֲרִיכָא שְׁמִיטָה - באדם ארוך ושמוט שיש לו כיפוף, שמשום דקותו אינו יכול לזקוף את קומתו, והוא נראה כמי שיחולו עליו שבושים.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, גָּבֹהַּ לֹא יִשָּׂא גְּבוֹהָה, שֶׁמָּא יֵצֵא מֵהֶן תּוֹרֶן - גבוה מאד. נַנָּס לֹא יִשָּׂא נַנָּסָה, שֶׁמָּא יֵצֵא מֵהֶם אֶצְבְּעוֹנִי [–נמוך מאד]. לָבָן לֹא יִשָּׂא לְבָנָה, שֶׁמָּא יֵצֵא מֵהֶם בַּהֲקָן [–לבן ביותר]. שָׁחוֹר לֹא יִשָּׂא שְׁחוֹרָה, שֶׁמָּא יֵצֵא מֵהֶם טְחוֹל [–שחור בקדרות].

שנינו במשנה: הַחֵרֵשׁ הַשּׁוֹטֶה וְהַשִּׁכּוֹר. מקשה הגמרא: הרי שִׁכּוֹר עֲבוֹדָה מְחַלֵּיל [–מחלל] את העבודה שעבד ופוסלה, ואילו במשנתנו נשנו רק פסולים שעבודתם כשרה, כמבואר לעיל (מג.–מד.). ואם כן שיכור בַּהֲדֵי מוּמֵי דִּמְחַלְלֵי עֲבוֹדָה בָּעֵי לְמִיתְנֵי - בין בעלי מומים שמחללים את עבודתם היה צריך לשנותו. מתרצת הגמרא: המשנה מדברת בשִׁכּוֹר מִשְׁאָר דְּבָרִים המשכרים ולא מיין, וּכְדַרַבִּי יְהוּדָה הסובר שאינו מחלל את עבודתו, דְּתַנְיָא, כֹּהֵן שֶׁאָכַל דְּבֵילָה קְעִילִית, וכן כהן שֶׁשָּׁתָה חָלָב אוֹ דְבַשׁ שהתבשל במים, וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ ושימש, חַיָּב מלקות. ומבואר במסכת כריתות (יג:) שברייתא זו שנויה בשיטת רבי יהודה, אך משנתנו סוברת שרק שיכור מיין מחלל את עבודתו.

משנה

אֵלּוּ דְּבָרִים כְּשֵׁרִין בָּאָדָם וּפְסוּלִין בַּבְּהֵמָה, א. אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ - שאב ובנו כהנים יכולים לעבוד באותו יום, אבל בהמה ובנה אינם ראויים להקרבה באותו יום, שנאמר (ויקרא כב, כח) ׳וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד׳. ב. בְּהֵמָה טְרֵפָה פסולה למזבח, אבל כהן טרפה כשר לעבודה. ג. יוֹצֵא דּוֹפֶן - שלא נולד דרך פתח הרחם אלא יצא דרך דופן אמו פסול למזבח, אבל כהן יוצא דופן כשר לעבודה. (ובהמה שנרבעה או שנעבדה בה עבירה, וכן שור שהמית את האדם פסולים למזבח, אבל כהן שנרבע או שנרבעה בהמתו לא נפסל לעבודה). וְכֵן כֹּהֵן הַנּוֹשֵׂא נָשִׁים בַּעֲבֵירָה פָּסוּל לעבודה עד שידור הנאה מהן - שלא יהנו זה מזה עד שיגרשנה. וְכֵן כֹּהֵן הַמִּטַּמֵּא לַמֵּתִים פָּסוּל עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא יְהֵא מִטַּמֵּא לַמֵּתִים.

גמרא

שנינו במשנה: ׳וְאֵלּוּ כְּשֵׁרִין בָּאָדָם [כו׳]׳. מקשה הגמרא: מַאי בְּ׳אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ׳? באב ובן כגון אהרן ובניו שהם כשרים לעבוד באותו יום, אֵילֵימָא בִּדְכָרֵי שאינם כשרים להקרבה באותו יום, והלא בבהמה שחוטה אין איסור 'אותו ואת בנו' נוהג אלא בנקבות, שנאמר ׳אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ׳, ומותר לשחוט אב ובנו באותו יום. אֶלָּא...

לֵיהּ אַדַּעַת רַבִּים - מדירים את הכהן על דעת רבים, ונדר שנידר על דעת רבים אין לו התרה, משום שתלה את הנדר בדעת הרבים.

הגמרא מביאה את פסק ההלכה בדיני נדרים אלו: אָמַר אַמֵימָר, הִלְכְתָא, אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר נֶדֶר שֶׁהוּדַר בִּפְנֵי רַבִּים יֵשׁ לוֹ הֲפָרָה, מִכָּל מָקוֹם נֶדֶר שֶׁנִּידַּר עַל דַּעַת רַבִּים, אֵין לוֹ הֲפָרָה. וְהָנֵי מִילֵי - דברים אלו באיזה אופן שבא להתיר נדרו? לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל לְצוֹרֶךְ דָּבָר מִצְוָה אף אם נדר על דעת רבים יֵשׁ לוֹ הֲפָרָה, שמן הסתם רצון הרבים הוא שיתירו נדר זה. וּמַהִי ההתרה לצורך דבר מצוה, כִּי הַהוּא דְּמַקְרֵי דַּרְדְּקֵי - באותו מעשה במלמד תינוקות, דְאַדְרְיֵהּ רַב אַחָא, דְּפָשַׁע בְּיָנוֹקֵי - שהדירו רב אחא על דעת רבים שלא ילמד עוד תינוקות, משום שהיה מכה אותם עד שמתה, [וְאַהְדְּרֵיהּ] רַבִּינָא [והחזירו] רבִינָא ללמד תינוקות לאחר שהתיר לו את הנדר, מִשּׁוּם דְּלָא אַשְׁכַּח דִּדְיֵיק כְּוָותֵיהּ - משום שלא נמצא מי שידקדק בלמודו כמלמד זה.

שנינו במשנה: וְהַמִּטַּמֵּא לַמֵּתִים כו' פסול עד שיקבל עליו שלא יהא מטמא למתים. שואלת הגמרא: מַאי שְׁנָא הָכָא בכהן המיטמא למתים דְּסַגִּי לֵיהּ בְּקַבָּלָה שלא יטמא שוב למתים ואינו צריך לידור בדבר זה, וּמַאי שְׁנָא הָתָם בנושא נשים אסורות [שצריך להדירו ואין די לו בקבלה בלבד] דִּמְדְרִינַן לֵיהּ? משיבה הגמרא: הָתָם תָּקְפוֹ יִצְרוֹ בנושא אשה אסורה תְּקָפוֹ שֶׁלֹּא לְגָרְשָׁהּ, ואם לא נדור הנאה מהן יש לחוש שלא יעמוד על קבלתו ולא יגרשנה. אבל כאן המיטמא למתים שאינו עבירה שיצרו תוקפו עליה, די לו בקבלה שלא ישוב לחטאו זה, ואין לחוש מה יעבור על קבלתו.

הדרן עלך מומין אלו

פרק שמיני - יש בכור

פרק זה עוסק בדיני בכור אדם, וכולל שני סוגי בכורות, לגבי שני דינים שונים: א. 'בכור לכהן', והוא בן זכר הנולד ראשון לאמו, אף אם אינו בכור לאביו, שצריך לפדותו בנתינת חמשה סלעים לכהן, שנאמר (במדבר יח טו) ׳וּפָדוֹי תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם׳. ב. 'בכור לנחלה', והוא בן זכר הנולד ראשון לאביו, אף אם אינו בכור לאמו, שנוטל בירושת אביו חלק כפול משאר אחיו, שנאמר (דברים כא יז) ׳לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה׳.

משנה

יֵשׁ בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְאֵינוֹ בְּכוֹר לַכֹּהֵן, בְּכוֹר לַכֹּהֵן וְאֵינוֹ בְּכוֹר לְנַחֲלָה, בְּכוֹר לַכֹּהֵן וּלְנַחֲלָה, וְיֵשׁ שֶׁאֵינוֹ בְּכוֹר לֹא לַכֹּהֵן וְלֹא לְנַחֲלָה. אֵיזֶהוּ בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְאֵינוֹ בְּכוֹר לַכֹּהֵן, הַבָּא אַחַר נְפָלִים, אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ חַי, וּבֶן תִּשְׁעָה שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ מֵת; הַמַּפֶּלֶת כְּמִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ מִצּוּרַת אָדָם. הַמַּפֶּלֶת סַנְדָּל אוֹ שִׁלְיָא אוֹ שָׁפִיר מְרֻקָּם, וְהַיּוֹצֵא מְחֻתָּךְ – הַבָּא אַחֲרֵיהֶם בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְאֵין בְּכוֹר לַכֹּהֵן. מִי שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ בָּנִים, וְנָשָׂא אִשָּׁה שֶׁכְּבָר יָלְדָה; עוֹדָהּ שִׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה, עוֹדָהּ נָכְרִית וְנִתְגַּיְּרָה, מִשֶּׁבָּאת לְיִשְׂרָאֵל יָלְדָה – בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְאֵין בְּכוֹר לַכֹּהֵן; רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: בְּכוֹר לַכֹּהֵן וּלְנַחֲלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳פֶּטֶר רֶחֶם בְּיִשְׂרָאֵל׳, עַד שֶׁיִּפְטְרוּ רֶחֶם מִיִּשְׂרָאֵל. מִי שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים וְנָשָׂא אִשָּׁה שֶׁלֹּא יָלְדָה; נִתְגַּיְּרָה מְעֻבֶּרֶת, נִשְׁתַּחְרְרָה מְעֻבֶּרֶת; יָלְדָה הִיא וְכֹהֶנֶת, הִיא וּלְוִיָּה, הִיא וְאִשָּׁה שֶׁכְּבָר יָלְדָה; וְכֵן מִי שֶׁלֹּא שָׁהֲתָה לְאַחַר בַּעְלָהּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, וְנִשֵּׂאת וְיָלְדָה, וְאֵינוֹ יָדוּעַ אִם בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן אִם בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן – בְּכוֹר לַכֹּהֵן וְאֵינוֹ בְּכוֹר לְנַחֲלָה.

המשנה מבארת את דיני בכור שקדמה לו לידה כל שהיא, ויבואר בה שיש ארבעה מיני בנים השונים זה מזה לגבי דיני בכורה: יֵשׁ בֵּן שֶׁהוּא בְּכוֹר רַק לְנַחֲלָה, ליטול פי שנים בירושת אביו, וְאֵינוֹ נֶחְשָׁב כִּבְכוֹר לַכֹּהֵן, לענין חיוב פדיונו בנתינת חמשה סלעים לכהן. יֵשׁ בֵּן שֶׁהוּא בְּכוֹר לַכֹּהֵן – לענין חיוב פדיונו, וְאֵינוֹ נֶחְשָׁב כִּבְכוֹר לְנַחֲלָה, ליטול פי שנים בירושת אביו. וְיֵשׁ שֶׁהוּא בְּכוֹר בֵּין לְנַחֲלָה וּבֵין לַכֹּהֵן. וְיֵשׁ שֶׁאֵינוֹ נֶחְשָׁב כִּבְכוֹר לֹא לַכֹּהֵן וְלֹא לַכֹּהֵן.

המשנה מפרטת את הדין הראשון, ומביאה בו כמה אופנים: אֵיזֶהוּ בְּכוֹר רַק לְנַחֲלָה, שֶׁיּוֹרֵשׁ אֶת אָבִיו פִּי שְׁנַיִם, וְאֵינוֹ בְּכוֹר לַכֹּהֵן, לחייב נתינת חמשה שקלים לכהן לפדיון הבן. א. הַבָּא אַחַר נְפָלִים, כגון אשה שהיתה מעוברת בתאומים, אחד מהם נפל ועדיין לא כלו לו תשעה חדשי הריון, וראוי לחיות, והשני נפל לאחר מכן, והרי הוא נפל, אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא – שהוציא הנפל אֶת רֹאשׁוֹ כְּשֶׁהוּא חַי, והחזיר את ראשו ומת, והוציא ראשו נחשבת כלידה גמורה. ב. וכן אם היתה מעוברת בתאומים, וְהוּלַד הַיּוֹצֵא רִאשׁוֹן הָיָה בֶּן תִּשְׁעָה – מלאו לו תשעה חדשי הריון, שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ כְּשֶׁהוּא מֵת, ואחר כך יצא השני כשהוא חַי. ג. אִשָּׁה הַמַּפֶּלֶת עֻבָּר שֶׁצוּרָתוֹ כְּמִין בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה וָעוֹף, ואחר כך ילדה ולד חי, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אינו פוטר את הולד הבא אחריו מפדיון הבן עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ מִצּוּרַת אָדָם, אך אם אין בו צורת פניו בבהמה חיה ועוף, הבן שנולד אחריו נחשב בכור גם לכהן. ד. הַמַּפֶּלֶת סַנְדָּל – עובר בצורת דג ששמו סנדל, שאין לו צורת פנים, אוֹ שֶׁהִפִּילָה שִׁלְיָא – בעין שק עור שחופה את העובר, שאין שליא בלא ולד, אלא שנמוח ואינו ניכר, אוֹ שֶׁהִפִּילָה שָׁפִיר מְרֻקָּם – עור של הולד, וְהַיּוֹצֵא מְחֻתָּךְ, שחתכוהו והוציאוהו אברים אברים, בכל ההפלות הללו, הַבָּא אַחֲרֵיהֶם נֶחְשָׁב כִּבְכוֹר רַק לְנַחֲלָה, ליטול פי שנים בירושת אביו, כיון שדין הבכורה לענין נחלה תלוי ב'ראשית אונו' של האב, דהיינו מי שהאב מצטער עליו במותו, וכיון שהאב היה מצטער עליו במותו, הרי השני הוא ה'בכור' ונוטל פי שנים בירושת אביו. ומכל מקום הבא אחריהם אֵינוֹ נֶחְשָׁב כִּבְכוֹר לַכֹּהֵן, לענין חיוב נתינת חמשה שקלים לפדיון הבן, כיון שסוף סוף אותו נפל שנולד פטר את הרחם. ה. אופן נוסף של דין זה: מִי שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ בָּנִים, וְנָשָׂא אִשָּׁה שֶׁכְּבָר יָלְדָה, אפילו אם ילדה בעודה שפחה, וְנִשְׁתַּחְרְרָה, או שכבר ילדה בעודה עובדת כוכבים וְנִתְגַּיְּרָה, מכל מקום אם מִשֶּׁבָּאת לִכְלַל יִשְׂרָאֵל, שהשתחררה או התגיירה, יָלְדָה לבעלה הישראלי, הרי הוא בְּכוֹר לְנַחֲלָה, כיון שלגבי ירושת פי שנים בנכסי האב, נאמר 'ראשית אונו', וכיון שלאב עדיין לא נולדו בנים, הרי הוא יורש פי שנים, וְאֵינוֹ בְּכוֹר לַכֹּהֵן, כיון שלגבי דין זה נאמר שהוא רק בכור שהוא פטר רחם לאמו, וכאן אמו כבר ילדה. המשנה מביאה מי שחולק על האופן האחרון: רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, באופן זה שכבר ילדה בהיותה גויה, והתגיירה, בנה הראשון שנולד לה בהיותה ישראלית, נחשב בְּכוֹר בֵּין לְנַחֲלָה וּבֵין לַכֹּהֵן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג ב) ׳קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל׳, ודרשו שלעולם הולד העתיד להוולד דינו כפטר רחם, והוא בכור לכהן, אף שנולדו לפניו ולדות, עַד שֶׁיִּפְטְרוּ רֶחֶם מִיִּשְׂרָאֵל, וכיון שהשפחה שהשתחררה או הגויה שהתגיירה לא ילדה עדיין בהיותה ישראלית, הרי בנה הראשון שנולד לה בהיותה בישראל נחשב 'פטר רחם' וחייב בפדיון הבן.

המשנה מביאה ארבעה אופנים שבהם שייך הדין השני, שהבן הוּא בְּכוֹר לַכֹּהֵן וְלֹא לְנַחֲלָה: א. מִי שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים, וְנָשָׂא אִשָּׁה נוֹסֶפֶת שֶׁעֲדַיִן לֹא יָלְדָה, הבן הראשון שיוולד לו מאשה זו, הרי הוא פטר רחם לאמו, אך אינו בכור לענין ירושת פי שנים בנכסי האב, כיון שלענין נחלת האב נאמר 'ראשית אונו'. ב. וכן גר שֶׁנָּשָׂא גוֹיָה, וְנִתְגַּיְּרָה, וְנִתְגַּיְּרָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ כְּשֶׁהִיא מְעֻבֶּרֶת, או שפחה כְּשֶׁהָיְתָה שִׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה כְּשֶׁהִיא מְעֻבֶּרֶת, וְיָלְדָה, הרי אותו ולד נחשב 'פטר רחם בישראל' שהרי נולד ראשון לאמו, ואינו נחשב כבכור לנחלה, כיון שהורתו שלא בקדושה, והגר והעבד אינם מתייחסים אחר אבותיהם ואין להם חלק בירושתם. ג. וכן הדין בשני ולדות שהתערבו, האחד חייב בפדיון והשני פטור.

גמרא לֵיהּ אַדַּעְתָּא דְּרַבִּים, אֲמַר אַמֵימָר: הִלְכְתָא, אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר נֶדֶר שֶׁהוּדַר בָּרַבִּים יֵשׁ לוֹ הַפָּרָה, עַל דַּעַת רַבִּים – אֵין לוֹ הַפָּרָה. וְהָנֵי מִילֵי – לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה – יֵשׁ לוֹ הַפָּרָה; כִּי הַהוּא מַקְרֵי דַּרְדְּקֵי, אֲדַרֵיהּ רַב אַחָא לִבְרֵיהּ דְּפָשַׁע בְּיָנוֹקֵי, וְאַהְדְּרֵיהּ רַבִינָא – דְּלָא אַשְׁכַּח דְּדָיֵיק כְּוָתֵיהּ.

תנן: "הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תִּטְעוֹם" וכו'. ורמינהו: מַאי שְׁנָא הָכָא דְּסַגִּי לֵיהּ בִּקְבָלָה, וּמַאי שְׁנָא הָתָם דִּמְדִירִינַן לֵיהּ? ומשני: הָתָם – תַּקְפֵיהּ יִצְרֵיהּ, דכיון שנשבע על דעת רבים אין מתירין לו אלא לדבר מצוה.

הדרן עלך מומין אלו

פרק שמיני – יש בכור

משנה יֵשׁ בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְאֵינוֹ בְּכוֹר לַכֹּהֵן, בְּכוֹר לַכֹּהֵן וְאֵינוֹ בְּכוֹר לְנַחֲלָה, בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְלַכֹּהֵן, וְיֵשׁ שֶׁאֵינוֹ בְּכוֹר לֹא לְנַחֲלָה וְלֹא לַכֹּהֵן.

אֵיזֶהוּ בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְאֵינוֹ בְּכוֹר לַכֹּהֵן? הַבָּא אַחַר נְפָלִים, אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ חַי; וּבֶן תִּשְׁעָה שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ מֵת; הַמַּפֶּלֶת כְּמִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף – דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ מִצּוּרַת אָדָם. הַמַּפֶּלֶת סַנְדָּל אוֹ שִׁלְיָא אוֹ שַׁפִּיר מְרֻקָּם, וְהַיּוֹצֵא מְחֻתָּךְ – הַבָּא אַחֲרֵיהֶם בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְאֵין בְּכוֹר לַכֹּהֵן.

מִי שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ בָּנִים, וְנָשָׂא אִשָּׁה שֶׁכְּבָר יָלְדָה; עֲוֹדָהּ שִׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה, עֲוֹדָהּ נָכְרִית וְנִתְגַּיְּרָה, מִשֶּׁבָּאת לְיִשְׂרָאֵל יָלְדָה – בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְאֵין בְּכוֹר לַכֹּהֵן. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְלַכֹּהֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: "פֶּטֶר רֶחֶם בְּיִשְׂרָאֵל" – עַד שֶׁיִּפְטְרוּ רֶחֶם מִיִּשְׂרָאֵל.

מִי שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים וְנָשָׂא אִשָּׁה שֶׁלֹּא יָלְדָה; נִתְגַּיְּרָה מְעֻבֶּרֶת, נִשְׁתַּחְרְרָה מְעֻבֶּרֶת; יָלְדָה הִיא וְכֹהֶנֶת, הִיא וּלְוִיָּה, הִיא וְאִשָּׁה שֶׁכְּבָר יָלְדָה; וְכֵן מִי שֶׁלֹּא שָׁהֲתָה לְאַחַר בַּעְלָהּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, וְנִשֵׂאת וְיָלְדָה, וְאֵינוֹ יָדוּעַ אִם בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן אִם בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן – בְּכוֹר לַכֹּהֵן וְאֵינוֹ בְּכוֹר לְנַחֲלָה.

רש"י

והני מילי – דאין לו הפרה לנדר שהודר על דעת רבים. דאדריה רב אחא – שלא ילמד עוד תינוקות. פשע בינוקי – מלקח אותן וממתים. בקבלה – בלא נדר. גבי נשים יצרו תוקפו, להכי מדרינן ליה.

הדרן עלך מומין אלו

משנה יש בכור לנחלה – ליטול פי שנים. ואינו בכור לכהן – לתת פדיונו חמש סלעים. הבא אחר נפלים – שיצא ראשו של נפל חי. כגון שהיו תאומים, אחד נפל ואחד כלו לו חדשיו, והוציא נפל ראשו חי והחזיר, ובא חבירו ויצא ראשו קודם לו, דהאחרון בכור לנחלה, דראשון לא הפסידו, ואף על גב דההוא שהוציא ראשו חיה מעליא, מאי טעמא – דגבי נחלה כתיב 'ראשית אונו' – מי שלבו דוה עליו אם מת, יצא נפל שאין לבו דוה עליו. אבל לענין פדיון הבן – אינו פוטר, דבפטר רחם תליא מילתא, והא ראשון פטר את הרחם. ובן תשעה שיצא ראשו מת – והחזיר, ויצא אחיו – בכור לנחלה הוא, דהא ראשון לאו בר קיימא הוא. אבל פדיון הבן פטור, דהאי פטר רחם. וכן המפלת וכו' כדמפרש בגמרא מאי טעמא דמאן דאמר פוטר, ומאן דאמר אין פוטר. שפיר מרוקם – בשר ממש של ולד. מחותך – איברים איברים, שיצא ראשו תחילה, דאי יצאו איברים אחרים – הוה ליה פטר רחם. משיבאת לישראל ילדה – בכור לנחלה דהא לא היו לו בנים, ופטור מן הבכורה דבפטר רחם תליא מילתא, והא פטרוה בנים שנולדו לה בגיותה. נתגיירה מעוברת – וילדה, בכור לכהן הוא, דפטר רחם בישראל הוא. אבל לנחלה לא, דהורתו שלא בקדושה, ואין לו חלק בירושת אביו. וילדה היא וכהנת – שנתערבו, שאין ידוע איזהו של זו ואיזהו של זו, ואבי הכהנת נפטר מן הפדיון מחמת חמש סלעים, דהא בכור לכהן הוא, אבל לנחלה לא, דהא לא ידע מאן ירית. וכן מי שלא שהתה וכו' – דספקא הוא אם בן ראשון הוא או בן אחרון. בכור לכהן – דפטר רחם הוא, דהא לא ילדה מעולם, אבל לא לנחלה – דלא ידעינן ממאן ירית. גמרא כדמפרש לקמן שפוטר נמי לא הוה.

תוספות

לו הפרה. כדאמר אמימר הכא יֵשׁ לוֹ הַפָּרָה. דלענין נדר שהודר על דעת רבים – הוא הדין על דעת רבים ושבועה על דעת רבים יש לו הפרה לרבנן – הוא הדין על דעת רבים בנדר יש לו הפרה. ורבנן דשמעון בן שטח סברי יש לו הפרה, והכי הלכתא כרבנן דשמעון בן שטח.

גמרא אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין הָרֹאשׁ פּוֹטֵר בִּנְפָלִים. מַאי טַעְמָא? "כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו" – כָּל הֵיכָא דְּנִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו – הוּא דַּחֲשִׁיב רֵישֵׁיהּ, אִידָךְ – לָא חֲשִׁיב רֵישֵׁיהּ. תְּנַן: הַבָּא אַחַר נְפָלִים אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ חַי! וּבֶן תִּשְׁעָה שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ מֵת. מִדְּהָא מֵת, הָא חַי – לָא! וּרְמִינְהוּ: בֶּן תִּשְׁעָה שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ מֵת; מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּאִית לֵיהּ רֹאשׁ, וְהַאי לֵית לֵיהּ רֹאשׁ! אֲמַר לְךָ שְׁמוּאֵל: בֶּן תִּשְׁעָה שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ מֵת, מַאי טַעְמָא – מִשּׁוּם דְּאִית לֵיהּ רֹאשׁ, וְהַאי אַחֲרָיו בְּכוֹר לְנַחֲלָה נַמִי לָא הָוֵי, תְּנָא רֵישָׁא נַמִי רֹאשׁוֹ. וּמַאי קָא מַשְׁמַע לַן, דְּכֵיוָן דְּנָפַק לֵיהּ רֵישֵׁיהּ הָוֵה לֵיהּ יְלָדָה תְּנֵינָא: הַמַּוְצֵא רֹאשׁוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהֶחְזִירוֹ – הֲרֵי זֶה כְּיָלוּד! וְכִי תֵּימָא: אַשְׁמוֹעִינַן בִּבְהֵמָה וְקָא מַשְׁמַע לַן בְּאָדָם, דְּאָדָם מִבְּהֵמָה לָא יָלֵיף – דְּלֵית לֵיהּ פְּרוֹזְדוֹר, בְּהֵמָה מֵאָדָם לָא יָלְפָא – מִשּׁוּם דַּחֲשִׁיב פַּרְצוּף פָּנִים דִּילֵיהּ. הָא נַמִי תְּנֵינָא: יָצָא כְּדַרְכּוֹ – מִשֶּׁיָּצָא רֹב רֹאשׁוֹ, וְאֵיזֶהוּ רֹב רֹאשׁוֹ – מִשֶּׁתֵּצֵא פַּדַּחְתּוֹ! תְּיוּבְתָּא דִּשְׁמוּאֵל, תְּיוּבְתָּא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: פַּדַּחַת פּוֹטֶרֶת בְּכָל מָקוֹם, חוּץ מִן הַנַּחֲלָה. מַאי טַעְמָא? "יַכִּיר" אֲמַר רַחֲמָנָא. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ לְנַחֲלָה. "בְּכָל מָקוֹם" לְאֵיתוֹיֵי מַאי – לְאֵיתוֹיֵי הָא דִּתְנַן רַבָּנַן: גִּיּוֹרֶת שֶׁיָּצְאָה פַּדַּחַת וַלְדָּהּ בְּגַיּוּתָהּ וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיְּרָה – אֵין נוֹתְנִין לָהּ יְמֵי טֻמְאָה וִימֵי טָהֳרָה, וְאֵינָהּ מְבִיאָה קָרְבַּן לֵדָה. מֵיתִיבִי: "עֵינָיו" – זוֹ הַכָּרַת פָּנִים, וְאֵין הַכָּרַת פָּנִים – פַּרְצוּף פָּנִים עִם הַחֹטֶם! – תְּנֵי: "עַד הַחֹטֶם". תָּא שְׁמַע: אֵין מְעִידִים אֶלָּא עַל פַּרְצוּף פָּנִים עִם הַחֹטֶם! – תְּנֵי: "עַד הַחֹטֶם". תָּא שְׁמַע: פַּרְצוּף פָּנִים בְּלֹא פַּדַּחַת, פַּדַּחַת בְּלֹא פַּרְצוּף פָּנִים – אֵין מְעִידִין, עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם עִם הַחֹטֶם; וְאַף אַבַּיֵּי וְאִיתֵימָא רַב כָּהֲנָא: מַאי קְרָאָה – "הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם"! – שָׁאנֵי עֵדוּת אִשָּׁה דְּאַחֲמִירוּ בַּהּ רַבָּנַן. וּמִי אַחֲמִירוּ? וְהָא תְּנַן: הֻחְזְקוּ לִהְיוֹת מַשִּׂיאִין עַד מִפִּי עֵד, מִפִּי אִשָּׁה מִפִּי עֶבֶד מִפִּי שִׁפְחָה! – כִּי אֲקִילּוּ רַבָּנַן – בְּסוֹפָהּ, בִּתְחִלָּתָהּ – לָא אֲקִילּוּ רַבָּנַן. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: "יַכִּיר"

בכורות דף מו עמוד ב – תלמוד בבלי המבואר שפה ברורה

גמרא

הַגְּמָרָא מְבִיאָה מֵימְרָא שֶׁל שְׁמוּאֵל, וּמַקְשָׁה עָלָיו מִמִּשְׁנָתֵנוּ: אָמַר שְׁמוּאֵל, אֵין יְצִיאַת הָרֹאשׁ פּוֹטֵר בִּנְפָלִים, כְּלוֹמַר, נֵפֶל, שֶׁלֹּא כָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו, אַף שֶׁהוֹצִיא אֶת רֹאשׁוֹ כְּשֶׁהוּא חַי, אֵינוֹ פּוֹטֵר אֶת רֶחֶם אִמּוֹ עַד שֶׁיֵּצֵא גַּם רוֹב גּוּפוֹ, וְלָכֵן אִם הֶחֱזִיר אֶת רֹאשׁוֹ וְיָצָא אָחִיו, הוֹצָאַת שֵׁנִי הוּא הַבְּכוֹר וְחַיָּב בְּפִדְיוֹן. וְרַק בְּוָלָד בֶּן קַיָּמָא יְצִיאַת הָרֹאשׁ לְבַדָּהּ מַחְשֶׁבֶת אוֹתוֹ כְּפָטוּר רֶחֶם. וּמְפָרֵשׁ שְׁמוּאֵל: מַאי טַעְמָא – מַה הַטַּעַם בְּדִין זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר לְגַבֵּי יְרִידַת הַמַּבּוּל (בראשית ז כב) 'כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו', וְיֵשׁ לִדְרוֹשׁ, דְּכָל הֵיכָא דְּנִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו – בְּאֹפֶן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים, שֶׁהוּא בֶּן קַיָּמָא, הוּא דַּחֲשִׁיב רֵישֵׁיהּ – יֵשׁ חֲשִׁיבוּת לְרֹאשׁוֹ, וִיצִיאַת רֹאשׁוֹ נֶחְשֶׁבֶת כְּלֵדָה, אֲבָל אִידָךְ – מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהִתְקַיֵּם, לָא חֲשִׁיב רֵישֵׁיהּ – אֵין חֲשִׁיבוּת לְרֹאשׁוֹ, וְאֵינוֹ נֶחְשָׁב וָלָד אֶלָּא אִם יָצָא רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ.

מַקְשָׁה הַגְּמָרָא עַל שְׁמוּאֵל מִמִּשְׁנָתֵנוּ: תְּנַן בַּמִּשְׁנָה (ע"א), 'הַבָּא אַחַר נְפָלִים שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ חַי, וּבֶן תִּשְׁעָה שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ מֵת, הַבָּא אַחֲרָיו בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְאֵינוֹ בְּכוֹר לַכֹּהֵן', קָתָנֵי מִיהַת – מִכָּל מָקוֹם שָׁנִינוּ בַּמִּשְׁנָה, שֶׁנֵּפֶל שֶׁיָּצָא 'רֹאשׁוֹ' פּוֹטֵר אֶת הַנּוֹלָד אַחֲרָיו מִפִּדְיוֹן הַבֵּן, וּמַשְׁמָע שֶׁאַף בְּנֵפֶל אֵין צָרִיךְ שֶׁיֵּצֵא רוּבּוֹ, אֶלָּא דַּי בִּיצִיאַת רֹאשׁוֹ בִּכְדֵי שֶׁיֵּחָשֵׁב לֵדָה, וְשֶׁלֹּא כְּדִבְרֵי שְׁמוּאֵל שֶׁאֵין יְצִיאַת רֹאשׁ נֵפֶל נֶחְשֶׁבֶת לֵדָה. מְתָרֶצֶת הַגְּמָרָא: מַאי 'רֹאשׁוֹ' שֶׁבַּמִּשְׁנָה, שֶׁיָּצָא גַּם רוּבּוֹ, וּבְזֶה גַּם לְדִבְרֵי שְׁמוּאֵל נֶפֶל פּוֹטֵר.

תָּמְהָה הַגְּמָרָא: אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרָה הַמִּשְׁנָה 'יָצָא רֹאשׁוֹ', וְלִיתְנֵי 'רוּבּוֹ'. מְתָרֶצֶת הַגְּמָרָא: בְּדִין הוּא דְּאִיבָּעֵי לֵיהּ לְמִיתְנֵי – אָכֵן הָיָה רָאוּי לִשְׁנוֹת לָשׁוֹן 'רוּבּוֹ', שֶׁרַק אָז הַנֵּפֶל פּוֹטֵר, וְאַיְידֵי דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנֵי סֵיפָא – אַךְ אַגַּב כָּךְ שֶׁרָצָה הַתַּנָּא לִשְׁנוֹת בְּסוֹפָהּ אֹפֶן נוֹסָף שֶׁל וָלָד שֶׁפּוֹטֵר אֶת הָרַחַם, וְהַיְינוּ 'בֶּן תִּשְׁעָה שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ מֵת', וְאַף שֶׁגַּם בְּאֹפֶן זֶה לְפִי הָאֱמֶת אֵינוֹ פּוֹטֵר אֶלָּא אִם כֵּן יָצָא רוּבּוֹ, וּכְדַעַת שְׁמוּאֵל, מִכָּל מָקוֹם בְּדִין זֶה לֹא רָצָה הַתַּנָּא לִשְׁנוֹת 'אֶלָּא דַּוְקָא רֹאשׁוֹ', כְּדֵי לְהַשְׁמִיעֵנוּ דְּטַעְמָא דְּרֹאשׁוֹ מֵת – רַק מִשּׁוּם שֶׁכַּאֲשֶׁר הוֹצִיא רֹאשׁוֹ הָיָה מֵת, לָכֵן הַנּוֹלָד אַחֲרָיו נֶחְשָׁב בְּכוֹר לְנַחֲלָה, לִירַשׁ פִּי שְׁנַיִם, הָא – אֲבָל אִם אוֹתוֹ 'בֶּן תִּשְׁעָה' הוֹצִיא אֶת רֹאשׁוֹ כְּשֶׁהוּא חַי, הַבָּא אַחֲרָיו בְּכוֹר לְנַחֲלָה נַמֵּי לָא הָוֵי – אֵינוֹ בְּכוֹר אַף לְעִנְיַן יְרוּשַׁת פִּי שְׁנַיִם, כֵּיוָן שֶׁלֵּידַת הָרֹאשׁ נֶחְשֶׁבֶת לֵידָה לְעִנְיָן זֶה אַף בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא יָצָא כֻּלּוֹ, וּמֵחֲמַת כֵּן הֻצְרַךְ הַתַּנָּא לִכְתּוֹב בַּסֵּיפָא 'שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ', וְאַגַּב כָּךְ תָּנָא רֵישָׁא נַמֵּי – שָׁנָה הַתַּנָּא גַּם בָּרֵישָׁא, לְגַבֵּי נֵפֶל, שֶׁהוֹצִיא 'רֹאשׁוֹ', וְלֹא רוּבּוֹ. אָמְנָם לְפִי הָאֱמֶת יֵשׁ צֹרֶךְ שֶׁיּוֹצִיא אֶת רוּבּוֹ, וְאִם הוֹצִיא רַק אֶת רֹאשׁוֹ, אֵינוֹ פּוֹטֵר אֶת הַבָּא אַחֲרָיו מִפִּדְיוֹן, וְכִדְבְרֵי שְׁמוּאֵל.

דּוֹחָה הַגְּמָרָא תֵּירוּץ זֶה: וְלִדְבָרֶיךָ, מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? – מַה הִשְׁמִיעַ לָנוּ הַתַּנָּא בַּסֵּיפָא, לְגַבֵּי בֶּן תִּשְׁעָה שֶׁהוֹצִיא רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ כְּשֶׁהוּא מֵת, שֶׁמַּחֲמַת כֵּן נָקַט לָשׁוֹן 'רֹאשׁוֹ' בָּרֵאשׁ, בִּכְדֵי שֶׁנִּלְמַד שֶׁאִם יָצָא רֹאשׁוֹ חַי, כֵּיוָן דְּנָפַק לֵיהּ רֵישֵׁיהּ הָוְיָה לֵיהּ לֵידָה – מִיָּד כְּשֶׁהוֹצִיא אֶת רֹאשׁוֹ נֶחְשַׁב הַדָּבָר כְּ'לֵידָה', וְאֵין הַנּוֹלָד אַחֲרָיו נֶחְשָׁב בְּכוֹר לְנַחֲלָה, אִם כֵּן קָשֶׁה, הֲרֵי תְּנֵינָא – כְּבָר שָׁנִינוּ דִּין זֶה בַּמִּשְׁנָה (חולין סח.) לְגַבֵּי 'בֶּן פְּקוּעָה', וְהַיְינוּ עוּבָּר שֶׁנִּמְצָא בִּמְעֵי בְּהֵמָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה, שֶׁהוּא נִתָּר בִּשְׁחִיטַת אִמּוֹ, וְכָךְ שָׁנִינוּ שָׁם 'הוֹצִיא הָעֻבָּר אֶת רֹאשׁוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ, קוֹדֶם שֶׁנִּשְׁחֲטָה אִמּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִירוֹ, הֲרֵי זֶה כְּיָלוּד', וְאֵין שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ, הֲרֵי שֶׁיְּצִיאַת רֹאשׁ הָעוּבָּר בִּבְהֵמָה נֶחְשֶׁבֶת לֵידָה, וְהוּא הַדִּין בִּבְכוֹר אָדָם שֶׁהוֹצִיא רֹאשׁוֹ, שֶׁנֶּחְשָׁב כְּלֵדָה, וְהַבָּא אַחֲרָיו פָּטוּר מִפִּדְיוֹן הַבֵּן.

מַמְשִׁיכָה הַגְּמָרָא אֶת קֻשְׁיָתָהּ: וְכִי תֵּימָא – וְאִם תִּרְצֶה לוֹמַר שֶׁהַמִּשְׁנָה בְּחוּלִין אַשְׁמוֹעִינַן – הִשְׁמִיעָה לָנוּ רַק שֶׁיְּצִיאַת רֹאשׁ נֶחְשֶׁבֶת לֵידָה בִּבְהֵמָה, וּמִשְׁנָתֵנוּ קָא מַשְׁמַע לָן – בָּאָה לְהַשְׁמִיעֵנוּ שֶׁיְּצִיאַת רֹאשׁ נֶחְשֶׁבֶת לֵידָה אַף בְּאָדָם, וְהַצֹּרֶךְ בְּמִשְׁנָתֵנוּ הוּא כֵּיוָן דְּאָדָם מִבְּהֵמָה לָא יָלֵיף – אִי אֶפְשָׁר לִלְמֹד לֵידַת אָדָם מִלֵּידַת בְּהֵמָה, מִשּׁוּם דְּלֵית לָהּ פְּרוֹזְדוֹר – שֶׁבִּבְהֵמָה פֶּתַח הָרֶחֶם גָּלוּי, וּמִיָּד כְּשֶׁמּוֹצִיא רֹאשׁוֹ נִכָּר הַדָּבָר, וְלָכֵן נֶחְשָׁב הַדָּבָר לֵידָה, אֲבָל פֶּתַח רֶחֶם הָאִשָּׁה מְכֻסֶּה עַל יְדֵי יְרֵכֶיהָ [וּמָקוֹם זֶה נִקְרָא 'פְּרוֹזְדוֹר'], וְהָיָה מָקוֹם לוֹמַר שֶׁבְּאִשָּׁה אֵין יְצִיאַת הָרֹאשׁ נֶחְשֶׁבֶת לֵידָה. וּכְמוֹ כֵן הֻצְרְכָה הַמִּשְׁנָה בְּחוּלִין לְהַשְׁמִיעֵנוּ כֵּן לְגַבֵּי בְּהֵמָה, כֵּיוָן שֶׁבְּהֵמָה מֵאָדָם לָא יָלְפָא – לֹא נִיתַּן לִלְמוֹד אֶת דִּין הַבְּהֵמָה מִדִּין לֵידַת הָאָדָם שֶׁבְּמִשְׁנָתֵנוּ, מִשּׁוּם דְּדִידֵיהּ פַּרְצוּף פָּנִים דִּידֵיהּ – שֶׁהֲרֵי פְּנֵי שֶׁל אָדָם חֲשׁוּבוֹת הֵם, וְלָכֵן יְצִיאַת רֹאשׁוֹ נֶחְשֶׁבֶת לֵידָה, אַף שֶׁלֹּא יָצָא שְׁאָר הַגּוּף, אוּלָם פְּנֵי הַבְּהֵמָה אֵינָם חֲשׁוּבִים, וְהָיָה מָקוֹם לוֹמַר שֶׁיְּצִיאַת רֹאשׁ הָעוּבָּר אֵינָהּ נֶחְשֶׁבֶת לֵידָה, עַד שֶׁיֵּצֵא רוֹב גּוּפָהּ. אִם כֵּן הַחִידּוּשׁ בְּמִשְׁנָתֵנוּ הוּא בְּעוּבָּר חַי שֶׁהוֹצִיא רֹאשׁוֹ נֶחְשַׁב הַדָּבָר לֵידָה, וְאֵין הַבָּא אַחֲרָיו נֶחְשָׁב בְּכוֹר לְנַחֲלָה, הֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן, דְּהָא נַמֵּי תְּנֵינָא – גַּם חִידּוּשׁ זֶה כְּבָר נִשְׁנָה בְּמִשְׁנָה (נדה כח.) לְגַבֵּי יוֹלֶדֶת, שֶׁאִם יָצָא הָעוּבָּר כְּדַרְכּוֹ, שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ תְּחִלָּה, מִשֶּׁיָּצָא רוֹב רֹאשׁוֹ, וְאֵיזֶהוּ רוֹב רֹאשׁוֹ, מִשֶּׁתֵּצֵא פַּדַּחְתּוֹ – מִצְחוֹ, וַאֲפִילּוּ שֶׁהָיָה כַּמָּה יָמִים עַד שֶׁיָּצָא לְגַמְרֵי, מוֹנִים לוֹ יְמֵי טֻמְאָה וְטָהֳרָה מִיְּצִיאַת פַּדַּחְתּוֹ, הֲרֵי שֶׁיְּצִיאַת הָרֹאשׁ בְּאָדָם נֶחְשֶׁבֶת לֵידָה. וְכֵיוָן שֶׁאֵין חִידּוּשׁ בַּמָּה שֶׁנָּקְטָה מִשְׁנָתֵנוּ 'יָצָא רֹאשׁוֹ', לָא יִתָּכֵן שֶׁכַּוָּנָתָהּ לִיצִיאַת רוּבּוֹ, שֶׁאִם כֵּן לֹא הָיְתָה צְרִיכָה לִשְׁנוֹת אֶת לְשׁוֹנָהּ לְלֹא שׁוּם חִידּוּשׁ, אֶלָּא וַדַּאי כַּוָּנָתָהּ שֶׁיְּצִיאַת רֹאשׁ בִּלְבַד פּוֹטֶרֶת, וּתְיוּבְתָּא דִּשְׁמוּאֵל – קָשֶׁה מִמִּשְׁנָתֵנוּ עַל שְׁמוּאֵל, הַסּוֹבֵר שֶׁיְּצִיאַת הָרֹאשׁ אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת לְעִנְיַן פִּדְיוֹן הַבֵּן. מַסִּיקָה הַגְּמָרָא: תְּיוּבְתָּא – אָכֵן פִּירְכָא הִיא עַל דִּבְרֵי שְׁמוּאֵל, וְנִדְחוּ דְּבָרָיו.

הַגְּמָרָא מְבִיאָה שֶׁיֵּשׁ חִלּוּק בְּגִדְרֵי לֵדַת בְּכוֹר בֵּין נַחֲלָה לְבֵין פִּדְיוֹן הַבֵּן: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, יְצִיאַת הַפַּדַּחַת – מִצְחוֹ שֶׁל הָעֻבָּר, פּוֹטֶרֶת בְּכָל מָקוֹם – נֶחְשֶׁבֶת כְּלֵדָה רִאשׁוֹנָה לְגַבֵּי כָּל דִּין, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְהַלָּן, חוּץ מִן הַנַּחֲלָה, שֶׁאִם יָצְאָה רַק פַּדַּחְתּוֹ שֶׁל הָעֻבָּר הָרִאשׁוֹן, אֵינוֹ נֶחְשָׁב כִּבְכוֹר, וְהַנּוֹלָד אַחֲרָיו נֶחְשָׁב בְּכוֹר וְיוֹרֵשׁ פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאָב. וּמְבָאֶרֶת הַגְּמָרָא: מַאי טַעְמָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ, כֵּיוָן שֶׁלְּגַבֵּי יְרוּשָׁה, 'אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר' אָמַר רַחֲמָנָא (דברים כא יז), לִמֵּד שֶׁאֵינוֹ נֶחְשָׁב 'בְּכוֹר' אֶלָּא אִם כֵּן נִיתָּן לְהַכִּירוֹ, וְסוֹבֵר רֵישׁ לָקִישׁ שֶׁבִּיצִיאַת פַּדַּחְתּוֹ עֲדַיִן אִי אֶפְשָׁר לְהַכִּירוֹ, עַד שֶׁיֵּצְאוּ כָּל פָּנָיו. מְבִיאָה הַגְּמָרָא אֶת דַּעַת הַחוֹלֵק: וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, יְצִיאַת הַפַּדַּחַת נֶחְשֶׁבֶת לֵדָה אֲפִילּוּ לְנַחֲלָה, כֵּיוָן שֶׁאַף הַכָּרַת הַפַּדַּחַת נֶחְשֶׁבֶת הֶכֵּרָה, וְאִם הוּצִיא הָרִאשׁוֹן אֶת פַּדַּחְתּוֹ וְהֶחֱזִירָהּ, וְקָדָמוֹ שֵׁנִי וְיָצָא, הָרִאשׁוֹן הוּא הַנֶּחְשָׁב בְּכוֹר, מֵאַחַר וִיצִיאָה פַּדַּחְתּוֹ שֶׁנּוֹלַד.

מְבָאֶרֶת הַגְּמָרָא: מַה שֶׁאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ 'פַּדַּחַת פּוֹטֶרֶת בְּכָל מָקוֹם', כְּלָל זֶה לְאֵיתוֹיֵי מַאי – מָה הוּא בָּא לְרַבּוֹת. מְבָאֶרֶת הַגְּמָרָא: לְאֵיתוֹיֵי הָא דִּתְנוּ רַבָּנַן – לְהָבִיא דִּין זֶה שֶׁשָּׁנִינוּ בַּבָּרַיְיתָא, גִּיּוֹרֶת, שֶׁיָּצְאָה פַּדַּחַת וְלָדָהּ בְּהַיוֹתָהּ נָכְרִית וְרַק אַחַר כָּךְ נִתְגַּיְּרָה, וְאָז יָצְאוּ פָּנָיו וּשְׁאָר אֵבָרָיו שֶׁל הַוָּלָד, דִּינָהּ הוּא שֶׁאֵינָהּ מְבִיאָה קָרְבַּן יוֹלֶדֶת, וְאֵין נוֹתְנִין לָהּ יְמֵי טֻמְאָה וִימֵי טָהֳרָה, מִפְּנֵי שֶׁלֵּידַת הַפַּדַּחַת פּוֹטֶרֶת אוֹתָהּ, וְנֶחְשֶׁבֶת כְּמִי שֶׁיָּלְדָה בְּגַיּוּתָהּ.

'עִכָּיו' [לַחוּד וְ'הַכָּרַת פָּנִים' לַחוּד] – לגבי עדות להתיר אשה, כיון שצריך בה 'הכרת פנים', כמו שדרשו מהפסוק 'הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם', צריך שיראה העד את פני הבעל המת עם החוטם, אבל לגבי בכור שלא נאמר בו אלא 'יַכִּיר' בלבד, די שתצא הפדחת בלי החוטם כדי שיתקיים דין זה.

הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים לגבי ירושת בן בכור של גר: אִיתְּמַר, אדם שָׁהָיוּ לוֹ בָנִים בְּגַיּוּתוֹ עובד כוכבים, וְנִתְגַּיֵּר, וְנוֹלְדוּ לוֹ בָנִים נוספים, הבנים שהיו לו בגיותו ודאי אינם יורשים אותו כלל, ונחלקו לגבי הבנים שנולדו לו לאחר שנתגייר, רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר, אֵין לוֹ בְּכוֹר לְנַחֲלָה, ואין אחד מבניו יורש פי שנים, וְרֵישׁ לָקִישׁ [רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ] אוֹמֵר, יֶשׁ לוֹ בְּכוֹר לְנַחֲלָה, הבן שנולד ראשון לאחר שנתגייר, הוא נחשב בכור אף שכבר נולד לאביו בן בהיותו גוי.

מבארת הגמרא את טעם מחלוקתם: רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר, אֵין לוֹ בְּכוֹר לְנַחֲלָה, מִשּׁוּם דְּהָוָה לֵיהּ מִשּׁוּם שֶׁהָיָה לוֹ – שכבר היה לו בגיותו בן שנחשב 'רֵאשִׁית אוֹנוֹ' – ראשית כוחו, דהיינו בנו הראשון, ונמצא שהבן הנולד לו ראשון אחר גיורו אינו 'ראשית אונו', ואינו יורש פי שנים. וְרֵישׁ לָקִישׁ אוֹמֵר, יֶשׁ לוֹ בְּכוֹר לְנַחֲלָה, כִּי גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר כְּקָטָן שֶׁנּוֹלַד דָּמֵי, והרי הוא כאדם שמעולם לא היו לו בנים, ובנו הנולד לו ראשון לאחר גיורו נחשב כראשית אונו.

הגמרא מבארת שרבי יוחנן וריש לקיש כבר נחלקו בסברות אלו במקום אחר. אומרת הגמרא: וְאָזְדוּ לְטַעֲמַיְיהוּ – ובמחלוקת זו הלכו רבי יוחנן וריש לקיש לשיטתם שנחלקו בדין אחר, דְּאִיתְּמַר – שנשנתה מחלוקת זו בבית המדרש, הָיוּ לוֹ בָנִים בְּגַיּוּתוֹ עובד כוכבים, וְנִתְגַּיֵּר, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, קִיֵּם בבנים אלו מצות פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, וְרֵישׁ לָקִישׁ [רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ] אָמַר, לֹא קִיֵּם, כיון שבנים אלו נולדו לו קודם שנתגייר, הרי אינם מתייחסים אליו, ולא קיים בבנים אלו מצות פריה ורביה, וחייב לעסוק בה לאחר שנתגייר.

מבארת הגמרא במה נחלקו: רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר שאף בבנים שהיו לו בגיותו קיים מצות פריה ורביה, כיון שמתקיים הציווי האמור בפסוק (ישעיה מה יח) 'לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ', דהיינו שלא ברא הקדוש ברוך הוא את הארץ כדי שתעמוד שוממה וריקה, אלא כדי שתהיה מיושבת בבני אדם, וכיון שהביא בנים בגיותו, הרי קיים את חיובו כי הארץ מיושבת על ידו. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר, לֹא קִיֵּם בבנים אלו מצות פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, כֵּיוָן שֶׁנִּתְגַּיֵּר כְּקָטָן שֶׁנּוֹלַד דָּמֵי, והרי הוא כאדם שמעולם לא היו לו בנים, ומוטלת עליו עתה מצות פריה ורביה.

הגמרא מבארת מדוע הוצרכו רבי יוחנן וריש לקיש לחלוק בפירוש בשני המקומות: וּצְרִיכָא – והוצרכו רבי יוחנן וריש לקיש להשמיענו מחלוקתם בשני דינים אלו, דְּאִי אִיתְּמַר בְּהָא קַמַּיְיתָא – כיון שאם מחלוקתם היתה נאמרת רק בדין הראשון, לגבי גר שהיו לו בן בגיותו, האם הבן הראשון שנולד לו לאחר גיורו נחשב בכור לנחלה, היה מקום לומר, שרק בְּהָא – בדין זה קָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ שהבן הנולד לו ראשון בגיורו הוא הבכור לנחלה, משום דְּבָנִים שהיו לו בהיותו עובד כוכבים לָאו בְּנֵי נַחֲלָה נִינְהוּ – אינם יורשים אותו כלל לאחר שנתגייר, אֲבָל בְּהָא – בדין זה, לגבי קיום מצות פרי ורביה, אֵימָא – יתכן לומר שריש לקיש מוֹדֶה לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן, שפטור מפריה ורביה, מאחר ונולדו לו בנים בגיותו, שהרי כל מצותו היא משום הכתוב 'לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ', וְהָא – והרי גם על ידי לידת בנו בגיותו עָבַד לֵיהּ שֶׁבֶת – קיים את מצות ישוב העולם.

ממשיכה הגמרא ומבארת: וְאִי אִיתְּמַר בְּהָא – ואילו נאמרה מחלוקתם רק לגבי פריה ורביה, היה מקום לומר, שרק בְּהָא – בדין זה, קָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שבניו בגיותו פוטרים אותו מפריה ורביה לאחר שנתגייר, ואף שהוא כקטן שנולד, כיון שקיים את הציווי של 'לשבת יצרה', אֲבָל בְּהָא – אך לגבי הדין של בכור לנחלה, אֵימָא – שמא תאמר שמוֹדֶה לֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ, שהבן הנולד לו ראשון בגיורו הוא הבכור לנחלה, ואף שהיו לו בנים בגיותו, כיון שגר שנתגייר כקטן שנולד. וכיון שהוצרכו שני דינים אלו יש סברא לכאן ולכאן, צְרִיכָא – הוצרכו רבי יוחנן וריש לקיש להשמיע דעתם בשני נידונים אלו.

הגמרא מקשה ממשנתנו על דברי רבי יוחנן לגבי בכור לנחלה: תְּנַן (לעיל מו.) מִי שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ בָנִים, וְנָשָׂא אִשָּׁה שֶׁכְּבָר יָלְדָה, אוֹ שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה שֶׁפָּרְחָה לְיַלְדָּהּ בְּעוֹדָהּ שִׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה, אוֹ שֶׁיָּלְדָה בְּעוֹדָהּ עוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים וְנִתְגַּיְּרָה, וּמִשֶּׁבָּאתָה לְיִשְׂרָאֵל – אחר שנתגיירה ונכנסה להיות בכלל עם ישראל, יָלְדָה בן לבעלה הישראלי, וְלָדָהּ הנולד ראשון בגיורו בְּכוֹר לְנַחֲלָה, לירש פי שנים, כיון שהוא ראשית אונו של בעלה, וְאֵינוֹ בְּכוֹר לַכֹּהֵן, להתחייב בפדיון הבן, כיון שכבר ילדה. ומקשה הגמרא: מַמַּאי, ממה נפשך, יָלְדָה מַמַּאן, ממי נתעברה לאחר שחזרה או גיורתה, אִילֵימָא מִיִּשְׂרָאֵל – אם נאמר שנתעברה מישראל, שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ בָנִים, מַאי אִירְיָא גִּיּוֹרֶת וְשִׁפְחָה – מדוע נקט התנא דווקא אופן שילדתה הקודמת היתה בעודה שפחה או גיורת, שמשמע שרק לכך הבן הנולד לה הוא בכור לנחלה, והרי אֲפִילּוּ בַּת יִשְׂרָאֵל שכבר ילדה בהיותה ישראלית, נַמִּי – גם כן יהיה דינו כך, שהוא בכור לנחלה, משום שהוא בכור לאביו, ואף שאינו בכור לאמו. אֶלָּא לָאו – בודאי כוונת המשנה להוסיף שהוא הדין אם יָלְדָה מִגֵּר שֶׁהָיוּ לוֹ בָעַצְמוֹ בָּנִים בעודו גוי או עבד, וְנִתְגַּיֵּר יחד עם אשתו, וְעַל אוֹפֶן זֶה [וְעַל כָּךְ] – כתוב במשנה שאם אחר שנתגיירו ילדה לו אשתו בן נוסף, הרי הוא בכור לנחלה, היינו משום שגר שהתגייר כקטן שנולד, ומוכח לכאורה כריש לקיש, ושלא כרבי יוחנן.

מתרצת הגמרא: לָא – אין הכרח לפרש שהמשנה עוסקת באופן שהתגייר בעלה של האשה עמה, ולומר שאף שהיו לו בנים בגיותו מכל מקום בנו הראשון שנולד אחר הגיורות הוא בכור לנחלה, אלא לְעוֹלָם מדובר באופן שילדה בגיורתה מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ בָנִים, ובאמת אין כל חידוש בכך שהוא בכור לנחלה, שהרי אף אם היתה יולדת בנים מבעל אחר בעודה ישראלית, היה בנו הראשון של בעל זה בכור לנחלה, והטעם שכתבה זאת המשנה הוא משום שרצה להשמיענו דין ש'וְאֵינוֹ בְּכוֹר לַכֹּהֵן' אִצְטְרִיכָא לֵיהּ – הוצרכה המשנה להשמיענו, שכיון שנולדו לה בנים בגיותה או בשפחותה, אין הבן הראשון שנולד לה לאחר הגיורות חייב בפדיון, וּלְאַפּוֹקֵי – להוציא ולמעט מִדִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, דַּאֲמַר בהמשך המשנה שאשה שילדה בהיותה והתגיירה, בנה הראשון לאחר הגיורות נחשב בכור הן לְנַחֲלָה וְהֵן לַכֹּהֵן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג ב) 'קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל', ודרשו שלעולם הולד העתיד להוולד דינו כ'פטר רחם' והוא בכור לכהן, עַד שֶׁיִּוָּלְדוּ לוֹ בָּנִים שֶׁיִּפְטְרוּ רֶחֶם מִיִּשְׂרָאֵל, וכיון שהבנים שנולדו בגיותה או בשפחותה לא היו 'פטר רחם בישראל', הבן הראשון שנולד בגיורתה חייב בפדיון, קָא מַשְׁמַע לָן דְּלָא – השמיענו התנא שלא כדבריו, אלא אין הבן הראשון חייב בפדיון, כיון שבכור היו לה בנים לפניו, ואף שהיו בהיותה או בשפחותה.

הגמרא מביאה ראיה מברייתא לדברי ריש לקיש, שבנו של גר נחשב בכור לנחלה: תָּא שְׁמַע, שָׁנִינוּ בַּבָּרַיְיתָא, הָיוּ לוֹ בָנִים בְּהַיוֹתָהּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְנִתְגַּיֵּר, יֶשׁ לוֹ בְּכוֹר לְנַחֲלָה – בְּנוֹ הָרִאשׁוֹן שֶׁנּוֹלַד בְּגִיּוּרוֹ יוֹרֵשׁ פִּי שְׁנַיִם.