משניות מסכת אהלות

מסכת אהלות פרק ארבעה עשר

משנה ה

ה. שְׁנֵי זִיזִין זֶה עַל גַּבֵּי זֶה, וְיֵשׁ בָּהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח וּבֵינֵיהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה תַחְתֵּיהֶן – תַּחְתֵּיהֶן טָמֵא; בֵּינֵיהֶם – בֵּינֵיהֶם טָמֵא; עַל גַּבֵּיהֶן – כְּנֶגְדּוֹ עַד לָרָקִיעַ טָמֵא. הָיָה הָעֶלְיוֹן עוֹדֵף עַל הַתַּחְתּוֹן פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה תַחְתֵּיהֶן אוֹ בֵינֵיהֶן – תַּחְתֵּיהֶן וּבֵינֵיהֶן טָמֵא; עַל גַּבָּיו – כְּנֶגְדּוֹ עַד לָרָקִיעַ טָמֵא. הָיָה הָעֶלְיוֹן עוֹדֵף עַל הַתַּחְתּוֹן פָּחוֹת מִטֶּפַח, טֻמְאָה תַחְתֵּיהֶן – תַּחְתֵּיהֶן וּבֵינֵיהֶם טָמֵא; בֵּינֵיהֶן אוֹ תַחַת הַמּוֹתָר – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: תַּחְתֵּיהֶן וּבֵינֵיהֶן טָמֵא; רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בֵּינֵיהֶן וְתַחַת הַמּוֹתָר טָמֵא, וְתַחְתֵּיהֶן – טָהוֹר.

משנה ו

ו. יֵשׁ בָּהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח וְאֵין בֵּינֵיהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה תַחְתֵּיהֶן – תַּחְתֵּיהֶן טָמֵא; בֵּינֵיהֶן אוֹ עַל גַּבֵּיהֶן – כְּנֶגְדּוֹ עַד הָרָקִיעַ טָמֵא.

פירוש ברטנורא

ה. שני זיזין זה על גבי זה. ומכוונים זה כנגד זה: ויש בהן פותח טפח. שכל אחד מן הזיזים רחבו טפח על טפח: וביניהן פותח טפח. התחתון גבוה מן הארץ טפח והעליון גבוה מן התחתון טפח: וטומאה תחתיהן. תחת התחתון. כל מה שתחתיו טמא ומה שעל גביו טהור, דחוצץ בפני הטומאה: ביניהן. אם טומאה בין תחתון לעליון כל מה שביניהן טמא, אבל מה שתחת התחתון ושעל העליון, טהור, דחוצצים: על גביהן. על גבי העליון, כנגד הטומאה עד הרקיע, טמא, וכל השאר טהור: היה העליון עודף על התחתון וכו' תחתיהן וביניהן טמא. דבין שהטומאה תחת התחתון בין שהטומאה ביניהן, אותו העודף שהעליון יתר על התחתון טפח מערב את הטומאה בכל מקום. אבל מה שעל העליון טהור, דחוצץ: על גביהן. על גבי העליון: היה העליון עודף על התחתון וכו' טומאה תחתיהן, תחתיהן וביניהם טמא. דאותו עודף מערב את הטומאה ביניהן ומביא את הטומאה למה שתחתיו: ביניהן. אם הטומאה ביניהן או למטה בארץ תחת המותר, דהיינו כנגד העודף ולא תחת התחתון: רבי אליעזר אומר תחתיהן וביניהן טמא. דאע"ג דליכא טפח בעודף מביא את הטומאה לתחת התחתון, דהואיל ועודף עליו: ביניהן ותחת המותר טמא. מה שבין שני הזיזים ומה שתחתיו בארץ כנגד המותר, טמא: ותחתיהן טהור. מה שתחת התחתון, דכיון דאין במותר טפח אין הטומאה באה תחת התחתון. והלכה כר' יהושע:

ו. ואין ביניהם פותח טפח. שאין התחתון גבוה מן הארץ טפח ואין העליון גבוה מן התחתון טפח: ביניהן ותחתיהן טמא. כיון דאין התחתון גבוה מן הארץ טפח ולא על גביו פותח טפח, והעליון מביא את הטומאה לכל מה שתחתיו ותחת התחתון, וחוצץ למה שעל גביו, כיון דעליון גבוה מן הארץ טפח: כנגדו עד הרקיע טמא. ומה שתחתיו טהור. דאע"ג דאין גבוה מחבירו טפח, הרי גבוה מן הארץ טפח וחוצץ:

משניות מבוארות – קהתי

יום ראשון

באור משנה ה

שְׁנֵי זִיזִין זֶה עַל גַּבֵּי זֶה – ומכוונים זה כנגד זה; במפרשים אחדים מבואר שמדובר כאן בזיזים שעל גבי כותל הבית ולא בזיזים שעל גבי הפתח, שבכגון זה אין שייך כאן אלא השיעור של "פותח טפח" ("משנה אחרונה"; "סדרי טהרות"), וְיֵשׁ בָּהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח – שכל אחד מהזיזים יש בו טפח על טפח, וּבֵינֵיהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח – ובין הזיז התחתון לעליון יש טפח, כלומר אין צורך לומר שהזיז התחתון גבוה מן הארץ טפח, שכן סתם זיז גבוה מן הארץ הרבה, אלא אף הזיז העליון גבוה מן התחתון טפח ("סדרי טהרות"); טֻמְאָה תַחְתֵּיהֶן – תחת שני הזיזים, היינו תחת הזיז התחתון, תַּחְתֵּיהֶן טָמֵא – כל מה שתחת התחתון טמא, אבל מה שעל גביו טהור, שהזיז חוצץ בפני הטומאה; בֵּינֵיהֶם – היתה טומאה בין הזיז התחתון לעליון, בֵּינֵיהֶם טָמֵא – כל מה שבין הזיזים טמא, אבל מה שתחת הזיז התחתון ושעל גבי הזיז העליון טהור, שהזיזים חוצצים; עַל גַּבֵּיהֶן – היתה טומאה על גבי הזיז העליון, כְּנֶגְדּוֹ עַד לָרָקִיעַ טָמֵא – כנגד הטומאה ולמעלה עד הרקיע טמא, וכל השאר טהור.

הָיָה הָעֶלְיוֹן עוֹדֵף עַל הַתַּחְתּוֹן פּוֹתֵחַ טֶפַח – שהזיז העליון בולט לחוץ טפח יותר מהתחתון: טֻמְאָה תַחְתֵּיהֶן – היינו תחת הזיז התחתון, אוֹ בֵינֵיהֶן – בין שני הזיזים, תַּחְתֵּיהֶן וּבֵינֵיהֶן טָמֵא – שהעליון העודף מביא את הטומאה לכל מה שתחתיו; ואפילו הטומאה נמצאת בין הזיזים, טפח העודף מערב את הטומאה בכל מקום (הרא"ש), אבל מה שעל גבי העליון טהור, שהזיז חוצץ; עַל גַּבָּיו – היתה הטומאה על גבי הזיז העליון, כְּנֶגְדּוֹ עַד לָרָקִיעַ טָמֵא – כנגד הטומאה למעלה טמא, וכל השאר טהור.

הָיָה הָעֶלְיוֹן עוֹדֵף עַל הַתַּחְתּוֹן פָּחוֹת מִטֶּפַח – שהזיז העליון בולט לחוץ יותר מהתחתון בפחות מטפח, טֻמְאָה תַחְתֵּיהֶן – תחת הזיז התחתון, תַּחְתֵּיהֶן וּבֵינֵיהֶם טָמֵא – שהעודף של העליון מערב את הטומאה ביניהם ומביא את הטומאה לכל מה שתחתיו; בֵּינֵיהֶן – היתה טומאה בין הזיז התחתון לעליון, אוֹ תַחַת הַמּוֹתָר – שהיתה טומאה תחת העודף של העליון, ולא תחת הזיז התחתון, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: תַּחְתֵּיהֶן וּבֵינֵיהֶן טָמֵא – שאף על פי שהעודף הוא פחות מטפח מכל מקום הוא מביא את הטומאה לכל מה שתחת הזיז העליון, ומשם מתפשטת היא אף לתחת הזיז התחתון; רבי אליעזר הולך לשיטתו במשנה הקודמת, שאם טומאה תחת הזיז, אף על פי שהזיז שכנגד הפתח אין בו טפח על טפח מכל מקום הוא מביא את הטומאה לבית.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בֵּינֵיהֶן וְתַחַת הַמּוֹתָר טָמֵא – מה שבין שני הזיזים ומה שתחת העודף של העליון טמא, וְתַחְתֵּיהֶן טָהוֹר – אבל מה שתחת הזיז התחתון טהור, שהואיל והעודף של העליון הוא פחות מטפח, אינו מביא את הטומאה לתחת הזיז התחתון, רבי יהושע הולך לשיטתו במשנה הקודמת, שאם טומאה תחת הזיז, הבית טהור, הואיל והזיז שכנגד הפתח אין בו פותח טפח. והלכה כרבי יהושע.

באור משנה ו

יֵשׁ בָּהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח – כל אחד מהזיזים יש בו טפח על טפח, וְאֵין בֵּינֵיהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח – ואין בין הזיז התחתון לעליון טפח, שאין הזיז העליון גבוה מן התחתון טפח, אבל התחתון גבוה מן הארץ טפח (רמב"ם; "תפארת ישראל"; "סדרי טהרות"; עיין ברטנורא שמבואר בו לפי הר"ש, שאף התחתון אינו גבוה מן הארץ טפח, אלא שיש לו גירסא אחרת במשנתנו); טֻמְאָה תַחְתֵּיהֶן – תחת הזיז התחתון, תַּחְתֵּיהֶן טָמֵא – כל מה שתחת התחתון טמא, אבל על גביו טהור, שהזיז התחתון חוצץ, הואיל והוא גבוה מן הארץ טפח; בֵּינֵיהֶן – טומאה בין הזיז התחתון לעליון, אוֹ עַל גַּבֵּיהֶן – על גבי הזיז העליון, כְּנֶגְדּוֹ עַד הָרָקִיעַ טָמֵא – כנגד הטומאה למעלה עד הרקיע טמא, שהואיל ואין בין הזיזים גובה טפח, לפיכך אם הטומאה נמצאת שם, הרי טומאה רצוצה היא הבוקעת ועולה עד לרקיע, אבל אינה בוקעת ויורדת למטה לתחת הזיז התחתון, לפי שהזיז התחתון הגבוה מן הארץ טפח אוהל הוא, ואוהל חוצץ אף בפני טומאה רצוצה, וכן אם הטומאה על גבי הזיז העליון, אין היא בוקעת אלא למעלה, אבל לא למטה, אפילו לבין הזיזים, שהואיל ואין ביניהם טפח, הזיז העליון בטל לגבי הזיז התחתון וכזיז אחד חשובים, הלכך האוהל של התחתון חוצץ בפני הטומאה שלא תבקע אף לתחת הזיז העליון ("סדרי טהרות").

משנה ז

ז. אֵין בָּהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח בֵּין שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח; טֻמְאָה תַחְתֵּיהֶן, בֵּינֵיהֶן, אוֹ עַל גַּבֵּיהֶן – טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. וְכֵן שְׁתֵּי יְרִיעוֹת שֶׁהֵן גְּבוֹהוֹת מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח.

פֶּרֶק חֲמִשָּׁה עָשָׂר

משנה א

א. סְגוֹס עָבֶה וְכֶפֶת עָבָה – אֵינָן מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה עַד שֶׁיְּהוּ גְבוֹהִין מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח. קְפוּלִין זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ – אֵינָן מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה, עַד שֶׁתְּהֵא הָעֶלְיוֹנָה גְבוֹהָה מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח. טַבְלִיּוֹת שֶׁל עֵץ זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ – אֵינָן מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה, עַד שֶׁתְּהֵא הָעֶלְיוֹנָה גְבוֹהָה מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח. וְאִם הָיוּ שֶׁל שַׁיִשׁ – טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת.

משנה ב

ב. טַבְלִיּוֹת שֶׁל עֵץ שֶׁהֵן נוֹגְעוֹת זוֹ בָזוֹ בְּקַרְנוֹתֵיהֶם, וְהֵן גְּבוֹהוֹת מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח; טֻמְאָה תַחַת אַחַת מֵהֶן –

פירוש ברטנורא

ז. אין בהן פותח טפח. שהזיזים אין ברחבן טפח, הלכך בין שהטומאה למטה בין שהטומאה למעלה לא חייצי כלל: וכן שתי יריעות שהן גבוהות מן הארץ פותח טפח. וגבוהות זו מזו טפח, דינן כשני זיזין:

טו א. סגוס עבה. הך מתניתין פירשנוה לעיל בפרק הבית שנסדק [משנה ג']. ואיידי דבעי למתני טבליות, הדר תניא הכא: ואם היו של שיש. אפילו עליונה גבוהה מן הארץ טפח לא חשיבי אוהל להביא את הטומאה, כיון דתחתונה ממעטת את האויר לפי שהן נחשבות כארץ, אבל טבלאות של עץ אין חשוכות כקרקע בזמן שהעליונה גבוהה מן הארץ טפח, אע"פ שתחתונה ממעטת את האויר, העליונה מביאה את הטומאה:

ב. טבליות של עץ, שהן סמוכות זו אצל זו וכל אחת מהן גבוהה מן הארץ פותח טפח ונוגעות בקרנותיהן כל אחת בחברתה שאצלה, ודרך קרני הטבלאות

שאין ברחבן טפח, הלכך כלים שתחת הראשונה שהטומאה תחתיה, טמאים, ושתחת השניה טהורים: הנוגע בשניה טמא טומאת שבעה. ואף על גב דתנן בפרק קמא כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמאים טומאת שבעה, השלישי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב, הא תנן התם אין האוהל מתחשב, הלכך טבלא שהטומאה תחתיה אינה מן המנין: עד שיהא בו ריבוע בפותח טפח. כמין תיבה פרוצה שיש לה ארבע דפנות היו עושים לשלחן שהשלחן יושב עליה, ואותה תיבה פרוצה קרוי ריבוע, ופעמים שהשלחן בולט ויוצא חוץ מאותו ריבוע טפח או פחות או יותר, והשתא קאמר דצריך שיהא השלחן בולט חוץ מאותו ריבוע בפותח טפח, דמה שבתוך הריבוע אינו מצטרף. ואם טומאה נמי בתוך הריבוע מבפנים, הריבוע חוצץ ומונע הטומאה מלעבור לחוץ:

ג. חביות. שורות הרבה של חביות, זו אחר זו וזו על זו: שהן יושבות על שוליהן. ופיהן למעלה: או מוטות על צדיהן. ופיהן מן הצד: באויר. בגינה או בחצר: בפותח טפח. ברוחב טפח נוגעות זו בזו: טומאה בוקעת ועולת. לרבותא נקט ליה, דאפילו כנגד הטומאה אינו טמא אלא מה שתחתיהן ועל גביהן, אבל מה שבתוכן טהור, כיון דאין כלי חרס מיטמא מגבו על מה שבתוכו מציל, ומה שאינו כנגד הטומאה אפילו שתחתיהן ועל גביהן טהור. וביושבות על שוליהן אפילו על מה שבתוכן אינו מציל, כיון שאין הפסק מאויר תוכי לאויר שחוצה לו, והחבית עצמה נטמאת ונטמאו כל כלים שבתוכה ואפילו שלא כנגד הטומאה, כדאמרינן בסוף פרק כוורת: במה דברים אמורים בטהורות. דכיון דטהורות הן דמו לטבלאות של שיש שתחתונות סותמות את חלל טפח וטומאה בוקעת ועולה: אבל אם היו טמאות. אפילו אינן גבוהות מן הארץ, העליונות שגבוהות מן הארץ טפח מביאות את הטומאה, שאין התחתונות סותמות כיון דטמאות, מידי דהוה אקפולין זו על זו וטבלאות זו על זו: או גבוהות מן הארץ פותח טפח מביאות את הטומאה, ואפילו טהורות, כיון דנוגעות זו בזו ברוחב טפח נחשבות כולן כאוהל אחד:

נגע באוהל שהטומאה תחתיו, והרי שנינו, שכלים הנוגעים במת וכלים או אדם בכלים טמאים טומאת שבעה (לעיל א, בֿג); כֵּלִים שֶׁתַּחַת הָרִאשׁוֹנָה טְמֵאִים – שהרי מאהילה על הטומאה ועליהם, וְשֶׁתַּחַת הַשְּׁנִיָּה – וכלים שתחת השניה, טְהוֹרִין – שדווקא לענין טומאת עצמה די בנגיעתה כל שהיא בראשונה, כדי שתיחשב כאילו אף היא מאהילה על הטומאה, והנוגע בה דינו כנוגע באוהל המת כמו שביארנו לעיל, אבל לענין הבאת הטומאה על הכלים שתחתיה, אין דינה כאוהל המת, אלא אם כן היא נוגעת בראשונה ברוחב טפח, והרי כאן אינה נוגעת בה אלא בקרן, שאין בה רוחב טפח, הלכך אין מביא את הטומאה על הכלים שתחתיה, וזהו ששנינו: כלים שתחת השניה טהורים ("סדרי טהרות"). הַשֻּׁלְחָן אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה, עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ רִבּוּעַ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח – "ריבוע" היינו הבסיס של השולחן, שהיה (כמין תיבה פרוצה) של ארבע דפנות, בלי שוליים, ועל אותו ריבוע מונחת הטבלא, הנקראת "שולחן", ויש שהשולחן בולט ויוצא סביב חוץ מהריבוע; ובאה המשנה להשמיענו, שאם טומאה מן המת נמצאת בחלל הריבוע, אין השולחן מביא את הטומאה על מה שתחתיו, בתוך הריבוע, אלא אם כן שטח השולחן שעל הריבוע, חוץ מהחלק הבולט ממנו, הוא טפח על טפח; אבל אם אין בשולחן שעל הריבוע בפני עצמו טפח על טפח, אף על פי שהשולחן כולו עם בליטתו יש בו טפח על טפח, אינו מביא את הטומאה על מה שתחתיו, שכן הטומאה שבחלל הריבוע טומאה רצוצה היא הבוקעת למעלה ולמטה, ואינה מתפשטת לצדדים.

בארנו את המשנה לפי משמעות לשונה. וכן פירשה הרש"ש. אבל יש מוסיפים, שמשנתנו באה גם להשמיענו, שאם הטומאה נמצאת תחת החלק הבולט חוץ מהריבוע, אין השולחן מביא את הטומאה על מה שתחת החלק הבולט, אלא אם כן יש בו, בחלק הבולט בפני עצמו, טפח על טפח, ואין חלק השולחן שעל הריבוע מצטרף לו להשלים שיעור טפח על טפח, שמה שעל הריבוע נידון כאוהל בפני עצמו, ומה שבולט חוץ מן הריבוע נידון כאוהל בפני עצמו...

באור משנה ג

חָבִיּוֹת – של חרס, שאינן מקבלות טומאה מאחוריהן, שֶׁהֵן יוֹשְׁבוֹת עַל שׁוּלֵיהֶן – ופיהן למעלה, אוֹ מֻטּוֹת עַל צִדֵּיהֶן – ופיהן מן הצד, בָּאֲוִיר – בחוץ, כגון בחצר, וְהֵן נוֹגְעוֹת זוֹ בָזוֹ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח – שמקום נגיעת החביות רחב טפח על טפח, טֻמְאָה תַחַת אַחַת מֵהֶן – היתה טומאה מן המת תחת אחת מן החביות, והיא טומאה רצוצה, טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת – במפרשים מבואר, שאם החביות יושבות על שוליהן, כל מה שנמצא כנגד הטומאה טמא, ואף החבית עצמה טמאה, שהואיל והאוויר הטמא שעל גבה מעורב עם האוויר שבתוכה, נטמא אוויר תוכה, ועל ידי כך אף החבית כולה; אבל אם החביות מוטות על צדיהן, אין תוכה טמא, שהואיל ואין החבית מקבלת טומאה מגבה, דפנותיה חוצצות בפני הטומאה, ומה ששנינו כאן: טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, היינו שמטמאה כנגדה כל מה שתחת החבית ומעל גבי החבית, שאין דפנות החבית חוצצות אלא על תוכה, אבל לא על מה שלמעלה ממנה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים – שהטומאה בוקעת למעלה ולמטה, ואינה מתפשטת לצדדים? בִּטְהוֹרוֹת – בחביות טהורות, שעדיין לא נטמאו מתוכן. אֲבָל אִם הָיוּ טְמֵאוֹת – שכבר נטמאו קודם לכן מתוכן, אוֹ גְבוֹהוֹת מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח – שהיה תחת כל החביות חלל של טפח על טפח, ואפילו היו טהורות, טֻמְאָה תַחַת אַחַת מֵהֶן, תַּחַת כֻּלָּם טָמֵא – כל מה שנמצא תחת כל החביות טמא, שאם היו טמאות, והיינו בכגון שהיו מוטות על צדיהן, הרי הדופן התחתונה אינה חוצצת בפני הטומאה הואיל והיא טמאה, ובוקעת הטומאה לתוך החבית, וכיון שהדפנות העליונות של כל החביות נוגעות זו בזו בפותח טפח, הרי הן נחשבות כאוהל אחד, ומביאות את הטומאה לכל מה שתחתיהן; ואפילו היו טהורות, אלא שהיו גבוהות מן הארץ פותח טפח, בין שהיו מוטות על צדיהן בין שהיו יושבות על שוליהן, הרי האוהל שתחתיהן מביא את הטומאה תחת כולן, שהואיל ונוגעות זו בזו בפותח טפח, הרי הן כאוהל אחד, והטומאה מתפשטת לתחת כל החביות. ויש עוד חילוקי דינים בענין חביות אלו, אלא שכבר נישנו לעיל (ט, טז), ולא בא התנא כאן אלא ללמדנו את ההבדל שבין הרישא לסיפא, שברישא הטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואינה מתפשטת לצדדים, ובסיפא מתפשטת הטומאה תחת כולן, אף על פי שחביות הן גופים נפרדים (הגר"א; "תפארת ישראל").

הר"ש והר"ב מפרשים משנתנו בחביות המסודרות שורות על גבי שורות, ולפי פירושם מתיישבת הפיסקה "אבל אם היו טמאות" גם בכגון שהיו החביות יושבות על שוליהן (ולא כביאורנו, שפיסקה זו מוסבת דוקא לחביות המוטות על צדיהן). עיין "תפארת ישראל", שמקשה על פירושם, ואף טורח ליישבו. אף בעל "סדרי טהרות" מאריך בביאור משנתנו על פי הר"ש והר"ב. ברם, ביאורנו הוא לפי הגר"א ו"תפארת ישראל", שכן מחוץ לדוחק שבפיסקא הנ"ל, משנתנו מתיישבת יפה לפי אותו פירוש.

ויש עוד להוסיף, שמה שנקטה המשנה ברישא "והן נוגעות זו בזו בפותח טפח", אינה אלא משום סיפא, שבה נישנה שהטומאה מתפשטת תחת כולן, אבל ברישא, בין נוגעות בפותח טפח ובין אינן נוגעות בפותח טפח, טומאה בוקעת כנגדה למעלה ולמטה.

יום רביעי

משנה ד

ד בַּיִת שֶׁחֲצָצוֹ בִּנְסָרִים אוֹ בִירִיעוֹת, מִן הַצְּדָדִים אוֹ מִן הַקּוֹרוֹת, טֻמְאָה בַּבַּיִת – כֵּלִים שֶׁבַּחָצָץ טְהוֹרִים; טֻמְאָה בַּחָצָץ – כֵּלִים שֶׁבַּבַּיִת טְמֵאִין. כֵּלִים שֶׁבַּחָצָץ, אִם יֶשׁ שָׁם פּוֹתֵחַ טֶפַח – טְמֵאִים; וְאִם לָאו – טְהוֹרִים.

ה חֲצָצוֹ מֵאַרְצוֹ, טֻמְאָה בַּחָצָץ – כֵּלִים שֶׁבַּבַּיִת טְמֵאִים; טֻמְאָה בַבַּיִת, כֵּלִים שֶׁבַּחָצָץ, אִם יֶשׁ בִּמְקוֹמָן טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח – טְהוֹרִים; וְאִם לָאו – טְמֵאִין, שֶׁאַרְצוֹ שֶׁל בַּיִת כָּמוֹהוּ עַד הַתְּהוֹם.

פירוש ברטנורא

ד. שחצצו. שעשה בו מחיצה: מן הצדדין. שהיריעות נתונות כנגד הכתלים של הבית: או מן הקורות. שנתונות תחת תקרת הבית: כלים שבחצץ טהורים. דיריעות ונסרים חוצצים, ונחשבים ככלים שעל הגג וככלים שחוץ לכותל: כלים שבבית טמאים. דאין חציצה לטומאה, מידי דהוה אכלי חרס המוקף צמיד פתיל, דאם טומאה בבית מציל על מה שבתוכו, ואאם טומאה בתוכו אין צמיד פתיל לטומאה: כלים שבחצץ. הכלים שעם הטומאה בתוך המחיצה: אם יש שם פותח טפח. שיש שם חלל רחב טפח: ואם לאו טהורים. הכלים שבחצץ. אבל בית מיהא טמא:

ה. חצצו מארצו. שכיסה קרקעית הבית בנסרים או יריעות: טומאה בחצץ. אפילו יש בו טפח על טפח ברום טפח: כלים שבבית טמאים. כביב שהוא קמור תחת הבית, דתנן לעיל בפרק ג', יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח, טומאה בתוכו הבית טמא, טומאה בבית מה שבתוכו טהור: שארצו של בית כמוהו. כשאין בו פותח טפח:

באור משנה ד

בַּיִת שֶׁחֲצָצוֹ – שעשה בו מחיצה, בִּנְסָרִים אוֹ בִירִיעוֹת, מִן הַצְּדָדִים – שנתן את הנסרים או היריעות כנגד כותל הבית, ונעשו מחדר אחד שני חדרים, חיצוני ופנימי, אוֹ מִן הַקּוֹרוֹת – שעשה את המחיצה מתחת לתקרת הבית, ויש כאן חדר ועלייה על גביו: טֻמְאָה בַּבַּיִת – היינו בחדר החיצוני, או בחדר למטה, מתחת למחיצה, כֵּלִים שֶׁבַּחָצָץ – כלים המונחים במקום שעשה לו מחיצה, היינו בחדר הפנימי או בעלייה, טְהוֹרִים – שהמחיצה של הנסרים או היריעות חוצצת בפני הטומאה. טֻמְאָה בַּחָצָץ – אבל אם היתה טומאה בחדר הפנימי או בעלייה, כֵּלִים שֶׁבַּבַּיִת – הכלים המונחים בחדר החיצון או בחדר שלמטה, טְמֵאִין – שהאוהל שנעשה על ידי מחיצת הנסרים או היריעות אוהל עראי הוא לגבי הבית, ואוהל כזה מציל אמנם על הטהורים שבתוכו מלהיטמא, אבל אינו חוצץ בפני הטומאה שבתוכו מלטמא מה שבבית, כדין כלי חרס המוקף צמיד פתיל (תוספתא כלים ב"ק ו, יב; הר"ש; הר"ב; "סדרי טהרות"). ויש מבארים הטעם, לפי שדרך הטומאה לצאת לבית, הואיל ואין בחדר הפנימי או בעלייה פתח אחר ("תפארת ישראל"; ועיין "משנה אחרונה").

כֵּלִים שֶׁבַּחָצָץ – בזמן שהטומאה בו, אִם יֶשׁ שָׁם פּוֹתֵחַ טֶפַח – אם יש בחצץ חלל של טפח על טפח ברום טפח, טְמֵאִים – הכלים, מחמת הטומאה שבצידם, וְאִם לָאו – אם אין בחצץ חלל של טפח על טפח ברום טפח, טְהוֹרִים – הכלים שבחצץ, שטומאה רצוצה היא הבוקעת ועולה, ואינה מתפשטת לטמא את הכלים שבצידה. אבל הכלים שבבית על כל פנים טמאים, כמו ששנינו לעיל, משום שסוף טומאה לצאת דרך הבית.

בארנו את הסיפא לפי רוב המפרשים (הר"ש; הרא"ש; "תפארת ישראל"; "משנה אחרונה"), אבל כולם נדחקים מאד בביאור הטעם, שאף על פי שהטומאה רצוצה ואינה מטמאה את הכלים שבצידה, מכל מקום יוצאת היא לבית ומטמאה את הכלים (עיין רא"ש; "תפארת ישראל"; "משנה אחרונה"; "סדרי טהרות"). אבל הרמב"ם מפרש: כלים שבחצץ – היינו בעוביה של המחיצה עצמה, ובאה המשנה ללמד, שאם היה במקום הכלים פותח טפח, בין שהיתה הטומאה לפנים מן המחיצה ובין שהיתה בבית, הכלים טמאים; ואם לאו – טהורין (פירוש הרמב"ם למשנתנו; משנה תורה הל' טומאת מת ד, ב). ובעל "סדרי טהרות" מבאר לשיטת הרמב"ם, שאם יש בתוך עובי המחיצה חלל פותח טפח, הרי זו מחיצה כפולה, ובכגון זה רואים שני צידי המחיצה כמחולקים זה מזה, והצד הקרוב למקום הטומאה בטל לגביו, ואין עליו תורת מחיצה; נמצא שהכלים המונחים בתוך המחיצה כאילו הם נמצאים בתוך אוהל הטומאה, הלכך הכלים טמאים. אבל אם אין בתוך עובי המחיצה חלל פותח טפח, נחשבים שני צידי המחיצה כמחיצה אחת, והיא מצילה על מה שנמצא בעוביה, הלכך הכלים שבתוך המחיצה טהורים.

באור משנה ה

חֲצָצוֹ מֵאַרְצוֹ – חצץ את הבית מן הארץ, שהניח נסרים או יריעות על פני קרקע הבית, טֻמְאָה בַחָצָץ – היינו בין המחיצה לקרקע הבית, ואפילו יש שם פותח טפח, כֵּלִים שֶׁבַּבַּיִת טְמֵאִים – כמו שבארנו הטעם במשנה הקודמת, שהאוהל שנעשה על ידי המחיצה, אוהל עראי הוא לגבי הבית, ואינו מציל על טומאה שבתוכו מלטמא ("סדרי טהרות"). ורוב המפרשים מבארים הטעם, שהחצץ דינו כביב שהוא קמור תחת הבית ואין ביציאתו פותח טפח (לעיל ג, ז), שהטומאה בוקעת ועולה לתוך הבית (הר"ש; ברטנורא; "תפארת ישראל"); טֻמְאָה בַבַּיִת – מעל המחיצה, כֵּלִים שֶׁבַּחָצָץ – שמתחת למחיצה: אִם יֵשׁ בִּמְקוֹמוֹ פֹּתַח טֶפַח עַל רוּם טֶפַח – אם במקום שהכלים מונחים יש חלל של טפח על טפח על רום טפח, טְהוֹרִים – שהמחיצה חוצצת בפני הטומאה שבבית, ומצילה על הטהורים שבתוכה מלהיטמא; ולפי רוב המפרשים, הרי זה כדין הביב, שאם הטומאה בבית, מה שבתוכו טהור; וְאִם לָאו – שאין במקום הכלים טפח על טפח על רום טפח, טְמֵאִין – הכלים, שֶׁאַרְצוֹ שֶׁל בַּיִת כָּמוֹהוּ עַד הַתְּהוֹם – וכל מקום שתחת לבית, כל שאין בו פותח טפח, הריהו נחשב כחלק מהבית, הלכך הכלים שבחצץ כאילו הם מונחים בתוך חלל הבית, וטמאים הם מחמת הטומאה שבבית. וכבר הזכרנו, שדין זה למדים ממה שנאמר (במדבר יט, יד): "כל הבא אל האוהל וכל אשר באוהל יטמא שבעת ימים", והרי הכתוב "וכל אשר באהל" מיותר, אלא דורשים מכאן, שבא הכתוב לעשות קרקעו של בית עד התהום כמוהו, שכל מה שטמון בקרקע הבית כאילו מונח בחללו של הבית, חוץ ממקום שיש בו חלל של טפח על טפח על רום טפח, שהוא נחשב כאוהל בפני עצמו.

בארנו את הסיפא לפי רוב המפרשים (הר"ש; הרא"ש; "תפארת ישראל"; "משנה אחרונה").

יום חמישי

באור משנה ו

בַּיִת שֶׁהוּא מָלֵא תֶבֶן וְאֵין בֵּינוֹ לְבֵין הַקּוֹרוֹת פּוֹתֵחַ טֶפַח – שאין התבן רחוק מן התקרה טפח, טֻמְאָה בִפְנִים – אם היתה טומאה מן המת בתוך התבן, כֵּלִים שֶׁכְּנֶגֶד הַיְצִיאָה טְמֵאִים – שכן משאירים מקום פנוי כרוחב אמה, מן הפתח עד הכותל שכנגדו, שנכנסים ויוצאים דרך שם להכניס את התבן ולהוציאו, ובאה המשנה ללמד, שהכלים המונחים באותו מקום פנוי, כנגד הפתח, טמאים – כדין טומאה בחצץ, שהכלים שבבית טמאים (הר"ש; ברטנורא); טֻמְאָה בַחוּץ – מחוץ לתבן, היינו במקום הפנוי, כנגד הפתח, כֵּלִים שֶׁבִּפְנִים – בתוך התבן, דינם כדלקמן: אִם יֵשׁ בִּמְקוֹמָם פֹּתַח טֶפַח עַל רוּם טֶפַח – במקום שהכלים מונחים, חלל של טפח מעוקב הנחשב כאוהל בפני עצמו, טְהוֹרִים – הכלים, שהרי הם באוהל המציל על הטהורים שבתוכו מלהיטמא; וְאִם לָאו – אם אין במקומם חלל של טפח מעוקב, טְמֵאִים – כדין חצץ, ששנינו במשנה הקודמת (הר"ש; ברטנורא). ויש מפרשים הטעם, שאין כאן אוהל שיציל עליהם; ואף משום מחיצה אין התבן מציל, הואיל ומן הסתם בעל הבית עתיד לפנותו, ומחיצה שעתידים לפנותה אינה חוצצת בפני הטומאה (רמב"ם; "סדרי טהרות"). אִם יֵשׁ בֵּין הַתֶּבֶן לַקּוֹרוֹת פּוֹתֵחַ טֶפַח – שהתבן רחוק מן התקרה טפח, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – בין שיש במקום הכלים פותח טפח ובין שאין בו, טְמֵאִים – הכלים, שאין התבן נחשב כמחיצה אלא כשאר חפצים בבית, ואינו מציל על מה שבתוכו (הר"ש; ברטנורא). ויש מבארים הטעם, שכיון שיש אוהל גם למעלה מן התבן, אפילו יש במקום הכלים פותח טפח, הרי זה אוהל בתוך אוהל, ואין אוהל בתוך אוהל מציל על הטהורים שבתוכו אלא אם כן אין עתידים לפנותו, אבל תבן, מן הסתם דעתו של בעל הבית לפנותו, הלכך אינו חשוב אוהל כלל, ואינו מציל על מה שבתוכו ("סדרי טהרות"); ברם, כשאין פותח טפח בין התבן לקורות, אין זה אוהל בתוך אוהל.

באור משנה ז

בַּיִת שֶׁמְּלָאוֹ עָפָר אוֹ צְרוֹרוֹת, וּבִטְּלוֹ – ביטל את העפר או את הצרורות, שגמר בדעתו להשאירם שם ולא לפנותם, והרי שביטל על ידי כך את אוהל הבית, וְכֵן כְּרִי שֶׁל תְּבוּאָה – המונח בחוץ, אוֹ גַל שֶׁל צְרוֹרוֹת – המונח בחוץ, אֲפִלּוּ כְּגַלּוֹ שֶׁל עָכָן – שכתוב בו (יהושע ז, כו): "ויקימו עליו גל אבנים גדול", וַאֲפִלּוּ טֻמְאָה בְּצַד הַכֵּלִים – בתוך העפר או הצרורות שבבית או בתוך הכרי של התבואה או בתוך הגל של צרורות, אבל אין הכלים נוגעים בטומאה, טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת – שטומאה רצוצה היא, ואינה מטמאה אלא כל מה שכנגדה למעלה ולמטה, אבל לא את הכלים שבצידה.

במשנתנו ישנם כמה עניינים סתומים, שנאמרו עליהם פירושים שונים.
א) מה פירוש הלשון "ובטלו"? לפי פשט לשון המשנה משמע, שביטל את הבית. וכן מפרש הרמב"ם: "רוצה לומר בטל דין הבית", אלא שמלשונו משמע, שהוא גורס: בִּטְּלוֹ (בלי וא"ו). וכן כותב הרמב"ם במשנה תורה (הל' טומאת מת ז, ו): "בית שמלאו עפר או צרורות ובטלו – הרי זה בטל, והרי הוא כגל של עפר או צרורות..." אבל לפי הגמרא (עירובין עח, ב) יוצא, שכוונת משנתנו היא, שביטל את העפר או הצרורות, כמו שבארנו במשנה, שכן דווקא בכגון זה, שאדם מתכוון לבטל את הדבר שממלא בו את הבית, אוהל הבית בטל (עיין עוד "מלאכת שלמה"; "תפארת ישראל").
ב) "וכן כרי של תבואה" – רבים מפרשים, שאף כאן הכוונה היא שביטל את הכרי (הר"ש; ברטנורא; "תפארת ישראל"; תוספות עירובין צח, א; תוספות סוכה ד, א); ופירוש הדבר, שגמר בלבו להניחו זמן מסוים, ואין אומרים: בטלה דעתו אצל כל אדם, שכן דרך כרי של תבואה לעמוד ימים (סוכה שם ברש"ש). אבל יש תמהים על פירוש זה: למה צריך הכרי ביטול? כלום דין טומאה רצוצה תלוי בביטול? והלא מוצאים בכמה מקומות שטומאה טמונה בוקעת ועולה, אפילו בלא ביטול. אמנם יש מבארים, שלדעת מפרשים אלו אף פיסקה זו מוסבת על בית, כלומר: בית שמלאו כרי של תבואה או גל של צרורות ולכן מוסיפים הם לפרש, שאף באלו מדובר בכגון שביטלם. אבל פירוש זה מוקשה ודחוק. ברם, מדברי הרמב"ם במשנה תורה (הל' טומאת מת ז, ה), משמע, שהמשנה מוסיפה ללמד דבר חדש: כרי של תבואה המונח בחוץ, ולא תחת אוהל, אף על פי שלא ביטלו ועתיד לפנותו, אם יש בו טומאה רצוצה, היא בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. וכן מפרש בעל "סדרי טהרות", והוא מוסיף שהרי בכרי של תבואה אין ביטול מועיל, שדעתו בטלה אצל כל אדם.
ג) "או גל של צרורות, אפילו כגלו של עכן" – מהו החידוש ב"כגלו של עכן"? רוב המפרשים אינם מבארים דבר זה. אמנם כפי שבארנו (על פי לשון הכתוב), נראה שהחידוש הוא בזה, שהגל הוא גדול מאד, ואף על פי כן אינו חוצץ בפני הטומאה הרצוצה שבתוכו. וכן מפרש בעל "תפארת ישראל". אבל הרא"ש מפרש: אפילו כגלו של עכן, שלא היה אלא לפי שעה עד שקברוהו, כלומר שלשיטת המפרשים שאף פיסקה זו פירושה: בית שמלאו גל של צרורות וביטלו, באה המשנה להשמיענו שאפילו ביטול לשעה דיו ואין צורך בביטול לעולם. ומשמע לפי הרא"ש, שאין כוונת המשנה למה שכתוב "ויקימו עליו גל גדול", אלא לאבנים שרגמו אותו בהן, שמצוותן לקברן עם הנסקל. אך בעל "סדרי טהרות" מסיק, שהרא"ש בפירושו זה (בכדי ליישב את החידוש שבענין גל של עכן) זונח את שיטת המפרשים הנ"ל, ונוקט שיטת הרמב"ם, שהפיסקה "וכן כרי של תבואה או גל של צרורות" מדברת בכגון שהם מונחים בחוץ, והיא באה להשמיע, שבכגון זה אף על פי שלא ביטלם ועתיד לפנותם, מכל מקום נוהג בהם דין טומאה רצוצה. וזהו ששנינו: "אפילו כגלו של עכן", בזמן שרגמו אותו, כמו שכתוב (יהושע ז, כה): "וירגמו אותו כל ישראל אבן", שודאי היה על דעת לפנותו, ולא היה אלא לפי שעה עד שקברוהו, שהרי היו צריכים לקיים בעכן ובאבנים שרגמוהו בהן מצוות קבורה (עיין גמרא סנהדרין מה, ב). ונקט התנא לשון "גלו של עכן", לפי שכהוראת שעה מצוות רגימתו היתה על כל ישראל, והיה עליו גל ברגימתו.

יום ששי

באור משנה ח

חֲצַר הַקֶּבֶר – חצר שמערות הקברים פתוחות לתוכה, הָעוֹמֵד בְּתוֹכָהּ טָהוֹר, עַד שֶׁיְּהֵא בָהּ אַרְבַּע אַמּוֹת – כלומר כל זמן שהחצר גדולה ויש בה לכל הפחות ארבע אמות, העומד בה טהור; אבל אם אין בה ארבע אמות, העומד בה טמא; שכן חכמים גזרו, שיהא המת מטמא כל הנכנס בארבע אמותיו, כדי שאוכלי טהרות לא יהיו רגילים ליקרב לו ויהיו סבורים שלא האהילו עליו, ויש לחוש שמא יפשוט אחד ידו ויאהיל ולא ירגיש בכך (גמרא סוטה מד, א), ובאה משנתנו ללמד, שמכל מקום חצר הקבר, הואיל ומערות הקברים חלוקות ממנה, ומחיצותיהן ניכרות, לא גזרו בה חכמים, שיהיו המתים שבתוכה תופסים ארבע אמות סביבותיהם, ובלבד שיהא בה ארבע אמות ויותר; כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי – כך הם דברי בית שמאי; בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַרְבָּעָה טְפָחִים – אם יש בחצר ארבעה טפחים, העומד בתוכה טהור. קוֹרָה שֶׁעֲשָׂאָהּ גּוֹלֵל לַקֶּבֶר – שביטל את כל הקורה להיות גולל (כיסוי על פתח הקבר; עיין הקדמתנו באור המשנה ב, ד), בֵּין עוֹמֶדֶת בֵּין מֻטָּה עַל צִדָּהּ – בין שהקורה זקופה ובין שהיא מונחת, אֵין טָמֵא – הנוגע בקורה, אֶלָּא כְנֶגֶד הַפֶּתַח – כשנוגע בחלק הקורה שכנגד פתח הקבר. אבל הנוגע בחלק האחר, טהור, שמה שחוץ לקבר אין עליו תורת גולל. ברם כנגד הפתח טמא אפילו כשהקורה עומדת והיא גבוהה מאה אמה, שהואיל וביטל את כולה להיות גולל, כל גובהה שכנגד הפתח טמא. עָשָׂה רֹאשָׁהּ גּוֹלֵל לַקֶּבֶר – שלא ביטל את כולה להיות גולל אלא ראשה בלבד, והשאר בדעתו לקוץ לצרכו, אף על פי שהקורה עומדת כולה כנגד פתח הקבר, אֵין טָמֵא אֶלָּא עַד אַרְבָּעָה טְפָחִים – של גובהה מן הקבר, וּבִזְמַן שֶׁהוּא עָתִיד לָגוֹד – שעומד לקוץ את כל שאר הקורה, חוץ מראשה המשמש גולל; ואפילו עתיד לקוץ עד פחות מארבעה טפחים, כל זמן שלא קצץ, טמא עד ארבעה טפחים. אבל הנוגע מארבעה טפחים ולמעלה טהור, הואיל ועתיד לקוץ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֻּלָּהּ חִבּוּר – כל הקורה חשובה חיבור, ואף על פי שעתיד לקוץ, כל זמן שלא קצץ, הנוגע בכל הקורה טמא. ואין הלכה כרבי יהודה.

בארנו את הסיפא כפירוש הגר"א, וכן פירשה בעל "סדרי טהרות". ואף בעל "משנה אחרונה" מבארה בדרך דומה. אבל שאר המפרשים מבארים אותה בדרכים אחרות, ונדחקים למצוא הבדל בין עשאה גולל בעומדת לבין "עשה ראשה גולל לקבר".
הרמב"ם (הל' טומאת מת ו, ה) כותב: "עשה ראשה גולל לקבר, והרי היא עומדת על הקבר כמו אילן – הנוגע ממנה בארבעה טפחים סמוך לקבר, טמא משום גולל; ומארבעה ולמעלה – טהור". וכן מפרש הרב מברטנורא. אבל הראב"ד מקשה על הרמב"ם: "אם כן היינו "עומדת" (שברישא)? אלא סיפא שהקורה שוכבת בקרקע וראשה נכנס לתוך הקבר, נעשה לו גולל; ורישא הטעם, בזמן שהיא עומדת או מוטה על צידה וסומכת על הקבר, כל הקורה צריכה לראשה התחתון, שהוא גולל לקבר, לפיכך כל שהוא כנגד הפתח של הקבר טמא. אבל כשהיא שוכבת אינה כן, לפיכך מה שעתיד לקוץ אינו חיבור". עד כאן לשונו (עיין "כסף משנה"; ועיין "תוספות יום טוב").

באור משנה ט

חָבִית שֶׁהִיא מְלֵאָה מַשְׁקִים טְהוֹרִים, וּמֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל, וַעֲשָׂאָהּ גּוֹלֵל לַקֶּבֶר – חבית של חרס כמו שהיא מוקפת צמיד פתיל עם המשקים שבתוכה, הַנּוֹגֵעַ בָּהּ טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה – אף על פי שכלי חרס אינו מיטמא מגבו, מכל מקום הואיל ועשאה גולל, הריהי מטמאה את הנוגע בה משום גולל, שנאמר (במדבר יט, טז): "וכל אשר יגע על פני השדה", ודרשו: לרבות גולל ודופק. וְהֶחָבִית וְהַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין – יש מפרשים, שכוונת המשנה היא, לאחר שפירשה החבית מן הקבר, שכן כל גולל לאחר שפירש מן הקבר טהור, אבל יש סוברים, שאף לאחר שפירש הגולל מן הקבר מטמא, ולדעתם מפרשים כאן הטעם, שטומאת גולל אינה אלא בצד החיצון שבו, אבל הצד הפנימי טהור, ואף כאן החבית טהורה ליתן לתוכה משקים, והם טהורים (תוספות ברכות יט, ב; "משנה אחרונה"). בְּהֵמָה שֶׁעֲשָׂאָהּ גּוֹלֵל לַקֶּבֶר – וכגון שהיתה כפותה ונתונה על פני הקבר (רמב"ם), הַנּוֹגֵעַ בָּהּ טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה – כדין הנוגע בגולל. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים אֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם גּוֹלֵל – טעמו של רבי מאיר מבואר בגמרא (סוכה כד, א), שכל מחיצה שעומדת ברוח (על ידי רוח חיים) אינה מחיצה (שאינה עמידה, דשמא תברח; רש"י), או משום שמחיצה שאינה עשויה בידי אדם אינה מחיצה.

מסכת אהלות פרק חמשה עשר משנה י

י. הַנּוֹגֵעַ בַּמֵּת וְהַנּוֹגֵעַ בַּכֵּלִים, הַמַּאֲהִיל עַל הַמֵּת וְהַנּוֹגֵעַ בַּכֵּלִים – טְמֵאִין. מַאֲהִיל עַל הַמֵּת וּמַאֲהִיל עַל הַכֵּלִים, הַנּוֹגֵעַ בַּמֵּת וּמַאֲהִיל עַל הַכֵּלִים – טְהוֹרִים; אִם יֶשׁ בְּיָדוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח – טְמֵאִין. שְׁנֵי בָתִּים וּבָהֶן כִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים, פָּשַׁט אֶת שְׁתֵּי יָדָיו לָהֶן, אִם יֶשׁ בְּיָדָיו פּוֹתֵחַ טֶפַח – מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה; וְאִם לָאו – אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה.

פֶּרֶק שִׁשָּׁה עָשָׂר

משנה א

א. כָּל הַמִּטַּלְטְלִין מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה בְּעָבְיֵי הַמַּרְדֵּעַ. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: אֶקְפַּח אֶת בָּנַי שֶׁזּוֹ הֲלָכָה מְקֻפַּחַת, שֶׁשָּׁמַע הַשּׁוֹמֵעַ וְטָעָה, שֶׁהָאִכָּר עוֹבֵר וְהַמַּרְדֵּעַ עַל כְּתֵפוֹ, וְהֶאֱהִיל צִדּוֹ אֶחָד עַל הַקֶּבֶר, וְטִמְּאוּהוּ מִשּׁוּם כֵּלִים הַמַּאֲהִילִים עַל הַמֵּת. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אֲנִי אֲתַקֵּן, שֶׁיְּהוּ דִבְרֵי חֲכָמִים קַיָּמִין, שֶׁיְּהוּ כָל הַמִּטַּלְטְלִין מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה עַל הָאָדָם הַנּוֹשְׂאָן בְּעָבְיֵי הַמַּרְדֵּעַ, וְעַל עַצְמָן בְּכָל שֶׁהֵן, וְעַל שְׁאָר אָדָם וְכֵלִים בְּפוֹתֵחַ טֶפַח.

פירוש ברטנורא

י. המאהיל על המת ונוגע בכלים. הכלים מטמאין טומאת שבעה מטעם חיבורים, כגון דבשעה שנגע במת או מאהיל עליו, נוגע כמו כן בכלים: ואם יש בידיו פותח טפח טמאים. כיון דידיו מאהילות על המת ועל הכלים, מביאות את הטומאה: שני בתים. ופתחיהן מכוונים זה כנגד זה: מביא את הטומאה. ונשארו שני הבתים טמאים, דאוהל של ידיו מצרף את הטומאה כאילו שני החצאים מונחים בזה ובזה: ואם לאו. דאין בידיו פותח טפח, גברא מיהא טמא היו כדתנן לקמן ועל עצמן בכל שהן, אבל שני הבתים טהורים:

טז. א. כל המיטלטלין מביאין את הטומאה. משום אוהל. שאם האוהיל ראשו אחד על המת וראשו אחד על הכלים, מביא להם טומאה: בעובי המרדע. אפילו אין בו רוחב טפח אלא שיש בהקפו טפח, דחוט של טפח מקיפו, דגזרו על הקיפו משום עביו: אקפח את בני. אקברם, קיפוח לשון כריתה וחיתוך. ושבועה היא, אקפח את בני אם אין דבר זה אמת שהלכה זו מקופחת קטועה ומחותכת, דהא פותח טפח בעינן: ששמע השומע. כשנשאלה שאלה על ידי מעשה בבית המדרש ושמע שמטמאוהו ולא ידע משום מה מטמאוהו. הם טמאו את המרדע משום כלים המאהילים על המת, שבכלי עצמו המאהיל על המת מביא בכל שהוא, דלא בעינן פותח טפח אלא להביא את הטומאה תחת ראשו השני, וטמאו את האיכר או מטעם חיבורים או משום דהוה ליה כלים שנגעו במת ואדם בכלים וטמא טומאת שבעה. והשומע טעה לומר דמטמאוהו מטעם שאהל המרדע מביא עליו טומאה מדין אוהל: שיהו דברי חכמים מקויימים. שאומרים דמרדע מביא טומאה על האדם הנושאו. זימנין דאדם הנושאו אין עליו כי אם טומאת ערב, שבגדו מפסיק בין כתיפו למרדע והוי ליה דיקרב בדיקרב לדיקרב, והרואה שמטמאים אותו טומאת ערב יטעה לומר משום אוהל מטמאוהו לפי שיש בהיקפו טפח, ואתי למימר דטומאת אוהל אין בה כי אם טומאת ערב. הלכך גזרו עליו בעובי המרדע לטמאו שבעה מדבריהם משום אוהל: ועל עצמן בכל שהן. דכלי המאהיל על המת טמא אפילו כל שהוא: ועל שאר אדם וכלים. שתחת המרדע. בפותח טפח. כיון דאין להם טומאה כלל אין שייך לגזור על הקיפו משום עוביו:

משניות מבוארות – קהתי

שבת קודש

באור משנה י

הַנּוֹגֵעַ בַּמֵּת וְהַנּוֹגֵעַ בַּכֵּלִים, או הַמַּאֲהִיל עַל הַמֵּת וְהַנּוֹגֵעַ בַּכֵּלִים – יש מפרשים, שמדובר כאן בטומאה בחיבורים, שבשעה שנגע אדם במת או שהאהיל על המת נגע בכלים (הר"ש), ויש מפרשים אפילו שלא בחיבורים, כלומר שלאחר שנגע במת או האהיל עליו נגע בכלים (רמב"ם), טְמֵאִין – הכלים טומאת שבעה. מַאֲהִיל עַל הַמֵּת וּמַאֲהִיל עַל הַכֵּלִים – אפילו בחיבורים (לדברי הכל), כגון שהאהיל בידו האחת על המת ובידו האחרת האהיל על הכלים, או הַנּוֹגֵעַ בַּמֵּת וּמַאֲהִיל עַל הַכֵּלִים – שבזמן שנגע במת האהיל על הכלים, טְהוֹרִים – הכלים, שאדם הנטמא במת אינו מטמא באוהל אלא במגע בלבד; אִם יֶשׁ בְּיָדוֹ – ויש גורסים: בידיו, פּוֹתֵחַ טֶפַח – שפס ידו רחב טפח על טפח ("סדרי טהרות"), טְמֵאִין – שהואיל וידיו בפותח טפח מאהילות על המת ועל הכלים, נמצאים המת והכלים תחת אוהל אחד. לדעת מפרשים אחדים אין דין זה מוסב על "הנוגע במת ומאהיל על הכלים", אלא על "מאהיל על המת ומאהיל על הכלים", כגון שבידו האחת מאהיל על המת ובידו האחרת מאהיל על הכלים ("תפארת ישראל"; "משנה אחרונה"), וכך אמנם נראה, שהרי הנוגע במת אינו מאהיל עליו, ומה בכך שיש בידו פותח טפח? אבל הרמב"ם כותב: "אדם שהאהיל בידו אחת על המת והאהיל בשנייה על הכלים, או שנגע במת והאהיל על הכלים – אם יש בידו פותח טפח, הכלים טמאין. ואם לאו – טהורין" (הל' טומאת מת יח, א), והרי מכאן, שהרמב"ם מפרש במשנתנו, שהפיסקה "אם יש בידו פותח טפח" מוסבה על כל מה ששנינו לפני כן, היינו אף על "הנוגע במת ומאהיל על הכלים", וטעמו של הרמב"ם נראה, שאי אפשר לנוגע שלא יאהיל קצת, והרי זה כשיפוע אוהלים ("סדרי טהרות"). שְׁנֵי בָתִּים – ופתחיהם מכוונים זה כנגד זה, וּבָהֶן כִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים – בכל בית נמצא כחצי זית מן המת, פָּשַׁט – אדם העומד בין שני הבתים – אֶת שְׁתֵּי יָדָיו לָהֶן – יד אחת לבית זה ויד אחת לבית זה: אִם יֶשׁ בְּיָדָיו פּוֹתֵחַ טֶפַח – טפח על טפח, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה – על כל מה שנמצא בשני הבתים, ואפילו אין ידיו מאהילות על כחצאי זיתים, לפי שהאוהל של ידיו מצרף את שני הבתים להיות אוהל אחד; ואין גופו מפסיק בין האוהלים של ידיו, שהואיל ואדם מקבל טומאה, אינו חוצץ; הלכך חשובים שני כחצאי הזיתים כאילו מונחים תחת אוהל אחד ("משנה אחרונה"; "סדרי טהרות"); וְאִם לָאו – שאין בידיו פותח טפח, אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה – לשני הבתים, ואפילו ידיו מאהילות על כחצאי הזיתים. ברם, בכגון זה האדם עצמו טמא (הר"ש; ברטנורא; "סדרי טהרות").

באור משנה א

כָּל הַמִּטַּלְטְלִין מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה – משום אוהל, שאם הם מאהילים בראשם האחד על המת ובראשם האחר על דברים טהורים, מביאים הם את הטומאה על הדברים הטהורים, בְּעָבְיֵי הַמַּרְדֵּעַ – כשעוביים של המיטלטלים המאהילים הוא כעובי מלמד הבקר, היינו כשיש בהיקפם טפח, אף על פי שאין ברחבם טפח; וכבר בארנו הטעם (כלים יז, ח), שהואיל ודבר שיש ברחבו טפח מביא את הטומאה מן התורה, לפיכך גזרו חכמים במיטלטלים שיש בהיקפם טפח משום מיטלטלים שיש ברחבם טפח. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: אֶקְפַּח אֶת בָּנַי – לשון שבועה: אשכל את בני אם אין זו הֲלָכָה מְקֻפַּחַת – קטועה ומשובשת, שֶׁשָּׁמַע הַשּׁוֹמֵעַ – כשנשאלה השאלה על ידי מעשה בבית המדרש, שמע את הדין שהמרדע שהאהיל על המת מטמא, וְטָעָה – בטעמו של הדין, שלא ידע משום מה פסקו חכמים שהמרדע מטמא, שֶׁהָאִכָּר עוֹבֵר – שכך היה המעשה: האיכר עבר בשדה, וְהַמַּרְדֵּעַ עַל כְּתֵפוֹ, וְהֶאֱהִיל צִדּוֹ אֶחָד – של המרדע, עַל הַקֶּבֶר – שבשדה, וְטִמְּאוּהוּ – וטמאו חכמים את המרדע, מִשּׁוּם כֵּלִים הַמַּאֲהִילִים עַל הַמֵּת – שהכלי עצמו המאהיל על המת נטמא בכל שהוא, ואין צריכים לרוחב טפח אלא כדי להביא טומאה על דברים שבצידו השני, וכיון שנשא האיכר את המרדע, טימאו גם אותו, כדין אדם שנגע בכלי שנטמא במת, שהוא טמא טומאת שבעה (כדלעיל א, ג), או משום טומאה בחיבורים (הר"ש; ברטנורא; ועיין "תוספות יום טוב"). אבל השומע ששמע דין זה טעה וחשב, שטימאו את האיכר טומאת שבעה, משום שהמרדע האהיל עליו ועל הקבר, ומכאן הסיק בטעות, שההלכה היא, שהמיטלטלים מביאים את הטומאה בעובי המרדע. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אֲנִי אֲתַקֵּן, שֶׁיְּהוּ דִבְרֵי חֲכָמִים – שאמרו: כל המיטלטלים מביאים את הטומאה בעובי המרדע, קַיָּמִין – אתקן שיהיו דבריהם אלו קיימים, שכן כוונתם היא, שֶׁיְּהוּ כָל הַמִּטַּלְטְלִין מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה עַל הָאָדָם הַנּוֹשְׂאָן בְּעָבְיֵי הַמַּרְדֵּעַ – הנושא מיטלטלים שהם כעובי המרדע, היינו שאין ברחבם טפח ויש בהיקפם טפח, והמיטלטלים האהילו על המת, אף על פי שמן התורה אינו טמא משום אוהל אלא משום מגע, ויש שאינו טמא אלא טומאת ערב, כגון אם המיטלטלים לא נגעו בגופו אלא בבגדו, מכל מקום חששו חכמים שמא יטעו ויאמרו, שנטמא משום אוהל, הואיל ויש בהיקפם טפח, וכיון שאינו טמא אלא טומאת ערב, יבואו להסיק שכל טומאת אוהל אין בה אלא טומאת ערב, הלכך גזרו חכמים שיהא טמא מדבריהם טומאת שבעה משום אוהל; וְעַל עַצְמָן בְּכָל שֶׁהֵן – המיטלטלים עצמם המאהילים על המת נטמאים בכל שהם, כמו שכבר הזכרנו לעיל, בדברי רבי טרפון; וְעַל שְׁאָר אָדָם – שאינו נושא את המיטלטלים, אלא הם מאהילים עליו ועל המת, וְכֵלִים – או שהמיטלטלים מאהילים על כלים ועל המת, בְּפוֹתֵחַ טֶפַח – אין המיטלטלים מביאים את הטומאה אלא אם כן יש בהם רוחב טפח. אבל אם אין ברחבם טפח, אף על פי שיש בהיקפם טפח, אינם מביאים את הטומאה, שהואיל ואין כאן טומאה כלל, לא שייך לגזור על היקפם משום רחבם.

בארנו משנתנו כפירושו של הרב מברטנורא (על פי הרש"ש). אבל יש מפרשים אותה בדרכים אחרות (עיין "משנה אחרונה"; "סדרי טהרות" עפ"י רש"י שבת יז, א).