מתורת רבותינו נשיאי חב"ד
א. הוד כ"ק אדמו"ר מרנא ורבנא שניאור זלמן אדמו"ר הזקן – בעל התניא והשו"ע
שולחן ערוך עם הערות וציונים – הלכות שבת
יב ...ויש מי שמסתפק וחושש מחיוב חטאת גם בכלי שני שהיד סולדת בו, מפני שיש דברים רכים [קיו] שמתבשלים גם בכלי שני, ואין אנו בקיאין בהן [קיז], ושמא גם הלחם נקרא רך לענין זה ומתבשל גם בכלי שני שהיד סולדת בו קטז. וכן יש להסתפק ספק זה גם בשאר דברים. ויש להחמיר בכלן [קיח], לבד
ביאורי הלכה
[קיו] דברים רכים – דברים שכמעט ראויים לאכילה, ודי להם בבישול מועט190.
[קיז] אין בקיאין בהן – מאכל שידוע191 שמתבשל בחום של כלי שלישי, אסור ליתנו אפילו בכלי שלישי, וכן אסור לערות עליו מכלי שני192, ולכך אסור ליתן פתיתי שיבולת שועל אפילו בכלי שלישי, והוא הדין שאסור ליתן תמציות בשר, שומן קרוש ושאר דברים שלא ראויים לאכילה ללא עירוב ברותחים193. ואם כבר נתבשלו כל צרכם – מותר194, ולכך ירקות שנתבשלו כל צרכם, ולאחר מכן מייבשים אותם, מותר ליתנן ברותחים בכלי ראשון שיהיו ראויים לאכילה195. וכל הנ"ל במאכלים המתרככים במים, אך מאכלים שנמסים לגמרי במים כמו אבקות מזון וכיוצא־בזה, ראה להלן על סעיף יח.
קטז [סולדת בו] – נמצא שאסור ליתן לחם בכלי ראשון מהסיבה ש"יש בישול אחר אפייה", ואסור ליתנו גם בכלי שני רותח משתי סיבות: (א) נראה כמבשל, (ב) ספק שמא מתבשל בכלי שני196.
ציונים והוספות
190) אף שלא די להם בהדחה בחמין (כקולייס האספנין ומליח הישן), די להם בבישול בכלי שני (למרות שחומו אינו רב ככלי ראשון ומצטנן והולך), ואין חילוק בין לחם רך למצה קשה (המצה אין בגדר "גוף קשה" לעניין בישול, ועכ"פ מתרככת גם בפושרים).
191) אבל מאכל שאסור ליתנו בכלי שני מצד הספק שמא מתבשל בו וכמו פת אפויה – מותר ליתנו בכלי שלישי ולערות עליו מכלי שני (שבת כהלכה פ"א ביאור כח).
192) בטעם איסור נתינת דבר שידוע שמתבשל בכלי שלישי ראה לעיל הערה קעא (וכן בקצות השלחן שהובא להלן הערה קצג) שהוא ע"ד מליח הישן, אך כיון שלא מצינו בשוע"ר בישול בכלי שלישי, נתבאר לעיל הערה קעו שאפשר שאיסור בישול מאכל שידוע שמתבשל בכלי שלישי הוא מצד ריכוך דבר קשה שנאסר אפילו בהדחה מכלי שני (ריכוך פתיתי שיבולת שועל בפושרים אינו מביא לאותה תוצאה של ריכוכם בחמין, ועבור אנשים רבים רק בחמין הם ראויים לאכילה).
193) קצות השלחן (סי' קכד בדה"ש ס"ק מג): "ואסור לערב תמצית בשר הנקרא פלייש עקסטראטק או פלייש ווירפיל ברוטב חם אפילו בכלי שני שהיס"ב, דפלייש עקסטארק הוא כמו שומן קרוש ונמחה ברוטב, והוי דבר לח, ויש בו בישול כנז', ופלייש ווירפול חמור יותר דהוא אינו ראוי לאכילה בלי תערובת ברוטב, נמצא דהנתינה לתוך מים חמים הוי גמר מלאכתו וחייב משום מבשל וכמו מליח הישן הנז' בפנים".
194) ולכך "קוואקער אינסטנט" שהוא פתיתי שיבולת שועל שכבר בושלו כל צרכן ויובשו במפעל, והוספת הרותחים רק כדי לרככם לאכילה, מותר לשרותם ברותחים לרככם. והנה, אם נמסים לגמרי ונעשים לנוזל דינם כאבקה נמסה (שיתבאר להלן סי"ח) שיש בהם בישול אחר בישול, וגם במקום הספק אם נעשו כעת כנוזל ממש – יש להחמיר בכלי ראשון ועירוי מכלי ראשון עכ"פ. וכשלא ידוע אם נתבשלו כל צרכם במפעל, יש להחמיר שלא ליתן אפילו בכלי שני משום שנראה כמבשל.
195) וכן אין משום בישול בנתינת אבקת תפוחי אדמה ברותחין בכלי ראשון ועשייתה למחית הראויה לאכילה (פירה), אלא שיש ליזהר בהכנתה מאיסור לישה כדלהלן על סימן שכא.
196) לכאורה אין נפק"מ בין שתי הסיבות (בכ"מ הביאו אוקימתות שונות לנפק"מ בין הטעמים, אבל אינו למעשה, ועיקר הטעם השני הוא למי שלא מחמירים מצד "נראה כמבשל", משא"כ לשוע"ר), ואם־כן היה לשוע"ר להביא רק הסיבה הראשונה שהיא העיקרית, ומאידך מוכרח להביא הסיבה השניה כי המבואר להלן ש"נהגו ליזהר לכתחילה שלא ליתן פת בכלי שני" היינו שנהגו בה ספק שמא מתבשלת בכלי שני (כדעת היראים), ומעולם לא נהגו לחוש
בה ל"נראה כמבשל" (וייתכן שאם המנהג שהתקבל היה שלא ליתן לכתחילה פת בכלי ראשון ותו לא, לא היינו מחמירים בכלי שני).
197) בקצות השלחן (סי' קכד ס"ז וסכ"ב) הביא דעה זו להלכה, שיש להחמיר בכל מאכל שלא ליתנו בכלי שני שהיד סולדת בו מחמת שאין אנו בקיאים בדברים הרכים, ובשבת כהלכה (פ"א ביאור ט) נקט שכן דעת שוע"ר להלכה, אך בקובץ הערות וביאורים כולל צ"צ (ח"ד ע' נו וע' סו) כתבו שלא נקט כן להלכה, וכן בקובץ מבית חיינו (ח"ג ע' 72 וח"ד 84 בהרחבת הביאור ודיון בדברי קצוה"ש), וכן הוא פשט שוע"ר. וראה לעיל הערה קצו שאין בזה כל־כך נפקא־מינה, ובפרט למבואר להלן (הערה קצח) דעת קצות השלחן שהיראים עצמו לא החמיר אלא בדברים רכים שיש להסתפק בהם.
198) בקצות השלחן (סי' קכד בדה"ש ס"ק מג, נב) משמע שמאכל קשה שידוע שלא מתבשל בכלי שני, אין לחוש שמא איננו בקיאים בו (ואפשר לדייק כדבריו בכ"מ בלשונות שוע"ר שהספק הוא בשאר דברים הרכים אם מתבשלים בכלי שני, ולא בדברים הקשים), ונמצא שכל מאכל שלא נעשה ראוי לאכילה על ידי נתינתו בכלי שני (שבזה נכללים רוב רובם של המאכלים שלא מתבשלים כמאכל בן דרוסאי בכלי שני) אינו בכלל הספק (ולזה הביא היראים דברי הגמרא (חולין קח, ב): "איזהו בישול, כל שאחרים אוכלים אותו מחמת בישולו"), ועיקר הספק של דברים הרכים הוא בבישול אחר אפיה וצליה ולהיפך, או במשקים ותבלין שידוע שהם קלי בישול (ראה ר"ן דף כ, א מדפי הרי"ף (ד"ה ומהא שמעינן), ועד"ז על הגמרא דף מב, ב (ד"ה גמרא מלח)), וראה קובץ מבית חיינו (שהובא לעיל הערה קצז) אם ניתן לפרש כן בדברי היראים עצמו ובדברי המג"א.
199) עלי תבלין, משא"כ עלי תה כדלהלן הערה רב.
200) בין תבלינים יבשים (בדוגמת: פלפל שחור, קינמון, כמון, זעתר וכו'), בין תבלינים טריים (בדוגמת: פטרוזיליה, נענע, וכיוצא בזה), בין תבלין שלם, בין שחוק לגרגרים דקים (ראה שבת כהלכה פ"א ביאור יד); ולהלן על סעיף יח יתבאר שהמלח שונה מתבלינים אחרים וחוששים לבישולו אפילו בכלי שני, וכן שאסור ליתן סוכר בכלי ראשון אפילו שכבר נתבשל (משא"כ שאר תבלינים), וקפה נמס אין ליתנו אלא בכלי שלישי (או עירוי מכלי שני). וכן יתבאר דין אבקות מרק וכיוצא־בזה.
201) לעיל (הערה קס לעניין חשש "נראה כמבשל" בכלי שני) נתבאר שדין בצל ושום כתבלין, ובקצות השלחן (סי' קכד ס"ק יד) משמע שדינם תבלין ממש גם לעניין שאינם מקלי הבישול, אך הסתפק שם בגזר ולימון הניתנים בקדירה להוספת טעם, שייתכן שלא שימשו כתבלין בזמן חז"ל ויש לחוש שהם מקלי הבישול, והסיק (שם ס"ק לא) שהגם שמסתבר שהלימון דינו כתבלין ראוי להחמיר שלא ליתנו בכלי שני (כגון לימון בכוס תה) דאולי טבע הלימון להתבשל בכלי שני. ובשבת כהלכה (פ"ז סט"ז) כתב שיש מקור לחומרת מי שלא מכניס לימון אפילו לכלי שלישי (שהיד סולדת בו), אלא שלאידך גיסא גם מי שמקיל להכניס פלח לימון לתה, יש לו על מי לסמוך – ויכול להכניסו גם לכלי שני, כדין התבלין. וראה שם סי"ח שאין לסחוט לימון לתוך התה ודין סחיטתו לתוך הסוכר.
202) בקצות השלחן (סי' קכד ס"ז, וראה גם שם בדה"ש ס"ק לא): "וגם עלי הטייא אסור לשרותם אפילו בכלי שני שהיד סולדת בו". ומשמע שהם עיקר המשקה (כדין קפה שיתבאר להלן על סעיף יח), ולא כתבלין המוסיף טעם במשקה. ובשבת כהלכה (פ"א הערה נז) כתב (על פי חידושי צמח־צדק מא, ב) שהם תבלין ממש, אלא שנתפשטה ההוראה להחמיר שלא ליתנם בכלי שני. והיינו בתה ממש, אך חליטות צמחים שונות גם לדעתו אינן נחשבות כתבלין (ולדוגמא תה פירות הדר, דינו כפרי ולא כתבלין); דין נתינת תמצית תה נוזלית (צוננת) ברותחים בשבת דינה כדין שאר המשקים המבוארים להלן. וראה לעיל הערה רא דין נתינת לימון בתה בכלי שני. וראה גם שבת כהלכה פ"ז ס"ח ואילך הזהירות מהכנת תה כשכוונתו לריחו המיוחד (ולא לטעמו), וכן דרך השימוש בתיון (טשייניק) ובשקיות תה (שלא יהיה איסור בורר), וכן דין עלי תה שכבר בושלו לפני השבת שמותר ליתנם בכלי שני בכל עניין, אך אם רוצה ליתנם בכלי ראשון יש להזהר שלא תהיה עליהם רטיבות (אם הצטננו לגמרי), וכן שבושלו ממש בכלי ראשון קודם השבת (ובמקום הצורך עכ"פ נשרו בכלי ראשון) ולא בדרך עירוי מכלי ראשון בלבד.
203) קצות השלחן סי' קכד ס"ק לב: "ואם אין החמין שבכוס רותחין הרבה מותר לתת לתוכו אפילו מעט חלב ואפילו לא נתבשל החלב עדיין דכלי שני אינו מבשל החלב, ואפילו החמין שבכוס רותחין הרבה אפשר דשרי דרק במים מצינו דעת הטור ושו"ע שמבשלים בכל שני כשהן חמין הרבה כמים שבאמבטי, אבל חלב אפשר דאינו מתבשל רק בכלי ראשון, ובכלכלת שבת כ' שאסור ליתן חלב צונן לתוך קאפע רותח שבכלי שני, וכ' ע"ז בשביתת השבת דצדקו דבריו דאנו רואים שחלב הוא מדברים קלי הבישול, ואינו מובן דבמה אנו רואים שחלב הוא קל הבישול יותר ממים, והפמ"ג במ"ז ס"ק ט"ו כ' מפורש דמותר לתת חלב צונן בכלי שני, וכן אדמו"ר ז"ל בסעי' יב כ' דה"ה לכל המשקין שאינם מתבשלים בכלי שני".
204) דבש נוזלי, ראה שבת כהלכה פ"ז הערה ח.
205) שבת כהלכה פ"א הערה סד מהתהל"ד שדייק כן בשוע"ר.
206) בקצות השלחן סי' קכד בדה"ש ס"ק לא: "והנה כ' אדמו"ר הצ"צ (במשניות פ"ג דשבת משנה ה) לשפוך על הסענס (תמצית תה) מכלי שני, ולא כתב בפשיטות שישפוך המים חמים מהכ"ר לתוך הכוס דהוי כלי שני, ואח"כ יתן לתוכו הסענס (וכמ"ש המשנ"ב דרך הזה) דכמה פעמים המים חמין הרבה וכחום האמבטי, וכל' הצ"צ הנ"ל, ואסור לתת צונן מועטים למים שהם חמין הרבה אפילו בכלי שני (דין זה יתבאר להלן סעיף כ), וגם אין חשש צביעה באופן הזה, מיהו ההיתר לתת הסענס לתוך הכוס אחרי שנתנו החמין לתוכו מוסכם בכל האחרונים, ע"כ כשאין החמין רותחין הרבה פשוט דמותר".
207) לכאורה יש לחוש בכל דבר שהוא מקלי הבישול, וכן לחוש לבישול אחר בישול בדבר לח, אך למעשה, גם במלח שמפורש בו שהוא מקלי הבישול לא חששו בו לבישול אחר בישול בכלי שני אלא לעניין "תבוא עליו ברכה" (כמבואר בהלכתא רבתא לשבת שבסידור), ולביאור השני בחומרת הסידור במלח (ראה לעיל הערה קמו, קמח), ייתכן שאפילו חומרא זו (של "תבוא עליו ברכה") לא שייכת במלח שכבר נמס (אלא רק במלח המומס כעת בנתינתו בחמים שבכלי שני), וכל שכן שאין להחמיר בזה בשאר דברים (ראה הערות וביאורים כולל צ"צ (ח"ד ע' סד ואילך) שלמעשה רק במלח חוששים לקלי הבישול, ובשאר דברים חוששים ל"נראה כמבשל" בלבד, וכדלעיל הערה קצז). ובמשנ"ב ס"ק כג כתב בשם אחרונים שבכלי שני לא חששו לבישול אחר בישול בדבר לח, ובקובץ הערות וביאורים (שם ע' סה בשוה"ג) העירו שלא מצאו למי מהאחרונים כוונתו, וייתכן שכוונתו לשוע"ר שכתב שדין שאר משקים כדין המים והשמן, ומכך הסיק המשנ"ב שחלק המשקה שבכל דבר לח מותר בכלי שני מצד שהוא "משקה", ואילו בחלק היבש בלאו הכי אין בישול אחר בישול.
208) אף שהם מומסים לגמרי, הרי אינם בכלל "משקים" אלא דבר לח, ואם אינם מבושלים יש לחוש שהם מקלי הבישול (וראה שבת כהלכה פ"א סל"ג), וצ"ע אם יש לחוש בהם ל"נראה כמבשל" שהרי נתינת נוזלים בתוך נוזלים אינה דרך בישול.
לְבַד מִתַּבְלִין [קיז], שֶׁהִתִּירוּ חֲכָמִים בְּפֵרוּשׁ לִתְּנָם בִּכְלִי שֵׁנִי [קיח], וְכֵן מַיִם וְשֶׁמֶן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר מַשְׁקִין [קיט-כ]. וַאֲפִלּוּ בִּבְשַׂר צָלִי [כא] יֵשׁ לְהַחְמִיר, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ בִּשּׁוּל אַחַר צְלִיָּה. אֲבָל בִּמְבֻשָּׁל אֵין לְהַחְמִיר כְּלָל, אֲפִלּוּ בִּכְלִי רִאשׁוֹן, שֶׁלְּדִבְרֵי הַכֹּל אֵין בִּשּׁוּל אַחַר בִּשּׁוּל בְּדָבָר יָבֵשׁ.
חלק ב, סימן שיח, דּין המבשּׁל בּשׁבּת, סעיף יב:
ביאורי הלכה
[קטז] לְהַחְמִיר בְּכֻלָּן – לדיעה זו 197, יש להחמיר בכל דבר רך שיש להסתפק בו שמא מתבשל בכלי שני 198.
[קיז] לְבַד מִתַּבְלִין – עלים 199 או אבקת צמחים 200 וכדומה 201, המוסיפים טעם למאכל.
[קיח] בִּכְלִי שֵׁנִי – אין ליתן עלי תה (וכן שקיקי תה המיועדים לחליטה ברותחים בכלי שני), אבל מותר ליתנם בכלי שלישי או לערות עליהם מכלי שני 202.
[קיט] לִשְׁאָר מַשְׁקִין – מותר ליתן חלב 203 ודבש 204 בקפה או תה שבכלי שני, למרות שהמים החמים הם רבים והחלב שמוסיף מעט מאוד 205. ולמעשה, טוב שלא ליתן משקין צוננים בכלי שני רותח הרבה, אלא לערות עליהם מכלי שני או ליתן בכלי שלישי 206.
[כ] לִשְׁאָר מַשְׁקִין – מים או חלב שהמיסו בהם דבר כלשהו, כגון קפה, חליטת תה, סוכר, מלח או דייסות, ועל־דרך־זה מרק שמומסים בו תבלינים ושומנים שונים, אם כל הדברים שמעורבים בו כבר נתבשלו כל צרכם – מותר ליתנם בכלי שני 207, ואם לאו – אסור 208.
ציונים והוספות
190) אף שלא די להם בהדחה בחמין (כקולייס האספנין ומליח הישן), די להם בבישול בכלי שני (למרות שחומו אינו רב ככלי ראשון ומצטנן והולך), ואין חילוק בין לחם רך למצה קשה (המצה אין בגדר "גוף קשה" לעניין בישול, ועכ"פ מתרככת גם בפושרים).
191) אבל מאכל שאסור ליתנו בכלי שני מצד הספק שמא מתבשל בו וכמו פת אפויה – מותר ליתנו בכלי שלישי ולערות עליו מכלי שני (שבת כהלכה פ"א ביאור כח).
192) בטעם איסור נתינת דבר שידוע שמתבשל בכלי שלישי ראה לעיל הערה קעא (וכן בקצות השלחן שהובא להלן הערה קצג) שהוא ע"ד מליח הישן, אך כיון שלא מצינו בשוע"ר בישול בכלי שלישי, נתבאר לעיל הערה קעו שאפשר שאיסור בישול מאכל שידוע שמתבשל בכלי שלישי הוא מצד ריכוך דבר קשה שנאסר אפילו בהדחה מכלי שני (ריכוך פתיתי שיבולת שועל בפושרים אינו מביא לאותה תוצאה של ריכוכם בחמין, ועבור אנשים רבים רק בחמין הם ראויים לאכילה).
193) קצות השלחן (סי' קכד בדה"ש ס"ק מג): "ואסור לערב תמצית בשר הנקרא פלייש עקסטראטק או פלייש ווירפיל ברוטב חם אפילו בכלי שני שהיס"ב, דפלייש עקסטארק הוא כמו שומן קרוש ונמחה ברוטב, והוי דבר לח, ויש בו בישול כנז', ופלייש ווירפול חמור יותר דהוא אינו ראוי לאכילה בלי תערובת ברוטב, נמצא דהנתינה לתוך מים חמים הוי גמר מלאכתו וחייב משום מבשל וכמו מליח הישן הנז' בפנים".
194) ולכך "קוואקער אינסטנט" שהוא פתיתי שיבולת שועל שכבר בושלו כל צרכן ויובשו במפעל, והוספת הרותחים רק כדי לרככם לאכילה, מותר לשרותם ברותחים לרככם. והנה, אם נמסים לגמרי ונעשים לנוזל דינם כאבקה נמסה (שיתבאר להלן סי"ח) שיש בהם בישול אחר בישול, וגם במקום הספק אם נעשו כעת כנוזל ממש – יש להחמיר בכלי ראשון ועירוי מכלי ראשון עכ"פ. וכשלא ידוע אם נתבשלו כל צרכם במפעל, יש להחמיר שלא ליתן אפילו בכלי שני משום שנראה כמבשל.
195) וכן אין משום בישול בנתינת אבקת תפוחי אדמה ברותחין בכלי ראשון ועשייתה למחית הראויה לאכילה (פירה), אלא שיש ליזהר בהכנתה מאיסור לישה כדלהלן על סימן שכא.
196) לכאורה אין נפק"מ בין שתי הסיבות (בכ"מ הביאו אוקימתות שונות לנפק"מ בין הטעמים, אבל אינו למעשה, ועיקר הטעם השני הוא למי שלא מחמירים מצד "נראה כמבשל", משא"כ לשוע"ר), ואם־כן היה לשוע"ר להביא רק הסיבה הראשונה שהיא העיקרית, ומאידך מוכרח להביא הסיבה השניה כי המבואר להלן ש"נהגו ליזהר לכתחילה שלא ליתן פת בכלי שני" היינו שנהגו בה ספק שמא מתבשלת בכלי שני (כדעת היראים), ומעולם לא נהגו לחוש בה ל"נראה כמבשל" (וייתכן שאם המנהג שהתקבל היה שלא ליתן לכתחילה פת בכלי ראשון ותו לא, לא היינו מחמירים בכלי שני).
197) בקצות השלחן (סי' קכד ס"ז וסכ"ב) הביא דעה זו להלכה, שיש להחמיר בכל מאכל שלא ליתנו בכלי שני שהיד סולדת בו מחמת שאין אנו בקיאים בדברים הרכים, ובשבת כהלכה (פ"א ביאור ט) נקט שכן דעת שוע"ר להלכה, אך בקובץ הערות וביאורים כולל צ"צ (ח"ד ע' נו וע' סו) כתבו שלא נקט כן להלכה, וכן בקובץ מבית חיינו (ח"ג ע' 72 וח"ד 84 בהרחבת הביאור ודיון בדברי קצוה"ש), וכן הוא פשט שוע"ר. וראה לעיל הערה קצו שאין בזה כל־כך נפקא־מינה, ובפרט למבואר להלן (הערה קצח) דעת קצות השלחן שהיראים עצמו לא החמיר אלא בדברים רכים שיש להסתפק בהם.
198) בקצות השלחן (סי' קכד בדה"ש ס"ק מג, נב) משמע שמאכל קשה שידוע שלא מתבשל בכלי שני, אין לחוש שמא איננו בקיאים בו (ואפשר לדייק כדבריו בכ"מ בלשונות שוע"ר שהספק הוא בשאר דברים הרכים אם מתבשלים בכלי שני, ולא בדברים הקשים), ונמצא שכל מאכל שלא נעשה ראוי לאכילה על ידי נתינתו בכלי שני (שבזה נכללים רוב רובם של המאכלים שלא מתבשלים כמאכל בן דרוסאי בכלי שני) אינו בכלל הספק (ולזה הביא היראים דברי הגמרא (חולין קח, ב): "איזהו בישול, כל שאחרים אוכלים אותו מחמת בישולו"), ועיקר הספק של דברים הרכים הוא בבישול אחר אפיה וצליה ולהיפך, או במשקים ותבלין שידוע שהם קלי בישול (ראה ר"ן דף כ, א מדפי הרי"ף (ד"ה ומהא שמעינן), ועד"ז על הגמרא דף מב, ב (ד"ה גמרא מלח)), וראה קובץ מבית חיינו (שהובא לעיל הערה קצז) אם ניתן לפרש כן בדברי היראים עצמו ובדברי המג"א.
199) עלי תבלין, משא"כ עלי תה כדלהלן הערה רב.
200) בין תבלינים יבשים (בדוגמת: פלפל שחור, קינמון, כמון, זעתר וכו'), בין תבלינים טריים (בדוגמת: פטרוזיליה, נענע, וכיוצא בזה), בין תבלין שלם, בין שחוק לגרגרים דקים (ראה שבת כהלכה פ"א ביאור יד); ולהלן על סעיף יח יתבאר שהמלח שונה מתבלינים אחרים וחוששים לבישולו אפילו בכלי שני, וכן שאסור ליתן סוכר בכלי ראשון אפילו שכבר נתבשל (משא"כ שאר תבלינים), וקפה נמס אין ליתנו אלא בכלי שלישי (או עירוי מכלי שני). וכן יתבאר דין אבקות מרק וכיוצא־בזה.
201) לעיל (הערה קס לעניין חשש "נראה כמבשל" בכלי שני) נתבאר שדין בצל ושום כתבלין, ובקצות השלחן (סי' קכד ס"ק יד) משמע שדינם תבלין ממש גם לעניין שאינם מקלי הבישול, אך הסתפק שם בגזר ולימון הניתנים בקדירה להוספת טעם, שייתכן שלא שימשו כתבלין בזמן חז"ל ויש לחוש שהם מקלי הבישול, והסיק (שם ס"ק לא) שהגם שמסתבר שהלימון דינו כתבלין ראוי להחמיר שלא ליתנו בכלי שני (כגון לימון בכוס תה) דאולי טבע הלימון להתבשל בכלי שני. ובשבת כהלכה (פ"ז סט"ז) כתב שיש מקור לחומרת מי שלא מכניס לימון אפילו לכלי שלישי (שהיד סולדת בו), אלא שלאידך גיסא גם מי שמקיל להכניס פלח לימון לתה, יש לו על מי לסמוך – ויכול להכניסו גם לכלי שני, כדין התבלין. וראה שם סי"ח שאין לסחוט לימון לתוך התה ודין סחיטתו לתוך הסוכר.
202) בקצות השלחן (סי' קכד ס"ז, וראה גם שם בדה"ש ס"ק לא): "וגם עלי הטייא אסור לשרותם אפילו בכלי שני שהיד סולדת בו". ומשמע שהם עיקר המשקה (כדין קפה שיתבאר להלן על סעיף יח), ולא כתבלין המוסיף טעם במשקה. ובשבת כהלכה (פ"א הערה נז) כתב (על פי חידושי צמח־צדק מא, ב) שהם תבלין ממש, אלא שנתפשטה ההוראה להחמיר שלא ליתנם בכלי שני. והיינו בתה ממש, אך חליטות צמחים שונות גם לדעתו אינן נחשבות כתבלין (ולדוגמא תה פירות הדר, דינו כפרי ולא כתבלין); דין נתינת תמצית תה נוזלית (צוננת) ברותחים בשבת דינה כדין שאר המשקים המבוארים להלן. וראה לעיל הערה רא דין נתינת לימון בתה בכלי שני. וראה גם שבת כהלכה פ"ז ס"ח ואילך הזהירות מהכנת תה כשכוונתו לריחו המיוחד (ולא לטעמו), וכן דרך השימוש בתיון (טשייניק) ובשקיות תה (שלא יהיה איסור בורר), וכן דין עלי תה שכבר בושלו לפני השבת שמותר ליתנם בכלי שני בכל עניין, אך אם רוצה ליתנם בכלי ראשון יש להזהר שלא תהיה עליהם רטיבות (אם הצטננו לגמרי), וכן שבושלו ממש בכלי ראשון קודם השבת (ובמקום הצורך עכ"פ נשרו בכלי ראשון) ולא בדרך עירוי מכלי ראשון בלבד.
203) קצות השלחן סי' קכד ס"ק לב: "ואם אין החמין שבכוס רותחין הרבה מותר לתת לתוכו אפילו מעט חלב ואפילו לא נתבשל החלב עדיין דכלי שני אינו מבשל החלב, ואפילו החמין שבכוס רותחין הרבה אפשר דשרי דרק במים מצינו דעת הטור ושו"ע שמבשלים בכל שני כשהן חמין הרבה כמים שבאמבטי, אבל חלב אפשר דאינו מתבשל רק בכלי ראשון, ובכלכלת שבת כ' שאסור ליתן חלב צונן לתוך קאפע רותח שבכלי שני, וכ' ע"ז בשביתת השבת דצדקו דבריו דאנו רואים שחלב הוא מדברים קלי הבישול, ואינו מובן דבמה אנו רואים שחלב הוא קל הבישול יותר ממים, והפמ"ג במ"ז ס"ק ט"ו כ' מפורש דמותר לתת חלב צונן בכלי שני, וכן אדמו"ר ז"ל בסעי' יב כ' דה"ה לכל המשקין שאינם מתבשלים בכלי שני".
204) דבש נוזלי, ראה שבת כהלכה פ"ז הערה ח.
205) שבת כהלכה פ"א הערה סד מהתהל"ד שדייק כן בשוע"ר.
206) בקצות השלחן סי' קכד בדה"ש ס"ק לא: "והנה כ' אדמו"ר הצ"צ (במשניות פ"ג דשבת משנה ה) לשפוך על הסענס (תמצית תה) מכלי שני, ולא כתב בפשיטות שישפוך המים חמים מהכ"ר לתוך הכוס דהוי כלי שני, ואח"כ יתן לתוכו הסענס (וכמ"ש המשנ"ב דרך הזה) דכמה פעמים המים חמין הרבה וכחום האמבטי, וכל' הצ"צ הנ"ל, ואסור לתת צונן מועטים למים שהם חמין הרבה אפילו בכלי שני (דין זה יתבאר להלן סעיף כ), וגם אין חשש צביעה באופן הזה, מיהו ההיתר לתת הסענס לתוך הכוס אחרי שנתנו החמין לתוכו מוסכם בכל האחרונים, ע"כ כשאין החמין רותחין הרבה פשוט דמותר".
207) לכאורה יש לחוש בכל דבר שהוא מקלי הבישול, וכן לחוש לבישול אחר בישול בדבר לח, אך למעשה, גם במלח שמפורש בו שהוא מקלי הבישול לא חששו בו לבישול אחר בישול בכלי שני אלא לעניין "תבוא עליו ברכה" (כמבואר בהלכתא רבתא לשבת שבסידור), ולביאור השני בחומרת הסידור במלח (ראה לעיל הערה קמו, קמח), ייתכן שאפילו חומרא זו (של "תבוא עליו ברכה") לא שייכת במלח שכבר נמס (אלא רק במלח המומס כעת בנתינתו בחמים שבכלי שני), וכל שכן שאין להחמיר בזה בשאר דברים (ראה הערות וביאורים כולל צ"צ (ח"ד ע' סד ואילך) שלמעשה רק במלח חוששים לקלי הבישול, ובשאר דברים חוששים ל"נראה כמבשל" בלבד, וכדלעיל הערה קצז). ובמשנ"ב ס"ק כג כתב בשם אחרונים שבכלי שני לא חששו לבישול אחר בישול בדבר לח, ובקובץ הערות וביאורים (שם ע' סה בשוה"ג) העירו שלא מצאו למי מהאחרונים כוונתו, וייתכן שכוונתו לשוע"ר שכתב שדין שאר משקים כדין המים והשמן, ומכך הסיק המשנ"ב שחלק המשקה שבכל דבר לח מותר בכלי שני מצד שהוא "משקה", ואילו בחלק היבש בלאו הכי אין בישול אחר בישול.
208) אף שהם מומסים לגמרי, הרי אינם בכלל "משקים" אלא דבר לח, ואם אינם מבושלים יש לחוש שהם מקלי הבישול (וראה שבת כהלכה פ"א סל"ג), וצ"ע אם יש לחוש בהם ל"נראה כמבשל" שהרי נתינת נוזלים בתוך נוזלים אינה דרך בישול.
שו"ע רבנו הזקן לפי לוח "רב יומי" – הלכות שבת
יום ראשון
חלק ב סימן רסג מי ומי המדליקין ואם טעו ביום המעונן:
כא מי שטעה ביום המעונן וסבור שהוא חשכה ממש והתפלל ערבית של שבת ואח"כ נודע לו שעוד היום גדול אע"פ שכשהתפלל היה מפלג המנחה ולמעלה שהוא זמן הראוי לתוספת שבת צריך הוא לחזור ולהתפלל ערבית כיון שלא נתכוין בתפלתו מפני קבלת תוספת שבת אלא מפני שהוא לילה והרי התפלל בטעות ומותר לו לעשות מלאכה קודם קבלת שבת בתפלה השניה לפי שקבלה הראשונה היתה בטעות ואינה חשובה כלום:
כב במה דברים אמורים ביחידים אבל צבור שטעו ביום המעונן והתפללו ערבית של שבת בעוד היום גדול אינם צריכים לחזור ולהתפלל אם כשהתפללו היה מפלג המנחה ולמעלה לפי שאין מטריחין על הצבור וכיון שאינם צריכים לחזור ולהתפלל חל עליהם קבלת השבת שבתפלה הראשונה ואסורים במלאכה ומכל מקום אם יש מיעוט שלא קיבלו עדין שבת אינם נמשכים אחר הרוב כיון שקבלת הרוב היתה בטעות ויש חולקים על זה ואומרים שאף אם כל הצבור קבלו בטעות מותרים כולם במלאכה אע"פ שאינם צריכים לחזור ולהתפלל לפי שאין מטריחין עליהם אבל קבלתם אינה כלום כיון שהיא בטעות ויש לסמוך על דבריהם אם צריכים לכך:
כג מי ששהה להתפלל מנחה בערב שבת עד שקבלו הקהל שבת דהיינו שאמרו ברכו לא יתפלל מנחה באותה בית הכנסת בשעה שהקהל מתפללין ערבית שמאחר שהקהל קדשו היום אין לו לעשותו חול אצלם אלא ילך חוץ לבית הכנסת ויתפלל שם מנחה של חול והוא שלא ענה עמהם ברכו אבל אם ענה הרי קבל עליו שבת ואסור לו להתפלל מנחה של חול אלא יתפלל ערבית שתים כדין טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת שנתבאר בסימן ק"ח:
כד ואם בא לבית הכנסת סמוך לברכו יתחיל להתפלל מנחה של חול ואע"פ שמיד בעודו מתפלל מנחה יאמרו הצבור ברכו ויקבלו שבת אין לו לחוש במה שהוא מתפלל אצלם תפלה של חול כיון שהתחיל בהיתר ואע"פ שכל דבר שצריך להתחיל בהיתר צריך להקדים כל כך בענין שיוכל לגמור קודם שתגיע שעת האיסור אבל אם ידוע שימשוך תוך שעת האיסור הרי זה כמתחיל באיסור כמו שנתבאר בסימן רל"ה מכל מקום כאן אין להקפיד כל כך לפי שאיסור זה שלא להתפלל תפלה של חול אצל צבור המתפלל של שבת אינו אלא חומרא בעלמא:
יום שני
כה מי שקדם להתפלל ערבית של שבת קודם שהתפללו הקהל אף על פי שכבר חל עליו קבלת שבת יכול לומר אפילו לישראל חבירו שלא קבל עדיין השבת שיעשה לו מלאכה ומותר לו ליהנות מהמלאכה בשבת דכיון שלחבירו מותר הוא אין באמירתו אליו איסור כלל (ולא אסרו האמירה לנכרי אף על פי שאינו מצווה על השבת) אלא כשאומר לו בשעה האסורה לכל ישראל (עיין סי' רס"א). וכן מי שמאחר להתפלל ערבית במוצאי שבת או שממשיך סעודתו בלילה מותר לו לומר אפילו לישראל שכבר התפלל והבדיל בתפלה שיעשה לו מלאכה ומותר לו ליהנות ולאכול ממלאכתו אע"פ שאח"כ יזכיר עדיין של שבת בברכת המזון:
חלק ב סימן רנט דיני הפתילה והשמן:
א אסור לעשות פתילה לנרות של שבת מדבר שהוא אינו נאחז בו ונכנס בתוכו אלא נסרך סביביו והשלהבת קופצת כגון צמר ושער ופשתן שאינו נפוץ ופסולת של משי וכיוצא בהם דכיון שאינן דולקים יפה חוששים שמא יטה הנר כדי שיתקרב מאוד השמן שבתוכו אל הפתילה וידלק יפה ונמצא מבעיר בשבת אבל עושים מצמר גפן וקנבוס וכיוצא בהם מדברים שהאור נאחז בהם ונכנס בתוכם ופשתה נפוצה יותר טובה מכולם:
ב ואם הדליק בדברים האסורים אסור להשתמש לאורן שום תשמיש בעולם אפילו תשמיש שאין צריך עיון כלל שאין צריך להתקרב אצל הנר בשבילו דכיון שאינם מאירים יפה חוששים שמא יטה הנר אע"פ שמשתמש מרחוק ואין חילוק בזה בין נרות שעל השלחן לשאר הנרות שבבית או שבשאר כל החדרים שכולן צריכים להיות מדברים המותרים. ויש אומרים שאם יש במקום אחד נר כשר שעשוי מדבר המותר אע"פ ששאר כל הנרות עשויים מדבר האסור אין בכך כלום אפילו אם נר הכשר דולק בחדר בפני עצמו דכיון שהצריכוהו נר כשר במקום אחד יש לו היכר וזכרון בזה ולא יבא להטות ולצורך שבת יש לסמוך על דבריהם בדיעבד ומותר להשתמש לאורן ואם יש במקום אחד נר אחד כשר ועומד אצלו נר פסול מותר להשתמש שם לדברי הכל בכל ענין שהרי אף אם לא היה שם אלא נר הכשר בלבד היה יכול להשתמש שם ומה מפסידו אור נר הפסול:
יום שלישי
ג יש אומרים שכל דבר שאפשר לעשותו בלא נר כגון למשוך יין מן המרתף וכיוצא בזה מותר לעשותו לאור נר הפסול אע"פ שאין לו שום נר כשר בשום מקום לפי שאין לחוש בזה שמא יטה כיון שאפשר לעשות זה בלא נר כלל ולצורך שבת יש לסמוך על זה בדיעבד:
ד אם כרך דבר שמותר להדליק על דבר שאסור להדליק בו ועשאן פתילה אחת אם נתכוין בזה להעבות הפתילה כדי להוסיף אורה אסור להדליקה לנר של שבת גזרה שמא יבא להדליק בדבר האסור בלבדו ואם נתכוין להקשות הפתילה כדי שתהא עומדת ולא תרד למטה מותר להדליקה אע"פ שגם דבר האסור דולק בה. ואם דבר האסור הוא דבר שאינו ראוי לפתילה בלבדו כגון קש וגמי וכיוצא בהם מותר לכרוך עליהם דבר המותר ולהדליקן אפילו אם מתכוין להעבות הפתילה כדי להוסיף אורה לפי שאין לחוש שמא יבא להדליק בדבר האסור בלבדו כיון שאינו ראוי לפתילה כלל בלבדו:
ה מותר ליתן גרגר של מלח וגריס של פול על פי הנר בערב שבת כדי שיהא דולק יפה בשבת שהמלח והגריס צוללין את השמן ונמשך יפה אחר הפתילה ואין בזה איסור במה שגורם קצת הבערה בשבת:
ו אסור להדליק נר לשבת בין נר שעל השלחן בין כל נר שבבית או שבשאר חדרים משמנים שאינם נמשכים אחר הפתילה ואלו הם זפת ושעוה ושמן העשוי מצמר גפן (שומן) ואליה (ושאר שומן) וחלבים שאינם מבושלים וקרבי דגים שלא נימוחו דכיון שאינן דולקים יפה חוששים שמא יטה הנר ושאר כל השמנים נמשכים אחר הפתילה ומדליקים בכולם חוץ מן העטרן מפני שריחו רע וגזרה שמא יניחנו
ויצא וחובה לאכול אצל הנר בשבת וחוץ מן הצרי מפני שריחו נודף גזרה שמא יסתפק ממנו והמסתפק מהנר הדולק יש בו משום מכבה ועוד מפני שהוא עף ונדבק האור בכותלי הבית ושמא יהא בהול על ממונו ויבא לכבות.
ומטעם זה צריך ליזהר שלא לסתום התנור שיש בו אש בעצי שמן:
ז שמנים שאינם נמשכים אחר הפתילה שנתן לתוכם שמן זית כל שהוא ואז הם נמשכים אחר הפתילה אעפ"כ אסור להדליק בהן גזרה שמא יבא להדליק בהן בלא תערובת שמן:
~ יום רביעי ~
ח וחלב שהתיכו וכן קרבי דגים שנימוחו שהם נמשכים אחר הפתילה מותר להדליקם ע"י שיתן לתוכם שמן כל שהוא משאר כל השמנים שמדליקין בהם אבל בלא תערובת שאר שמן אין מדליקין בהם גזרה שמא יבא להדליק בהם כשעדיין לא ניתכו ונמוחו ואז אינם נמשכים ויש חשש הטיית הנר משא"כ כשמדליקים ע"י תערובת שאר שמן כל שהוא אף אם יבא להדליקם ע"י תערובת זה כשעדיין לא נתכו ונימוחו לא יהיה שם חשש הטייה לפי שהם נמשכים אחר הפתילה ע"י השמן כל שהוא:
ט שמרי שמן אפילו של שמן זית אין מדליקים בהם מפני שאינן נמשכים אחר הפתילה:
י אם עבר והדליק בשמנים שאסור להדליק בהם דינו כהדליק בפתילות שאין מדליקין בהם וכמו שנתבאר למעלה:
יא לא אסרו להדליק בשמנים שאינם נמשכים אלא כשהשמן אינו כרוך סביב הפתילה כמו נרות שלנו אלא מונח כולו בכלי שהוא הנר ותוחב פתילה בתוכו שאז הוא אינו נמשך אחר הפתילה אבל אם כרך אותו סביב הפתילה כגון שכרך זפת או שעוה אפילו שאינו מותך סביב הפתילה הרי הוא נמשך אחריה ומותר להדליק בו ומכל מקום אם עשה פתילה מדברים האסורים וכרך סביבה את השעוה או את החלב אפילו המותך אסור להדליק בה שאף שהשמן נמשך אחר הפתילה מכל מקום הפתילה מחמת עצמה אינה דולקת יפה וחוששים שמא יטה:
יב אע"פ שכל השמנים חוץ מאלו שמנו חכמים כשרים להדליק בהם לכתחלה מצוה מן המובחר להדר אחר שמן זית כמו לנר חנוכה כמו שיתבאר בסי' תרע"ג ואם אין שמן זית מצוי מצוה יותר בשאר שמנים שאורן זך וצלול מבנרות של חלב ושל שעוה הכרוכים לפי שיש אוסרים אותן שאינם מחלקים בין השמן הפסול המונח בכלי לכרוך סביב הפתילה.
ואם צריך ללמוד בלילה לאור הנר ידליק נר כרוך ולא שאינו כרוך לפי שאצל הכרוך יש היתר ללמוד כמו שיתבאר בסימן ער"ה ומצוה יותר בנר של שעוה מבשל חלב לפי שאורו צלול יותר:
יג המדליק צריך שידליק כל כך עד שיאחז האור ברוב אותה חתיכת פתילה היוצאת מן הנר וכן בנר הכרוך צריך שיאחוז האור ברוב היוצא מהכרוך:
יד מן הדין אין צריך להבהב הפתילה על השלהבת קודם שידליקנה כדי שתהיה מחורכת ותדליק יפה אבל נהגו הנשים להדליק הפתילה ולכבותה כדי שתהיה מחורכת קודם שתדליקנה לשם מצוה כדי שתאחז בה האור יפה בין בנר של שמן בין בנר הכרוך ומנהג יפה הוא:
~ יום חמישי ~
טו סמרטוטין דהיינו בלאי בגדי פשתן הגסים אין עושים אותם פתילה לנר אפילו הם מחורכים לפי שאינם דולקים יפה אבל בגדי פשתן הדקים מדליקים בהם (אפילו הם חדשים) אע"פ שאינן מחורכים.
ואם חל יו"ט בערב שבת אסור להדליק בחתיכת בגד שהיא ג' אצבעות מצומצמות לא פחות ולא יותר לפי שקודם שמתחיל להדליקה תורת כלי עליה לענין קבלת טומאה לפי שנקראת בגד ומיד שמתחיל להדליקה קודם שהדליק רוב היוצא ממנה חוץ לנר נתבטלה מתורת כלי שכיון שנפחתה מג' אצבעות אינה מקבלת טומאה שאין שם בגד עליה והרי נעשית שבר כלי ביו"ט וזהו הנקרא נולד שנולד ביו"ט וכל נולד אסור להשתמש בו ביו"ט א"כ מה שהוא מתעסק להדליק רוב היוצא ממנה חוץ לנר אחר שהתחיל להדליקה הוא עושה איסור בזה שמשתמש בנולד ביו"ט.
במה דברים אמורים כשמניחם בנר כך כמות שהיא שלא קיפלה בדרך שגודלין פתילות אבל אם קפלה וגדל ממנה פתילה מערב יו"ט מותר להדליק בה לפי שכבר נתבטלה מתורת בגד לענין טומאה מערב יו"ט ואין כאן נולד:
טז אין להדליק בנר ישן של חרס על השלחן ששם עיקר מצות נר שבת כמו שאין מדליקים בו בחנוכה כמו שיתבאר בסי' תרע"ג ע"ש:
חלק ב סימן רסה דין כלים הנתנים תחת הנר:
א אסור ליתן כלי מנוקב מלא שמן על פי הנר כדי שיהא השמן מטפטף כל שעה לתוך הנר גזרה שמא יסתפק מהשמן שבכלי כיון שאינו מחובר לנר ויש בזה איסור משום מכבה שעל ידי כן יכבה הנר בזמן קרוב יותר מאם לא היה מסתפק ממנו כלום והיה נוטף כולו לתוך הנר.
ואף להאומרים דמותר לחתוך נר של שעוה הדולק ביו"ט ואין בזה משום מכבה הואיל ובשעה שחותך ממנו אינו (מכבה) [מכהה] אורו כלל ואע"פ שגורם לו ליכבות במהרה אין בכך כלום כמו שיתבאר בסי' תקע"ד ולפי דבריהם אף כאן אין בו משום מכבה כשנוטל מהשמן שבכלי כיון שאינו מכהה כלל את אור הנר בשעת נטילתו שהרי נשאר עדיין שמן בכלי שיטפטף לנר מכל מקום חוששין שמא ימלך ויטול מהנר כל השמן עם הכלי או בלא הכלי ונמצא מכהה אור הנר בשעת נטילתו ויש בזה משום מכבה לדברי הכל.
ואם חיבר הכלי לנר חיבור יפה בסיד או בחרסית הרי זה מותר דכיון שחברו לו נעשה כלי אחד ובדול הוא ממנו משום איסור שבת כמו מהנר עצמו ולא יבא להסתפק ממנו:
~ יום שישי ~
ב וכן לא ימלא אדם קערה שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה בתוכה בשביל שתהא שואבת מהשמן שבתוכה גזרה שמא יסתפק ממנה כיון שאינה מחוברת לנר:
ג אסור ליתן כלי בשבת תחת נר הדולק לקבל בו שמן הנוטף מהנר מפני שהוא מבטל כלי מהיכנו שהיה מוכן מתחלה לטלטלו ועכשיו אוסרו בטלטול מחמת השמן שבתוכו שהוא מוקצה מחמת איסור כמו שיתבאר בסי' רע"ט וחכמים אסרו לבטל כלי מהיכנו מפני שדומה כאלו סותר הכלי אבל מותר ליתנו שם מבעוד יום ואם לא נטף לתוכו שמן בשבת מותר לטלטלו שלא נאסר במחשבה בלבד ואם יש בכלי דבר המותר מותר להניחו תחת הנר לקבל בו שמן שהרי יוכל לטלטל הכלי בשביל ההיתר שבתוכו אם הוא בענין שמותר לטלטל בשבילו ועל דרך שיתבאר בסי' ש"ט וש"י:
ד מותר ליתן כלי מבעוד יום תחת השלחן שעליו דולק נר ובשבת אחר האכילה יסיר את השלחן והכלי עומד מעצמו תחת הנר ואין בזה מה שגורם בשבת לבטל כלי מהיכנו ע"י הסרת השלחן כיון שאינו מבטלו בידים בשבת ועוד שהרי אין נזהרים מלהשים כלי על השלחן תחת הנר אע"פ שנפל בו שמן כי אין מתכוין לכך וכאן ג"כ אינו מתכוין בהסרת השלחן בשבת אלא להצלת השלחן ונתינת הכלי תחתיו היתה בהיתר מבעוד יום:
ה מותר ליתן כלי בשבת תחת נר של שעוה או של חלב הדולק לקבל בו את הנר אם יפול שאין כאן ביטול כלי מהיכנו כיון שאפשר לנער הנר מהכלי מיד שיפול שמה ולטלטל הכלי אח"כ כמו שירצה שאין איסור לנער הנר משום איסור כיבוי או הבערה כמו שיתבאר בסי' רע"ז וגם אין איסור משום טלטול מוקצה כיון שאינו מטלטל הנר המוקצה בידים אלא מנער הכלי והוא נופל מאליו ואין הכלי נעשה בסיס לדבר האסור כיון שלא היה האיסור בתוכו בין השמשות וגם היה דעתו לנערו (עיין סי' ש"ט) ואינו דומה לנתינת כלי תחת הנר של שמן לקבל שמן הנוטף שאף שאפשר לנער השמן מהכלי מכל מקום הוא אינו חפץ בכך שלא להפסיד השמן ובשביל כך הוא נותנו שם ומבטלו מהיכנו:
~ שבת קודש ~
ו אסור ליגע בנר דולק כשהוא תלוי אע"פ שאינו מטלטלו ואין איסור במוקצה בנגיעה בעלמא מכל מקום אסור פן יתנדנד קצת מנגיעתו ומכל מקום אם היה דבר היתר מונח עליו מותר ליטלו מעליו (ובלבד שלא יגע בו בידיו) ואין לחוש במה שמתנדנד הנר ע"י נטילת אותו דבר מעליו לפי שהוא טלטול מן הצד ואינו טלטול כמו שיתבאר בסי' שי"א במה דברים אמורים בנר של שעוה וכיוצא בו אבל אם היה נר של שמן תלוי אסור ליטול דבר המותר מעליו פן יתנדנד הנר קצת ויתקרב השמן אל הפתילה ויתחייב משום מבעיר או יתרחק קצת ממנה ויש בו משום מכבה כמו שיתבאר בסי' רע"ז:
ז מותר ליתן כלי בשבת תחת נר לקבל בו ניצוצות שאין כאן ביטול כלי מהיכנו מפני שהניצוצות אין בהם ממש כלל ולכך מותר ליטול הכלי אף אחר שנפלו הניצוצות לתוכו אבל אסור ליתנו בשבת לקבל בו הפחמין הנופלים מהפתילה לפי שיש בהם ממש נאסר הכלי בטלטול אחר שנפלו לתוכו ואע"פ שאפשר לנערם ממנו ולטלטלו אח"כ כמו שירצה מכל מקום כיון שאי אפשר לנערם מיד שנפלו לתוכו עד שיכבו שלא יתחייב משום מכבה ומבעיר כדין החותה בגחלים אם כן הרי הוא מבטלו מהיכנו לפי שעה עד שיכבו הפחמים ואסור לבטל כלי מהיכנו אפילו לפי שעה שלא במקום הפסד מרובה כמ"ש בסימן רס"ו:
'תורה אור' פרשת חיי שרה - הפרשה החסידית
להבין מה שאמרו רז"ל "יפה שעה אחת"
להבין ענין מה שאמרו רז"ל (אבות ד, יז): "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא". (שייך לפסוק "ואברהם זקן בא בימים" (פרשתנו כד, א))1.
1. נאמר בשבת פרשת וישלח, י"ז כסלו תקנ"ז בשקלאוו.
וְצָרִיךְ לְהָבִין: וַהֲלֹא תַּכְלִית תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים הוּא, שֶׁמֵּהֶם נַעֲשׂוּ לְבוּשִׁים2 לַנְּשָׁמָה שֶׁתּוּכַל לֵיהָנוֹת מִזִּיו הַשְּׁכִינָה בָּעוֹלָם־הַבָּא, כְּמַאֲמַר הַזֹּהַר (חלק א ויחי רכד, א) עַל פָּסוּק "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים":
בְּאִינּוּן יוֹמִין עִילָּאִין כו'. וַוי לֵיהּ לְהַהוּא גַבְרָא דְּגָרַע יוֹמִין לְעֵילָא, דְּכַד בָּעְיָין לְאַלְבָּשָׁא לֵיהּ בְּאִינּוּן יוֹמִין, יוֹמָא דְּפָגַם חָסְרִין לֵיהּ מֵהַהוּא לְבוּשָׁא3. כַּנַּ"ל.
וְהָעִנְיָן: דְּהִנֵּה עִנְיַן זִיו הַשְּׁכִינָה בָּעוֹלָם־הַבָּא אֵינוֹ כְּמוֹ הִתְפַּשְּׁטוּת חַיּוּת אֱלֹקוּת בְּתוֹךְ הָעוֹלָמוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (נחמיה ט, ו): "וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם", שֶׁחַיּוּת אֱלֹקוּת הַמִּתְלַבֵּשׁ תּוֹךְ [כָּל]4 עָלְמִין אֵינוֹ מוּשָׂג וְנִרְאֶה. כִּמְשַׁל הִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת שֶׁל הַנְּשָׁמָה תּוֹךְ הַגּוּף בְּהִתְחַלְּקוּת הָאֵבָרִים; וּבוַדַּאי בְּחַיּוּתָהּ5 לֹא שַׁיָּךְ כְּלָל שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ גַּם כֵּן הִתְחַלְּקוּת הַחַיּוּת לַחֲלָקִים, כִּי אֵין בְּרוּחָנִיּוּת שׁוּם תְּמוּנָה וְצִיּוּר.
וְהִנֵּה, הִתְפַּעֲלוּת הַחַיּוּת בָּאֵבָרִים נִכָּר וְנִרְאֶה, אֲבָל מַהוּת וְעַצְמוּת הַחַיּוּת אֵינוֹ נִרְאֶה וְנִכָּר כְּלָל. כְּמוֹ כֵן חַיּוּת אֱלֹקוּת הַמְחַיֶּה כָּל הָעוֹלָמוֹת בְּלִי גְּבוּל וְתַכְלִית, בְּוַדַּאי אֵין בַּחַיּוּת הָרוּחָנִי בְּחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית. דֶּרֶךְ מָשָׁל, חַיּוּת הַמְחַיֶּה אֶת עִיגּוּל כַּדּוּר הַשָּׁמַיִם, בְּוַדַּאי לֹא יִתָּכֵן לוֹמַר שֶׁגַּם הַחַיּוּת הָרוּחָנִי הוּא בִּתְמוּנַת עִיגּוּל כַּנַּ"ל. רַק שֶׁהִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת הוּא לְפִי תְּמוּנַת כְּלִי הַמְקַבֵּל הַחַיּוּת. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַחַיּוּת מִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכוֹ, מִכָּל מָקוֹם הַחַיּוּת עַצְמוֹ אֵינוֹ בְּגֶדֶר מָקוֹם וּגְבוּל.
וּבָזֶה יוּבַן דִּכְתִיב (ישעיה ו, ג): "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ", וְתַרְגּוּמוֹ: "זִיו יְקָרֵיהּ", שֶׁהוּא רַק זִיו וְהִתְפַּשְּׁטוּת הַהֶאָרָה בִּלְבַד; וּכְתִיב (ירמיה כג, כד): "אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא"! וְהָעִנְיָן, שֶׁשְּׁנֵיהֶם אֱמֶת כַּנַּ"ל6.
וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַזַ"ל (מגילה לא, א): "בְּמָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ־הוּא שָׁם אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ כו'". דְּהַיְינוּ, לֹא כְּמוֹ שֶׁהָעוֹלָם סוֹבְרִים שֶׁגְּדוּלַּת הַבּוֹרֵא נִקְרָא מַה שֶּׁהוּא יִתְבָּרֵךְ מְחַיֶּה כָּל הָעוֹלָמוֹת, שֶׁאַדְּרַבָּה זוֹ הִיא יְרִידָה אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁמַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ וּמִתְלַבֵּשׁ תּוֹךְ כָּל עָלְמִין לְהַחֲיוֹתָם וּלְקַיְּמָם. וּמַה שֶּׁכָּתוּב (נחמיה ט, ו): "וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם" אֵינוֹ שֶׁבַח בִּבְחִינַת גְּדוּלָּתוֹ יִתְבָּרֵךְ – שֶׁ"לִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר" (תהלים קמה, ג), וְ"לִתְבוּנָתוֹ אֵין מִסְפָּר" (תהלים קמז, ה), אֶלָּא הַשֶּׁבַח הוּא בִּבְחִינַת עַנְוָה שֶׁלּוֹ, שֶׁיּוּכַל לְהַשְׁפִּיל עַצְמוֹ וְכוּ'. אֲבָל עִנְיַן עוֹלָם־הַבָּא, שֶׁ"נֶהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה", הוּא הַשָּׂגַת מַהוּת וְעַצְמוּת הִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת אֱלֹקוּת בִּבְחִינַת גִּילּוּי.
וְעַתָּה צָרִיךְ לְהָבִין, אֵיךְ תּוּכַל הַנְּשָׁמָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת נִבְרָא, יֵשׁ וְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, לְהַשִּׂיג מַהוּת וְעַצְמוּת אֱלֹקוּת שֶׁאֵינוֹ בִּבְחִינַת הַשָּׂגָה וּגְבוּל?
וְאַף שֶׁהַנְּשָׁמָה הִיא "חֵלֶק אֱלוֹהַ מִמָּעַל" (איוב לא, ב), הוּא דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּעִנְיַן טִפַּת הַזֶּרַע שֶׁנִּמְשְׁכָה מִן הַמּוֹחַ, שֶׁלֹּא יִתָּכֵן לוֹמַר שֶׁגַּם עוֹדֶינָּה בְּמוֹחוֹ הָיְתָה טִפַּת זֶרַע גַּשְׁמִית, שֶׁאִם כֵּן הָיָה נֶחְסַר מֵהַמּוֹחַ כו'. אַךְ שֶׁבֶּאֱמֶת הַתְחָלַת הַמְשָׁכָתָהּ מִן הַמּוֹחַ הוּא כֹּחַ רוּחָנִי לְבַד, אֶלָּא שֶׁאַחַר כָּךְ בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת יְרִידָתָהּ דֶּרֶךְ חוּט הַשִּׁדְרָה נִשְׁתַּנֵּית וְנַעֲשֵׂית טִפָּה גַּשְׁמִית.
כֵּן עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, הַנְּשָׁמָה עִיקַר שָׁרְשָׁהּ מִבְּחִינַת אֱלֹקוּת מַמָּשׁ, רַק שֶׁבִּירִידָתָהּ בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת לִהְיוֹת בְּחִינַת נִבְרָא, יֵשׁ וְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ כו' – וְאִם כֵּן, אֵיךְ תּוּכַל לְהַשִּׂיג מַהוּת וְעַצְמוּת אֱלֹקוּת?
וְהָעִנְיָן: דְּהִנֵּה כְּתִיב: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן" (משפטים כד, יח), "וַיְהִי שָׁם [..] אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, לֶחֶם לֹא אָכַל כו'" (תשא לד, כח). וְהָיָה גוּפוֹ הַגַּשְׁמִי נִיזּוֹן מִמָּזוֹן רוּחָנִי לְבַד. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים עח, כה): "לֶחֶם אַבִּירִים7 אָכַל אִישׁ כו'" – מַמָּשׁ כְּמוֹ הַמַּלְאָכִים – וְאֵיךְ יוּכַל לִהְיוֹת זֶה, שֶׁגַּשְׁמִי יְקַבֵּל מָזוֹן וְחַיּוּת מֵרוּחָנִי, שֶׁמּוּבְדָּלִים זֶה מִזֶּה בְּתַכְלִית?
אַךְ זֶהוּ עִנְיַן הֶעָנָן שֶׁהָיָה מֹשֶׁה עָלָיו־הַשָּׁלוֹם מִתְכַּסֶּה בּוֹ8. דְּהַיְינוּ, שֶׁהָיָה הֶעָנָן שָׁרְשׁוֹ מִמַּדְרֵגַת אֱלֹקוּת מְאֹד נַעֲלָה, אַךְ שֶׁנִּשְׁתַּלְשֵׁל וְנִתְגַּשֵּׁם לִהְיוֹת לְבוּשׁ לְמֹשֶׁה עָלָיו־הַשָּׁלוֹם שֶׁעַל יָדוֹ יוּכַל לְהַשִּׂיג אֱלֹקוּת; וְהָיָה לוֹ לְמָזוֹן.
כִּמְשַׁל אָדָם הָרוֹאֶה וּמִסְתַּכֵּל בְּאוֹר צַח דֶּרֶךְ יְרִיעָה, כְּמוֹ כֵן תּוֹרָה וּמִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, שֶׁשָּׁרְשָׁם מֵרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, מֵחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁהֵם מְיוּחָדִים בּוֹ יִתְבָּרֵךְ, "הוּא חַכִּים כו'"9, שֶׁהֵם לְמַעְלָה מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא רַק הִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת כו'; וְנִתְפַּשְּׁטוּ וְנִתְלַבְּשׁוּ וְנִשְׁתַּלְשְׁלוּ בְּעִנְיְנֵי זֶה הָעוֹלָם הַגַּשְׁמִי, כְּמוֹ קְלָף שֶׁל תְּפִלִּין, וְצֶמֶר שֶׁל צִיצִית, וּצְדָקָה כו' – כְּשֶׁאָדָם עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹת נַעֲשָׂה לְנִשְׁמָתוֹ לְבוּשִׁים שֶׁנִּתְלַבֵּשׁ בָּהֶם בְּגַן־עֵדֶן הָעֶלְיוֹן, שֶׁעַל יָדָם תּוּכַל הַנְּשָׁמָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת נִבְרָא, לְהַשִּׂיג זִיו הַשְּׁכִינָה, עַצְמוּת אֱלֹקוּת.
וְזֶהוּ "יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים" – שֶׁהֵם שָׁרְשָׁם מֵרָצוֹן־הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא – "מִכָּל חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא", שֶׁהוּא רַק זִיו הַשְּׁכִינָה כַּיָּדוּעַ, מִכָּל מָקוֹם הֵם נִקְרָאִים לְבוּשִׁים שֶׁעַל יָדָהּ תּוּכַל לְהַשִּׂיג זִיו הַשְּׁכִינָה. וְדַי לַמֵּבִין.
וְעַתָּה צָרִיךְ לְהָבִין עִנְיַן אַהֲבָה־וְיִרְאָה, שֶׁהֵם רַק "גַּדְפִין"10 לְבַד לְהַגְבִּיהַּ עִיקַר הַדָּבָר שֶׁהֵם תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים;
וּלְהָבִין מַהוּת הָאַהֲבָה – מַה הִיא?
הִנֵּה בִּקְרִיאַת־שְׁמַע צָרִיךְ שֶׁיַּמְלִיכוּהוּ לְמַעְלָה וּלְמַטָּה וּלְד' רוּחוֹת הָעוֹלָם11. פֵּירוּשׁ, דִּכְתִיב: "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ", וְתַרְגּוּמוֹ: "זִיו יְקָרֵיהּ", שֶׁהוּא רַק זִיו וְהִתְפַּשְּׁטוּת וְהֶאָרָה בִּלְבַד הַמִּתְלַבֶּשֶׁת תּוֹךְ כָּל עָלְמִין; וּכְתִיב: "אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא", בִּבְחִינַת עַצְמוּת אֱלֹקוּת שֶׁאֵינוֹ נִתְפָּס תּוֹךְ מִדָּה וּגְבוּל?
וְהָעִנְיָן שֶׁשְּׁנֵיהֶם אֱמֶת כו'. כִּמְשַׁל בִּיטּוּל זִיו הַשֶּׁמֶשׁ בִּמְקוֹר הַשֶּׁמֶשׁ עַצְמָהּ. כַּיָּדוּעַ שֶׁבֶּאֱמֶת, עַצְמוּת אֱלֹקוּת – "מְלֹא כָל הָאָרֶץ". אַךְ מַה שֶּׁהוּא מִתְפַּשֵּׁט תּוֹךְ כְּלִי וּגְבוּל, הוּא בָּטֵל וְנִכְלָל בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ אֱלֹקוּת כו'.
וְהִנֵּה, כְּשֶׁיִּתְבּוֹנֵן אָדָם הֵיטֵב בָּזֶה בִּפְסוּקֵי־דְזִמְרָה וּבִקְרִיאַת שְׁמַע, אֵיךְ שֶׁבֶּאֱמֶת הוּא כֵּן, שֶׁהָעוֹלָמוֹת בְּטֵלִים בִּמְקוֹר חַיּוּתָם, רַק מִפְּנֵי שֶׁהָאָדָם הוּא בִּכְלִי גַּשְׁמִי – הַגּוּף שֶׁהוּא "מַשְׁכָּא דְחִוְיָא"12, שֶׁמִּתְגַּבֵּר וּמִתְרַבֶּה מִגַּשְׁמִיּוּת, הַמַּסְתִּיר וּמַעֲלִים שֶׁלֹּא יוּכַל לִרְאוֹת בְּעֵינֵי רְאִיָּה חוּשִׁית, אֲזַי יִתְעוֹרֵר בַּלֵּב תְּשׁוּקָה שֶׁיִּהְיֶה קָשׁוּר בְּהִתְבּוֹנְנוּת זוֹ כָּל הַיּוֹם וְלֹא יִפָּרֵד מַמָּשׁ כְּלָל. וְזֶהוּ קַבָּלַת מַלְכוּת־שָׁמַיִם בְּפָסוּק רִאשׁוֹן13;
"וְאָהַבְתָּ" – שֶׁיִּהְיֶה "הוָיָ"ה אֱלֹקֶיךָ" (ואתחנן ו, ה), שֶׁיְּהֵא תָּמִיד קָשׁוּר בְּהִתְבּוֹנְנוּת זוֹ – בִּיטּוּל הָעוֹלָמוֹת לְהַחֲיוֹתָם וּמְהַוּוֹתָם אוֹתָם. רַק מִפְּנֵי הֱיוֹת כִּי גוּפוֹ הַגַּשְׁמִי לֹא יוּכַל לְקַבֵּל בִּיטּוּל אֲמִתִּי הַנַּ"ל, יִגְמוֹר בְּדַעְתּוֹ בִּקְרִיאַת־שְׁמַע עִנְיַן לִימּוּד הַתּוֹרָה בְּאָמְרוֹ "וְדִבַּרְתָּ בָּם" (שם, ז).
דְּהַיְינוּ, שֶׁנַּפְשׁוֹ הָאֱלֹקִית בְּעִסְקוֹ בַּתּוֹרָה נַעֲשֶׂה יִחוּד אֲמִתִּי עִם הַתּוֹרָה. וְ"אוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כּוֹלָּא חַד"14, מַמָּשׁ, כִּי "אוֹרַיְיתָא מֵחָכְמָה עִילָּאָה נָפְקַת"15, וְנִתְלַבְּשָׁה בְּעִנְיְנֵי זֶה הָעוֹלָם, וּכְשֶׁאָדָם מַלְבִּישׁ נַפְשׁוֹ הָאֱלֹקִית בְּעִנְיְנֵי לִימּוּד הַתּוֹרָה שֶׁבָּזֶה הָעוֹלָם, אֲזַי גַּם שֹׁרֶשׁ נַפְשׁוֹ לְמַעְלָה מִתְלַבֵּשׁ גַּם כֵּן בַּתּוֹרָה שֶׁלְּמַעְלָה עַד רוּם הַמַּעֲלוֹת, וְנַעֲשֶׂה שָׁם יִחוּד גָּמוּר. וְזֶהוּ "הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ־הוּא יוֹשֵׁב וְשׁוֹנֶה כְּנֶגְדּוֹ"16 כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ "ה' צִלְּךָ" (תהלים קכא, ה), פֵּירוּשׁ, כְּמוֹ צֵל.
וְהִנֵּה כְּתִיב (שלח טו, מא): "אֲנִי הוי'ה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". פֵּירוּשׁ: שֶׁלֹּא יֹאמַר הָאָדָם בְּדֶרֶךְ שִׁפְלוּת, הַאֵיךְ יַגִּיעַ לְמַדְרֵגַת בְּיִחוּד בַּתּוֹרָה וּתְפִלָּה, מֵאַחַר שֶׁהוּא עֲדַיִן אֵינוֹ סָר מֵרָע גָּמוּר כו', וְהוּא עֲדַיִן בִּשְׁלֵימוּת אֶצְלוֹ?
זֹאת יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ: שֶׁהַשֵּׁם הוּא הַמּוֹצִיא אוֹתוֹ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. פֵּירוּשׁ: שֶׁהוּא מַבְדִּיל וּמַפְרִישׁ בְּנַפְשׁוֹ הַטּוֹב מִן הָרָע, הַנֶּפֶשׁ־אֱלֹקִית מִנֶּפֶשׁ־הַבַּהֲמִית כְּשֶׁהוּא עֲדַיִן לֹא עָשָׂה רַע בְּפוֹעַל מַמָּשׁ. וַאֲפִילוּ רָשָׁע גָּמוּר, הוּא מַמְשִׁיךְ בְּנַפְשׁוֹ הָאֱלֹקִית17 בְּעִסְקוֹ בַּתּוֹרָה. רַק שֶׁעָלָיו נֶאֱמַר (תהלים נ, טז): "וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹקִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חוּקָּי", פֵּירוּשׁ: שֶׁאֵין תּוֹעֶלֶת לְנַפְשׁוֹ הָאֱלֹקִית, מִפְּנֵי שֶׁעָלָיו נֶאֱמַר (תהלים נ, יז): "וַתַּשְׁלֵךְ דְּבָרַי אַחֲרֶיךָ", שֶׁלֹּא יוּכַל לְהַמְשִׁיךְ בְּתוֹךְ פְּנִימִיּוּתוֹ. וְדַי לַמֵּבִין.
וְהִנֵּה בְּעִנְיַן בְּרָכוֹת18 – "בָּרוּךְ אַתָּה הוי'ה", פֵּירוּשׁ: "בָּרוּךְ" הוּא הַמְשָׁכָה וְרִבּוּי, שֶׁיִּהְיֶה "הוי'ה", שֶׁהוּא בְּחִינַת צִמְצוּם וְהִתְפַּשְּׁטוּת כו' – יִהְיֶה בְּחִינַת "אַתָּה" – לְנוֹכַח, הִתְגַּלּוּת כו'. אַךְ לְפִי שֶׁגּוּף הוּא הַמַּסְתִּיר וּמַחְשִׁיךְ, רַק לֶעָתִיד־לָבוֹא יִהְיֶה הִתְגַּלּוּת אֱלֹקוּת "וְרָאוּ כָל בָּשָׂר"19, וְיִהְיֶה בִּבְחִינַת בִּיטּוּל. אֲבָל עַכְשָׁיו צָרִיךְ לְהַרְאוֹת עַל כָּל פָּנִים עִנְיַן הַבִּיטּוּל בְּחִיצוֹנִיּוּת, בִּכְרִיעָה וְהִשְׁתַּחֲוָואוֹת בְּרֹאשׁ, "הַכּוֹרֵעַ, כּוֹרֵעַ בְּבָרוּךְ"20, וְעִנְיַן "רוֹפֵא חוֹלִים", וְ"גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל", וְ"מְבָרֵךְ הַשָּׁנִים" הֵם כֵּלִים לִבְחִינַת הַמְשָׁכָה וְהִתְגַּלּוּת אֱלֹקוּת כו'.
וְהַכּוֹרֵעַ צָרִיךְ "שֶׁיֵּרָאֶה אִיסָּר כְּנֶגֶד לִבּוֹ"21. פֵּירוּשׁ: עִיקַר הַמְשָׁכָה יִהְיֶה בַּמּוֹחַ, עַד שֶׁיִּתְפַּשֵּׁט גַּם כֵּן בְּלִבּוֹ אֲפִילּוּ מְעַט, הַיְינוּ בְּחִינַת אִיסָּר22, שֶׁהוּא בְּחִינַת חֵפֶץ. כִּדְכְתִיב23 (תהלים קמח, יג): "הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמַיִם", אֲפִילּוּ בִּבְחִינַת זִיו וְהִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת הַמְלוּבָּשׁ תּוֹךְ כָּל עָלְמִין.
וְתַכְלִית24 הַכַּוָּנָה – "לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים"25. וְ"סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה"26, "נָעוּץ סוֹפָן בִּתְחִלָּתָן"27, וְלָכֵן אָמְרוּ רַזַ"ל (חגיגה יב, א): "אֶרֶץ נִבְרֵאת תְּחִלָּה" כו'.