לקחת מהם את כל רכושם, ובידי הקב"ה הרי הרבה דרכים כיצד לקחת רכושו של אדם, וכשהקב"ה עושה אתם חסד כזה, שהוא לוקח מהם את רכושם ונותן להם במקום זה תורה – האם אין זה חג? שהקב"ה נוטל את פקדונו בצורה טובה כזו.
אז, הביאו שק גדול והכניסו בו כל ממונם, כסף וזהב, הכל כפי המדובר, כן חתמו על שטר מתנה שהם נותנים ליהודי את כל רכושם והביאו שני שכנים לחתום כעדים, אז טעמו מהסעודה ולנו במקום.
למחרת בבוקר, לפני שהיהודי והפחח עמדו לצאת לדרכם, אמר היהודי לאשת הפחח: למרות שכעת שייך הבית לו, הוא מרשה לה לגור יחד עם ילדיה בבית בתור שכן עד לשוב בעלה משלשת שנות הגלות. כן ציווה להשאיר לה במתנה שקי קמח ותפוחי אדמה, והרשה לה לזרוע את הגן שליד ביתם ולהשתמש בפירות ובירקות, אבל כל זאת בתור שכנים ולא בתור בעלי בתים. בירך את האשה ואת שני בניהם ובתם, נטל את השק עם הכסף והזהב ועזב את המקום יחד עם הפחח.
האשה עיבדה את הגן והשדה שהניבו פרי רב. כך חיתה עם ילדיה בשלשת שנות גלות בעלה.
*
יש בזה סיפור ארוך, אמר הרבי (מהוריי"צ) נ"ע, אלא שקיצר, הוא רק אמר:
בתום שנות הגלות שב הבעל והם התיישבו במקום
*
* אחר. הוא הצליח מאד והתעשר ונהיה צדיק נסתר.
*
לאחר מאה ועשרים שנה, נתנו לבעל הפחח מקום בהיכל גבוה של בני תורה בגן עדן, ולאשה נתנו מקום בגן עדן בהיכל נשים צדקניות, וכל פעם כשהיו מעבירים את הבעל למקום נעלה יותר בגן עדן, היו מביאים את האשה ומכריזים שהכל הוא בזכותה.
*
רבנו הזקן סיים, באמרו: היהודי עם המקל והשק היה הבעל שם טוב לפני התגלותו.
וסיים: גדולתה של האשה היתה מסירות נפשה על תורה ומצוות ומתוך שמחה.
כשבני ישראל יצאו ממצרים – אמר רבנו הזקן – ועברו בתוך הים ביבשה ואמרו שירה, הנה גם הנשים אמרו שירה אבל בשמחה, בתופים ובמחולות, ולכן ההפטרה של שבת שירה היא "ותשר דבורה", כי הכל בזכות האשה, הכל היה מן העפר.
*
הרבי ה"צמח צדק" סיים: ההפטרה בשביעי של פסח היא שירת דוד, מפני ששביעי ואחרון של פסח הם גילוי משיח, שהוא בן דוד, ולכבודו של משיח אומרים אז שירת דוד.
*
*
*
*
*
*
$
â ספר הזכרונות â פרק ה' – על קידוש השם
לאחר שר' וולף הסנדלר לא היה שוב בכפר – החל הכומר לחדש את נשיאת נאומיו בכיכר השוק, שם אולצו היהודים להתאסף ולהאזין לדבריו. שוב חזר על "הוכחותיו" בדבר הצורך שהיהודים יעברו לנצרות. יהודי הכפר היו שרויים בצער על היעלמו של ר' וולף, שהיה מסוגל להשיב תשובה ניצחת לכומר, ופחדו מן הסכנה שהכומר ינסה להכריחם בכוח להשתמד. מצבם של היהודים הורע עוד יותר כאשר הופיעה עזרה גדולה לכומר בדמותו של בנו הצעיר של "פריץ" הכפר. פריץ צעיר זה, היה אדם משכיל במידה מסוימת אך יחד עם זה קנאי פאנאטי לדתו. הוא סייע בכל כוחו לכומר בניסיונותיו ללכוד את היהודים ברשת השמד. הוא החל להופיע לאסיפות בכיכר השוק, בהן ישב על הבמה ליד הכומר, האזין לנאומיו, ואף השמיע מפעם לפעם נאומים משלו. בנאומיו עלה הפריץ על הכומר בהסתותיו, בהפגינו את מיטב ידיעתו התיאולוגית. הוא אף השמיע איומים ברורים שאם יישארו היהודים בעיקשותם עליהם לצפות לנגישות ורדיפות. מועקה רבצה על לבו של כל יהודי בכפר, ואין מושיע.
באחד מימי הקיץ, לפני עונת הקציר, כינסו שוב הכומר והפריץ הצעיר את תושבי הכפר לשם שמיעת נאומיהם הקוראים את היהודים להתנצר. הפריץ הצעיר הופיע אז ב"הוכחות" חדשות לצדקת דרישתו.
"האם יש כאן מי שמסוגל להשיב להוכחותי המשכנעות"?!
דממת מוות שררה לרגע קט. וכי מי זה המסוגל לענות לפריץ הצעיר ולכומר?!
אלא שלפתע הגיח אלמוני מהצד והכריז: "אנכי אענה"! בצעדו תוך כדי כך בצעדים בוטחים אל הבמה.
הציבור המופתע הביט לעברו, ולשמחת הכל לא היה זה אלא ר' וולף הסנדלר.
– לאחר שר' וולף נדד משך תקופה ארוכה על פני ערים ועיירות מבלי שאיש יכיר בטיבו – החליט לחזור לּכפר עם אשתו. הוא ידע היטב שהיהודים יזדקקו לו שוב, כיון שהבין שבהיעדרו יחזור הכומר שוב לעבודת ההסתה. עתה היה במקום, מוכן לויכוח ממושך עם הכומר ועם עוזרו, הפריץ הצעיר.
שוב הראה ר' וולף את כוחו, ובפולנית שוטפת סתר את כל דברי הכומר והפריץ, שנשארו ללא מענה. על כרחם נאלצו הללו להודות שנוצחו. שמחתם של יהודי המקום היתה מלאה, והרגשת ביטחון אפפה אותם שוב. ר' וולף ואשתו שוב לא עזבו את המקום. ר' וולף הניח, כנראה, שנוכחותו כאן חיונית.
ברם, השמ חה לא ארכה. היה זה ערב של שלהיֿקיץ, ר' וולף ישב בבית המדרש ולמד. לפתע הופיעו שלשה שוטרים מזוינים ולקחוהו מספרו אל בית הסוהר. קמה סערת רוחות. אשת ר' וולף התחננה בבכי מר לשחרר את בעלה, אך נענתה כי פקודת המאסר נתקבלה מדרג גבוה, וכי הפקודה היא להביאו אל הבישוף המחוזי בלוקטש.
ניכר היה בעליל ידו של מי היתה בדבר. הכומר והפריץ הצעיר שראו עצמם נפגעים מיכולתו של ר' וולף לנצחם בויכוחים – החליטו להתנקם בו, וכך להפטר ממנו. הם התלוננו בפני הבישוף. והלה חיפש עילה למאסר.
חודש ימים נמצא ר' וולף במאסר בלוקאטש. פעמיים בשבוע אולץ לבוא אל הבישוף ולהתווכח אתו בעניני אמונה ודעות. הבישוף התאמץ בכל כוחו לנצח את ר' וולף, אך הדבר לא עלה בידו. ר' וולף הרס לגמרי את כל טענותיו והוכחותיו. בסופו של דבר, כאשר נוכח לדעת שאינו מסוגל להתמודד עם ר' וולף העביר את הטיפול בו למועצה הכנסייתית הגבוהה שהיתה אז בקיוב ותחת משמר מזוין הובל לקיוב.
בקיוב קיבלוהו תחלה בסבר פנים יפות. איפשרו לו להתאכסן בבית פרטי בתנאי חירות. פעם בשבועיים היה עליו לנהל ויכוח גלוי עם אחד מרועי הכנסייה. כך נמשך הדבר חמשה חודשים, ובכל הויכוחים יצא ר' וולף וידו על העליונה.
הכמרים נפגעו מאד מן התוצאות וחיפשו עצות להיחלץ מן המצב. השתמשו, אפוא, בדרך הסלולה לפניהם והעלילו על ר' וולף כאילו חירף וגידף את הנוצרי ואת הכנסיה.
ר' וולף הובא למשפט כנסייתי, שּבּויים מראש על כל פרטיו. עדים העידו על "נכונות" התלונה על ר' וולף ושאכן חירף וגידף את הנצרות. התובע דרש לתת לנאשם האומלל את העונש המקסימלי, שהוא – להישרף חיים. בית המשפט קיבל את התביעה ופסק הדין בוצע כעבור כמה ימים במרכז העיר קיוב. בזדון לבם של הכמרים אילצו את הרב ואת ראשי הקהילה היהודית בקיוב להיות נוכחים בביצוע גזר הדין.
הטרגדיה שזעזעה את יהודי קיוב ושאר הקהילות, היתה גדולה עוד יותר, כיוון שזמן קצר לפני המשפט התבשר ר' וולף שאשתו הרתה לו. דבר זה שימח אותו מאד, אך הוא לא זכה לראות את הילד. כאשר מת ר' וולף על קידוש השם היתה האלמנה בחדשי הריונה הראשונים.
הקהילה היהודית בקיוב ביקשה ממנה להישאר בעיר. והביעה נכונות לספק לה כל צרכיה, אך האלמנה דחתה את ההצעה. היא החליטה לחזור לליובאוויטש, שם נולדה ושם חיו אז הוריה. בהזדמנות הראשונה עזבה, אכן, את קיוב וחזרה לליובאוויטש. אביה, החייט העני הזקן, נאלץ לחיות על תמיכת סעד, כך שבבית הוריה לא היתה יכולה למצוא מנוחה ונחלה. ראשי הקהילה של ליובאוויטש, שידעו כבר על גדלותו ומותו על קידוש השם של ר' וולף וידעו גם על מצבה המיוחד, הביעו נכונותם לסייע לה כל צרכה, אך היא דחתה את הצעתם. היא הסבירה שלמדה מבעלה הקדוש עד כמה חשוב ליהנות מיגיע כפים ולא להזדקק למתנה של בשר ודם. משום כך רצונה להתפר נס מעמל כפיה, חרף מצבה. היא התקבלה, אפוא, כעוזרתֿבית במשפחה מכובדת בליובאוויטש, שם גם כרעה ללדת.
הרך הנולד היה בן ונקרא בישראל על שם אביו ר' וולף. ברית המילה הוחגה ברוב פאר, כשכל ליובאוויטש משתתפת בשמחת המצוה.
שלש שנים גידלה האלמנה את בנה כשהיא מתפרנסת מיגיע כפיה מבלי שתרצה לקבל תמיכה כלשהי ממישהו עבורה או עבור בנה. כעבור זמן זה חלתה קשה, אם בהשפעת עמלה המפרך ותנאי חייה או מסיבה אחרת, וממטת חֹולייה לא קמה עוד. וולף בן השלש התייתם גם מאמו.
עתה היה על הקהילה למצוא מי שיקבל על עצמו את הטיפול ביתום. בלי קושי נמצא מיד איש שיכניס לביתו את הילד. היה זה הזוג צבי אריה ולאה בריינא, שירשו, כזכור, מן הצדיק הנסתר ר' בנימין את ביתו וגינתו בהבטיחם שיגדלו יתומים בביתם ויחזיקו ביתם פתוח לאורחים. למקרה של וולף היה ב עיניהם חשיבות יתירה, שכן היה הוא בנו של ר' וולף שהתרועע כלֿכך עם ר' בנימין.
לצבי אריה ובריינא שרה היו אז כבר ילדים משלהם, בן ובת, שנקראו, כפי צוואת ר' בנימין, על שמו ועלֿשם אשתו: בנימין ושרה.
בנימין ושרה היו ילדים מוצלחים. בנימין הצטיין בלימודיו ושרה – בטוב לבה ובחנּה. למרות גילה הרך סייעה שרה רבות לאמה בטיפוליה ביתומים וביתומות שגודלו בביתם. גם כאשר הובא וולף הקטן לבית – היתה שרה הקטנה משחקת אתו ומתייחסת אליו כאל אח.
לא עבר זמן רב והתברר שוולף הצעיר חונן בכישרונות מזהירים. הוא התמסר ללימודיו בשקידה והצליח בהם. היה זה טבעי ביותר ששני הילדים, וולף ובנימין, יתיידדו ויהיו לחברים ללימודים. כך נוצרה ונקשרה מחדש ידידות בין בנימין החדש לבין וולף החדש.
234 מחלהנ והיי