נביאים - צפניה פרק ג'
(א) ה֗וֹי מֹרְאָה וְנִגְאָלָה הָעִיר הַיּוֹנָה: (ב) לֹא שָׁמְעָה בְּקוֹל לֹא לָקְחָה מוּסָר בַּיהֹוָה לֹא בָטָחָה אֶל־אֱלֹהֶיהָ לֹא קָרֵבָה: (ג) שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ אֲרָיוֹת שֹׁאֲגִים שֹׁפְטֶיהָ זְאֵבֵי עֶרֶב לֹא גָרְמוּ לַבֹּקֶר: (ד) נְבִיאֶיהָ פֹּחֲזִים אַנְשֵׁי בֹּגְדוֹת כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ־קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה: (ה) יְהֹוָה צַדִּיק בְּקִרְבָּהּ לֹא יַעֲשֶׂה עַוְלָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר מִשְׁפָּטוֹ יִתֵּן לָאוֹר לֹא נֶעְדָּר וְלֹא־יוֹדֵעַ עַוָּל בֹּשֶׁת: (ו) הִכְרַתִּי גוֹיִם נָשַׁמּוּ פִּנּוֹתָם הֶחֱרַבְתִּי חוּצוֹתָם מִבְּלִי עוֹבֵר נָצְדוּ עָרֵיהֶם מִבְּלִי־אִישׁ מֵאֵין יוֹשֵׁב: (ז) אָמַרְתִּי אַךְ־תִּירְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר וְלֹא־תִכָּרֵת מְעוֹנָהּ כֹּל אֲשֶׁר־פָּקַדְתִּי עָלֶיהָ אָכֵן הִשְׁכִּימוּ הִשְׁחִיתוּ כֹּל עֲלִילוֹתָם:
רש"י
(א) הוי מוראה ונגאלה. עד עכשיו דבר בנינוה ועכשיו חוזר על ירושלים הוי שתהא לבז ולסחי כרואי ותהא מגואלת בצחן עוונה, מוראה כמו מוראתו (ויקרא א) ושמתיך כרואי (נחום ג): העיר היונה. כיונה פותה אין לב: (ג) זאבי ערב. הממהרים לאכול טרפם בלילה: לא גרמו לבוקר. לא השאירו אף העצמות לגרם לבוקר: (ד) חמסו תורה. לא הורו אותה לשואליהם: (ה) ה' צדיק. השרה שכינתו בקרבם ולפיכך אינו יכול לראות במעשיהם הרעים כי צדיק הוא ואין עולה לפניו: נותן לאור משפטו. נותן לאור דן דין אמת לאמתו: ולא יודע עול בושת. וכל זה לא נתנו שופטי עול שבתוכה אל לבם להתבייש מן הצדיק השוכן ביניהם: (ו) הכרתי גוים. הבאתי פורענו' על העכו"ם כדי שתראו ותיראו כמו שהוא מסיים והולך אמרתי אך תראי אותי: (ז) ולא תכרת מעונה. ולא יחרבון מדוריה: כל אשר פקדתי עליה. ולא יכרת ממנו כל הטוב אשר צויתי להביא עליה:
מצודת דוד
(א) הוי מוראה ונגאלה. יש להתאונן על ירושלים המטונפת ומלוכלכת העיר המאנה ואונסת את הבריות: (ב) לא שמעה בקול. ר"ל בקול הנביאים המזהירים אותה: לא לקחה מוסר. ממה שבא על עשרת השבטים בגמול העוון: בה' לא בטחה. כי בקשה עזר ממלכי מצרים: לא קרבה. לבקש עזר ממנה: (ג) שריה בקרבה. שריה אשר בקרבה מאיימים על העם בקול שאגתם כאריות השואגים: זאבי ערב. ר"ל ימהרו לטרוף כזאבים הטורפים בערב הממהרים לטרוף בעבור הרעבון שלא אכלו כל היום: לא גרמו לבוקר. לא השאירו לבוקר אף העצמות כי את הכל יאכלו ור"ל השופטים משחיתים את העם מכל וכל ולפי שהמשילם לזאבי ערב אמר לשון הנופל בהם: (ד) נביאיה פוחזים. נביאי הבעל המה קלי הדעת ואנשי בוגד: כהניה. כהני המקדש חללו את הקודש ומבזין אותה: חמסו תורה. הסירו את התורה ולא למדוה את העם ועל הכהן ללמד כמ"ש כי שפתי כהן וגו' תורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב): (ה) ה' צדיק בקרבה. הנה ה' הצדיק משרה הוא שכינתו בקרב ירושלים והוא הלא אין עושה עולה כי שנואה היא לו: בבקר בבקר. ר"ל בכל יום ויום הוא דן משפט אמת וברור ולא נעדר בשום פעם מדין משפט האמת והגוי העול הזה אינו יודע מהו בושה כי איך לא יכלם לעשות עול במקום שכינת האל השונא את העול ואוהב המשפט: (ו) הכרתי גוים. והנה הכרתי את העכו"ם ונשמו מגדליהם: החרבתי. עשיתי חוצותם חרבות מבלי איש עובר בהן ונשמו עריהם מבלי איש וחוזר ומפרש מאין יושב ר"ל לפי שאין מי יושב בהן לכן אין איש עובר בהן: (ז) אמרתי. חשבתי ע"י אבדן העכו"ם באמת עתה תיראו מפני ומהגמול הבא עליהם תקחו מוסר ואז לא יהיה נכרת מדורו זהו בהמ"ק וכן לא יכרת ממנה כל הטובה אשר פקדתי עליה: אכן. באמת לא כן עשו כי עוד השכימו בזריזות רב ועוד השחיתו כל מעלליהם יותר ממה שעשו מאז:
מצודת ציון
(א) מוראה ונגאלה. ענין שניהם מלוכלך ומטונף כמו ושמתיך כרואי (נחום ג) וכמו נגאלו בדם (ישעיה נט) וכפל המלה בשמות נרדפות: היונה. מל' אונאה ועניינו קחת ההון וכן מפני חרון היונה (ירמיה כה): (ג) גרמו. ענין עצם כמו גרמיו כמטיל ברזל (איוב מ): (ד) פוחזים. קלי הדעת וכן אנשים ריקים ופוחזים (שופטים ט): בוגדות. מל' בוגד: חללו. ענין בזיון: חמסו. ענין הסרה כמו ויחמוס כגן שכו (איכה ב): (ה) לאור. ר"ל ברור כאור ודומה לו: נעדר. ענין חסרון כמו איש לא נעדר (ישעיה מ): (ו) נשמו. מל' שממון: פנותם. הם המגדלים הגבוהים כמו ועל הפנות הגבוהות (לעיל א): החרבתי. מל' חרבן: חוצותם. ענין שוק ורחוב: נצדו. ענין שממון כי והשמותי אני את הארץ (ויקרא כו) ת"א ואצדי: (ז) אך. עניינו כמו באמת וכן אך עצמי ובשרי אתה (בראשית כט): מעונה. מדורה כמו ה' מעון אתה היית (תהלים צ): פקדתי. צויתי כמו והוא פקד עלי (עזרא א): עלילותם. מעשיהם:
כתובים - תהלים פרק נ'
(יא) יָדַעְתִּי כָּל־עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי: (יב) אִם־אֶרְעַב לֹא־אֹמַר לָךְ כִּי־לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ: (יג) הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה: (יד) זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ: (טו) וּקְרָאֵנִי בְּיוֹם צָרָה אֲחַלֶּצְךָ וּתְכַבְּדֵנִי: (טז) וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה־לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי־פִיךָ: (יז) וְאַתָּה שָׂנֵאתָ מוּסָר וַתַּשְׁלֵךְ דְּבָרַי אַחֲרֶיךָ: (יח) אִם־רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ עִמּוֹ וְעִם מְנָאֲפִים חֶלְקֶךָ: (יט) פִּיךָ שָׁלַחְתָּ בְרָעָה וּלְשׁוֹנְךָ תַּצְמִיד מִרְמָה: (כ) תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר בְּבֶן־אִמְּךָ תִּתֶּן־דֹּפִי: (כא) אֵלֶּה עָשִׂיתָ וְהֶחֱרַשְׁתִּי דִּמִּיתָ הֱיוֹת־אֶהְיֶה כָמוֹךָ אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ: (כב) בִּינוּ־נָא זֹאת שֹׁכְחֵי אֱלוֹהַּ פֶּן־אֶטְרֹף וְאֵין מַצִּיל: (כג) זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים:
רש"י
(יא) וזיז שדי עמדי. רמש השדה זיז על שהם זזים ממקום למקום אישמובימנ"ט בלע"ז: עמדי. אני יודע את כלם: (יג) האוכל בשר אבירים. לא אמרתי לך להביא זבח שאני צריך לאכילה אלא נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני: (יד) זבח לאלהים תודה. התודה על מעשיך ושוב אלי זהו זבח שאני חפץ בו ואחר כך שלם לעליון נדריך כי אז יתקבלו לרצון: (טו) ותכבדני. שזה הוא כבודי שאושיע את הבוטחים בי: (טז) ותשא בריתי. תורתי: (יח) ותרץ עמו. נתרצית ללכת עמו: (יט) תצמיד מרמה. תרגיל אצלך רמיה לדבר רעה, תצמיד אגוטא"ש בלע"ז, כמו (במדבר י"ט) צמיד פתיל (סא"א): (כ) תשב. במושב לצים: בבן אמך. שאין לך דין וריב עמו שאינו יורש עמך: דופי. דבר גנאי לדחותו לשון יהדפנו: (כא) דמית. סבור אתה שאהיה כמוך להתרצו' במעשיך הרעים, (וי"מ דמית כי אינני יודע הנסתרות): (כג) זובח תודה. המביא לי זבח של תשובה והודאה על עוונותיו הוא יכבדנני: ושם דרך. השב אלי אני מלמד ושם דרך לחוטאים לשוב אלי אני אראנו בישועתי:
מצודת דוד
(יא) ידעתי. מה שאינם ידועים לך: וזיז שדי. הבריות הזזים ממקום למקום ע"פ השדה המה עמדי וברשותי: (יב) לא אומר לך. להאכיל אותי לשבור הרעבון והוא מל' מליצה: ומלואה. הבריות הממלאים את העולם: (יג) האוכל. וכי אני אוכל בשר בהמות חזקות ושמנות וכי אשתה דם עתודים ומה לי א"כ בהבאת הקרבנות: (יד) זבח וגו'. הזבח המקובל לאלהים הוא מה שמתודה על פשעיו בעת הבאתו כי אז יעורר לבו לחשוב שבעבור פשעיו היה הוא ראוי למות והביא נפש תחת נפש: ושלם. ואם נדרת מה שלם לה' אבל טוב אשר לא תדור: (טו) וקראני. וכאשר כן תעשה אז כשתקרא אלי בעת צרה אוציאך ממנה ואתה תספר כבודי ברבים על התשועה הבאה לך ממני: (טז) ולרשע. אבל לרשע שאינו מתודה על פשעיו בעת הבאת הקרבן ולא שב מהם אליו יאמר אלהים מה לך לספר חוקי ר"ל לעשות מצותי מבלי כוונת הלב כאשר יספר האדם ספורי דברים מבלי כוונה מכוונת: ותשא בריתי. את דברי התורה הנתונה בברית תשא לבד על פיך לדבר בהם מן השפה ולחוץ ובלא לב תדבר: (יז) ואתה. הלא בלב אתה שונא המוסר והשלכת דברי אחרי גוך כדרך שמשליך האדם דבר אשר לא יחפוץ לראותו: (יח) ותרץ עמו. להתחבר אליו: חלקך. בחרת חלקך ללכת עם מנאפים: (יט) ברעה. לדבר הרע בעיני ה': תצמיד. תחבר עם המרמה כי לא נפרדה המרמה מלשונך: (כ) תשב. כאשר תשב בין אנשים תדבר דופי אף באחיך ואפי' בבן אמך שהוא ודאי אחיך: (כא) והחרשתי. מלהפרע לך על כל אלה ולזה תדמה ותחשוב אשר אני כמוך לאהוב את הרע: אוכיחך. אבל דע אשר אתוכח עמך ואערוך לפניך את מעשיך ועל כלם תקבל גמול בעוה"ב: (כב) בינו נא זאת. את אשר כל מעשי האדם שמורים הם לעוה"ב: פן אטרוף. לענוש בעוה"ב ואז אין דבר להציל עצמו בו כי אפי' התשובה לא תועיל אז: (כג) וזובח תודה. הזובח קרבן ומתודה עליו ושב מעון הוא מכבד אותי בזה: ושם דרך. המשים דרכו ר"ל לא יעשה מעשיו בדרך מקרה והזדמנות אבל ישים עיניו ולבו על דרכו להבין הטובה היא אם רעה: בישע אלהים. עם שאמר אראנו וכאלו המקום ידבר אמר בישע אלהים ולא אמר בישעי כי כן דרך המקרא וכן ואל משה אמר עלה אל ה' (שמות כ"ד):
מצודת ציון
(יא) וזיז. ר"ל הזז ממקום למקום וכן וזיז שדי ירענה (לקמן פ): שדי. כמו שדה: (יג) אבירים. חזקים: (טו) אחלצך. אוציאך: (יח) ותרץ. מלשון רצון וחפץ: (יט) תצמיד. ענין חבור כמו צמיד פתיל (במדבר יט): (כ) דופי. דברי גנות: (כא) והחרשתי. ושתקתי: דמית. מל' דמיון ומחשבה: אוכיחך. מלשון ויכוח: ואערכה. ענין סדור: (כב) נא. עתה: (כג) ושם. מלשון שימה: