המשך ביאור למס' חולין ליום רביעי עמ' ב
בתורה לגבי חטאו של אדם הראשון (שם ג יא) הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲבָל מִמֶּנּוּ אֶבָלְתָּ', ורמוז בתיבות 'המן העץ' שעתיד המן להיתלות על העץ. הוסיפו ושאלוהו: אֶסְתֵּר מִן הַתּוֹרָה, מִנַּיִן – היכן רמוז מעשה אסתר. השיב להם: שנאמר בפרשת הקללות (דברים לא יח) וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים', והיינו שיהיה זמן שהקדוש ברוך הוא יסתיר את פניו מעם ישראל, ותהיה אז גזירת המן, והיה זה בזמן אסתר המלכה. שאלוהו עוד: מָרְדְּכַי מִן הַתּוֹרָה, מִנַּיִן – היכן נרמזה בתורה פרשת גדולתו של מרדכי. השיב להם רב מתנה: דִּכְתִיב בפרשת הכנת שמן המשחה (שמות ל כג) וְאַתָּה קַח לְךְ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר', וּמְתַרְגְּמִינַן והתרגום של תיבות אלו הוא 'מֵירָא דַּכְיָא', הדומה לשמו של מרדכי, וכשם שה'מירא דכיא' הוא ראש לכל הבשמים, כך מרדכי הוא ראש לכל ה'בשמים', והיינו הצדיקים ואנשי כנסת הגדולה. שנינו במשנה: וְאֵיזֶהוּ שֶׁאֵינוֹ מְזוּמָן וְכוּ' כגון אווזין ותרנגולים שקננו בפרדס, אבל אם קננו בבית, וכן יוני הרדסיאות, פטור מִשִׁילוּחַ'. הגמרא מביאה שני גירסאות שחלוקים בביאור מהם 'יוני הרדסיאות': רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן נחלקו בגירסא של משנתנו, חַד תָּנֵי – אחד מהם שנה לשון 'יוני הַדְרְסִיאוֹת', וְחַד תְּנֵי – והאחר שנה לשון 'יוני הַרְדְּסִיאוֹת'. מבארת הגמרא את המשנה לפי גרסאותיהם: מַאן דְתָנֵי ששנה 'הַרְדְּסִיאוֹת', מפרש שהיו יונים אלו מכונות כן עַל שֵׁם הוֹרְדוֹס המלך, שהוא שהתחיל לגדל יונים אלו. וּמַאן דְתָנֵי ש'הַדְרְסִיאוֹת', מפרש שהיו מכונות כן עַל שֵׁם מְקוֹמָן של יונים אלו. הגמרא מביאה מעשה בענין 'יוני הרדסיאות': אָמַר רַב כַּהֲנָא, לְדִידִי חַזִיין אני ראיתי את אותן יונים שהן צאצאיהם של יוני הורדוס, וְקָיְימָן שִׁיתְּסַר דְּרֵי בשש עשרה שורות, בִּפְתֵי מִילָא – ואורכה של כל שורה הוא רוחב מיל, וַהֲוָה קָרֵא קִירִי קִירִי' והיו היונים קוראים 'אדון אדון', שכך הרגילם הורדוס לומר, כדי לחזק את מלכותו. הֲוָה חַד מִינַיְיהוּ – היתה יונה אחת ביניהם, דּלֹא הֲוָה קָרֵי – שלא היתה קוראת 'קִירִי קִירִי'. אֶמְרָה לָהּ חֲבֶרְתָּהּ של היונה, סוּמָא עיוורת, כלומר, שוטה שאינה רואה כיצד לנהוג, אִמְרִי גם את 'קִירִי קִירִי' כמותינו. אֶמְרָה לה אותה יונה שלא קראה עמהם לחברתה, סוּמָא שוטה את, אֶמְרִי קִירִי – לאותו שאת קוראת אדון ומלך, בִּירִי – עבד הוא, שהרי הורדוס היה עבד של בית חשמונאי, והרג את כל בית אדוניו ומלך תחתם. אַתִיוּהַ וּשְׁחָטוּהָ – לקחו העבדים שנשארו מבית הורדוס את אותה יונה שכינתה את הורדוס 'עבד', ושחטו אותה. אָמַר רַב אַשִׁי, אָמַר לִי [רַבִּי] חֲנִינָא על מעשה זה, מִילִין – דברי רוח הם, שהרי לא יתכן שיונים ידברו ביניהם דיבורים אלו. תמהה הגמרא: מִילִין סַלְקָא דַּעְתָּךְ – וכי יעלה על דעתך כן, שיאמר רבי חנינא שדבר זה לא היה, והרי רב כהנא מספר ומעיד שהיה כן. משיבה הגמרא: אֶלָּא אֵימָא – אלא כך תאמר בשם רבי חנינא, בְּמִילִין – על ידי כישוף היו אותן יונים מדברות. שנינו במשנה: עוֹף טָמֵא פָּטוּר מִלְשַׁלֵּחַ. מבררת הגמרא: מְנָא הָנֵי מִילֵי – מהיכן למדנו דברים אלו, שאין מצות שילוח הקן נוהגת בעופות טמאים. מבארת הגמרא: אָמַר רַבִּי יִצְחָק, דְאָמַר קְרָא (דברים כב ו) כִּי יִקָּרֵא קֵן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ', והכלל הוא שלשון 'עוֹף' מַשְׁמַע לָן שהוא בֵּין טָהוֹר וּבֵּין טָמֵא, שהרי מצינו שנאמר לגבי עוף טהור (שם יד כ), כָּל עוֹף טָהוֹר תֹּאכֵלוּ', וכן לגבי עוף טמא נאמר (שם יא יט), וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם', וכן נאמר (ויקרא יא יג) וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְצוּ מִן הָעוֹף'. אבל לגבי לשון צִפּוֹר', טָהוֹר אַשְׁבְּחָן דְּאִיקְרֵי 'צִפּוֹר' – על עוף טהור מצאנו שכינתה אותו התורה בלשון צפור, ואילו את הטָמֵא, לֹא אַשְׁבְּחָן דְאִיקְרֵי צִפּוֹר – לא מצאנו שכינתה אותו התורה בלשון צפור, וכיון שבפרשת שילוח הקן נאמר 'קן צִפּוֹר', יש ללמוד שכוונתה דווקא לטהורים. הגמרא דנה בדברי רבי יצחק. מקשה הגמרא: תָּא שְׁמַע נאמר בפסוק לגבי איסור עשיית פסל (דברים ד טז-יז), 'פֶן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לְכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל וגו' תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף'. ויש להקשות, מַאי – מה היא כוונת הפסוק, לאו האם אין הכוונה בלשון 'צפּוֹר' לאסור עשיית תבנית בֵּין של עוף טָהוֹר וּבֵין של עוף טָמֵא, שהרי בודאי האיסור הוא גם לעשות תבנית של עוף טמא, ובלשון 'כְּנָף' הכוונה היא לאסור עשיית תבנית של חֲגָבִים. מתרצת הגמרא: לא – אין זה ביאור הפסוק, אלא כשנאמר 'צִפּוֹר' הכוונה היא רק לעוף טָהוֹר, וכשנאמר 'כְּנָף' הכוונה היא לעוף טָמֵא וַחֲגָבִים. מוסיפה הגמרא ומקשה על רבי יצחק: תָּא שְׁמַע, נאמר בפסוק בתהלים על הבריאה כולה שמהללת את ה' (תהלים קמח י,יג), 'הַחַיָּה וְכָל בְּהֵמָה רֶמֶשׂ וְצִפּוֹר כָּנָף וגו' יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם ה', והרי בודאי אותו כוונת דוד המלך שאף העופות הטמאים מהללים את ה'. ויש להקשות, מַאי – מה היא כוונת הפסוק, לאו האם אין זה בֵּין עוף טָהוֹר וּבֵּין עוף טָמֵא, וְאילו 'כָּנָף' היינו חֲגָבִים. מתרצת הגמרא: לא – אין זה פירוש הפסוק, אלא צִפּוֹר היינו עוף טָהוֹר, ו'כָּנָף' היינו עוף טָמֵא, וַחֲגָבִים. עוד מקשה הגמרא על רבי יצחק: תָּא שְׁמַע, נאמר בפסוק לגבי בעלי החיים שנכנסו לתיבת נח (בראשית ז יד), כָּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף'. ומַאי – מה היא כוונת הפסוק, לַאו – האם אין זה בִּדְמַקְשִׁינַן – כמו שהקשינו לעיל, שמוכח מפסוק זה ש'צפור' נאמרה אף על עוף טמא, שהרי אף הם נכנסו לתיבת נח, ואילו 'כָּל כָּנָף' נאמר על החגבים. מתרצת הגמרא: לא – אין זו כוונת הפסוק, אלא בִּדְשַׁנִינַן – כמו שתירצנו את הקושיות לעיל, ש'כל צפור' זהו עוף טהור, ו'כל כנף' היינו עוף טמא וחגבים. מוסיפה הגמרא ומקשה על רבי יצחק: תָּא שְׁמַע, נאמר בנבואת יחזקאל (יחזקאל לט יז) לגבי מלחמת גוג ומגוג, וְאַתָּה בֶן אֶדָם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי אֱלֹהִים אֱמֹר לְצִפּוֹר כָּל כָּנָף וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה הִקָּבְצוּ וָבֹאוּ הֵאָסְפוּ מִסָּבִיב עַל זִבְחִי אֲשֶׁר אֲנִי זֹבֵחַ לָכֶם זֶבַח גָּדוֹל עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר וּשְׁתִיתֶם דָּם'. ויש להקשות, מאי – מה היא כוונת הפסוק, לָאו – האם אין זה כִּדְאַקְשִׁינַן לעיל, שלשון 'צפור' נאמרה בין על עוף טהור ובין על עוף טמא, ולשון ׳כָּל כָּנָף' נאמרה על חגבים. מתרצת הגמרא: לֹא, אלא בִּדְשַׁנִינָן, שלשון 'צפור' נאמרה על עוף טהור, ו'כל כנף' כולל את העופות הטמאים והחגבים. מוסיפה הגמרא ומקשה על רבי יצחק: תָּא שְׁמַע, נאמר לגבי חלומו של נבוכדנצר, שראה אילן גדול ואדיר עולה מן הקרקע, וּבְעַנְפוֹהִי יְדוּרָן צִפָּרִי שְׁמַיָּא'! -