מאמר דא"ח - זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון

מאמר דא"ח

בס"ד. יום ב' דראש השנה, ה'תשל"ו (הנחה בלתי מוגה)

זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון

ביאור בדרך אפשר

בתפילת מוסף של ראש-השנה אומרים: זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון. ראש-השנה הוא יום התחלת הבריאה ולכן הוא זיכרון ליום הראשון של הבריאה. ואמירה זו מכוונת, אף על פי שהיא נאמרת בלשון יחיד 'היום זה' ששני הימים נחשבים כיום (אחד) ארוך, כמבואר ב'שולחן ערוך' אדמו"ר הזקן, "...ביצה שנולדה בשני ימים טובים הסמוכים זה לזה כגון שבת ויום טוב, שאם נולדה בזה אסורה בזה... אבל בשני ימים טובים של ראש-השנה אינו כן אלא הן נחשבים כיום אחד ארוך וקדושה אחת הן אף לבני ארץ ישראל וביצה שנולדה בראשון או דבר שנתלש מן המחובר בראשון או דבר שניצד בראשון, כשם שאסור בו ביום משום מוקצה ונולד, כך אסור ביום שני שהם כיום אחד ארוך". וידוע השאלה, הרי ראש השנה הוא יום ששי למעשה בראשית, שהתחיל בכ"ה באלול, ואיך אומרים שיום זה הוא תחלת מעשיך? וביותר אינו מובן, שהרי במאמר זה גופא מסיים זכרון ליום ראשון, היינו, שאינו יום ראשון, אלא רק זכרון ליום ראשון, ואיך אומר לפני זה שזה היום הוא תחלת מעשיך, דלכאורה הרי זה סתירה מרישא לסיפא. גם צריך להבין אמרו זה היום, דלכאורה, היה מספיק שיאמר היום (בלי הוספת תיבת זה), כמו בכל מקום שמדברים אודות יום מסויים, וכמו מה שנאמר בתורה אשר אנכי מצוך היום, ואמרו רז"ל על פסוק זה שמשמעות המילה 'היום' היא בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו ניתנו היום. וכן בתשובה כתיב כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום, שלשון היום (גם בלי הוספת תיבת זה) מורה שקאי על אותו יום, ואם כן גם כאן הוה ליה למימר היום תחלת מעשיך, ולמה אומר זה היום כו'. וגם צריך להבין כללות הענין דזה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, כידוע יש בזה שני פירושים, פירוש הראשון, שזה היום, עם היותו שאינו יום ראשון, מכל מקום הוא מזכיר וממשיך גם מבחינת יום ראשון. ופירוש השני

מאמר

א) זֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ זִכָּרוֹן לְיוֹם רִאשׁוֹן (דְּקָאֵי עַל שְׁנֵי הַיָּמִים דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁכְּיוֹמָא אֲרִיכְתָּא דָּמְיָא). וְיָדוּעַ הַדִּיּוּק בָּזֶה, הֲרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא יוֹם שִׁשִּׁי לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וְאֵיךְ אוֹמְרִים שֶׁיּוֹם זֶה הוּא תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ. וּבְיוֹתֵר אֵינוֹ מוּבָן, שֶׁהֲרֵי בְּמַאֲמָר זֶה גּוּפָא מְסַיֵּים זִכָּרוֹן לְיוֹם רִאשׁוֹן, הַיְינוּ, שֶׁאֵינוֹ יוֹם רִאשׁוֹן, אֶלָּא רַק זִכָּרוֹן לְיוֹם רִאשׁוֹן, וְאֵיךְ אוֹמֵר לִפְנֵי זֶה שֶׁזֶּה הַיּוֹם הוּא תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ, דְּלִכְאוֹרָה הֲרֵי זֶה סְתִירָה מֵרֵישָׁא לְסֵיפָא. גַּם צָרִיךְ לְהָבִין אָמְרוֹ זֶה הַיּוֹם, דְּלִכְאוֹרָה, הָיָה מַסְפִּיק שֶׁיֹּאמַר הַיּוֹם (בְּלִי הוֹסָפַת תֵּיבַת זֶה), כְּמוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁמְּדַבְּרִים אוֹדוֹת יוֹם מְסֻיָּם, וּכְמוֹ מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, וְאָמְרוּ רַזַ"ל בְּכָל יוֹם יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ חֲדָשִׁים, וְכֵן בִּתְשׁוּבָה כְּתִיב כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, שֶׁלְּשׁוֹן הַיּוֹם (גַּם בְּלִי הוֹסָפַת תֵּיבַת זֶה) מוֹרֶה שֶׁקָּאֵי עַל אוֹתוֹ יוֹם, וְאִם כֵּן גַּם כָּאן הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ, וְלָמָּה אוֹמֵר זֶה הַיּוֹם כּוּ'. וְגַם צָרִיךְ לְהָבִין כְּלָלוּת הָעִנְיָן דְּזֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ זִכָּרוֹן לְיוֹם רִאשׁוֹן, כַּיָּדוּעַ יֵשׁ בָּזֶה שְׁנֵי פֵּירוּשִׁים, פֵּירוּשׁ הָרִאשׁוֹן, שֶׁזֶּה הַיּוֹם, עִם הֱיוֹת שֶׁאֵינוֹ יוֹם רִאשׁוֹן, מִכָּל מָקוֹם הוּא מַזְכִּיר וּמַמְשִׁיךְ גַּם מִבְּחִינַת יוֹם רִאשׁוֹן. וּפֵירוּשׁ הַשֵּׁנִי

ביאור בדרך אפשר

(כפי שמורה פשטות הלשון), שבו נברא העולם הוא יום ראשון מידי ראש-השנה זה, היינו ראש-השנה מידי שנה, שיהיה נזכר ולא יהיה נשכח. התוכן הפנימי בזה, בשני הפירושים האמורים ב'זה היום תחלת מעשיך'.

ב) וכללות הביאור בזה, שזה היום דראש-השנה, עם היותו יום ששי למעשה בראשית, למרות שהוא אכן לא היום הראשון לבריאה אלא היום השישי, בכל זאת, יש בו מעלה מיוחדת, שהוא יום ברוא אדם הראשון [ששייך גם לכל אחד מישראל, כמבואר בלקוטי תורה לאדמו"ר הזקן, שכל נשמה וניצוץ מישראל יש בו חלק מנשמת אדם הראשון, שלכן נאמר אדם אתם, על בני ישראל בנבואת יחזקאל ודרשו חז"ל בגמרא אתם דווקא אתם, בני ישראל קרויין אדם. והיינו, שזה שכל אחד מישראל נקרא בשם אדם (שקאי על אדם הראשון), והרי זה שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש מורה על אמיתית מהותו, הוא לפי שיש בו חלק מנשמת אדם הראשון], שבשבילו היתה כל הבריאה [ועל דרך זה בנוגע לכל אחד מישראל, כמובן ממאמר רז"ל לפיכך נברא אדם (אדם הראשון) יחידי ללמדך כו', שכל נפש אחת מישראל היא עולם מלא]. וזה גופא הוא טעם בריאתו ביום ששי למעשה בראשית, כדי שיכנס לסעודה מיד (שימצא הכל מוכן כו'). וזוהי מעלת זה היום דראש השנה על יום ראשון למעשה בראשית, אשר זה היום דראש השנה הוא זכרון ליום ראשון, כי כל מה שנברא ביום ראשון וכו' הוא רק הכנה לבריאת אדם וחוה בראש השנה. ולכן היום דראש השנה דוקא הוא זכרון ליום ראשון, דיום ראשון מצד עצמו, עם היותו שמצד מעלתו יש לו תפיסת מקום, מכל מקום, לגבי בחינה עליונה יותר הוא בבחינת שכחה כביכול, כיון ששם אין לו תפיסת מקום כלל. ורק זה היום דראש השנה, שהוא יום ברוא אדם הראשון, יש לו תפיסת מקום כביכול גם בבחינה זו.

ואמנם מצד מעלתו כיום הראשון לבריאה יש לו חשיבות, מכל מקום, לגבי בחינה עליונה יותר היינו מעלת בריאת אדם הראשון שהיא ביום השישי, יום בריאת האדם שהוא תכלית הבריאה, הוא היום הראשון לבריאה בבחינת שכחה כביכול, כיון ששם ביחס למעלת היום השישי אין לו ליום הראשון תפיסת מקום כלל עד כדי כך שהוא 'נשכח'. ורק זה היום דראש השנה, שהוא יום ברוא אדם הראשון, יש לו תפיסת מקום כביכול גם בבחינה זו נעלית שבה נמצא היום השישי, כפי שממשיך ומבאר. והענין בזה, כמובא בחסידות ממקובל רבי מאיר פפורש הכהן ספר קבלה מאת המקובל רבי מאיר פפורש הכהן, שאדם הראשון הוא בחינת חכמה דאצילות ספירת החכמה העליונה כפי שהיא מאירה בעולם האצילות, דאדם בגימטריא מ"ה, שזהו בחינת חכמה כמבואר בחסידות שהחכמה נקראת כוח-מ"ה כי שם מ"ה הוא גם מלשון "מה" וביטול כלשון הכתוב "ונחנו מה", והחכמה שהיא נקודה בלבד מסמלת ביטול, ואדם הראשון הוא בחינת חכמה שבעולם הראשון מבין ארבעת העולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה (עולם האצילות). וכן יש בחינת אדם הראשון גם בבחינות באלוקות שהן למעלה מאצילות, דבכל מקום בכל בחינה ודרגה למעלה באלוקות ששייך בחינת החכמה, הנה החכמה דבחינה זו הוא ענין אדם הראשון. וכל בחינות הנזכרות לעיל דאדם הראשון כל מדרגות החכמה שייכים גם לאדם הראשון כפשוטו, שנשתלשל מהם. והיינו, שמה שנאמר בתורה בנוגע לאדם הראשון, הרי זה בכל הדרגות שיש בהם ענין התורה, החל מהדרגות היותר נעלוֹת ששם הוא שורש התורה למעלה מעלה באלוקות מהדרגות העליונות ביותר, ועד כפי שנסעה וירדה ממדריגה למדריגה עד שנמשכה למטה בעולם הזה הגשמי בצירופי אותיות גשמיים בדיו על הקלף כפי שהתורה ירדה למטה בתוך המציאות והגדרים וההגבלות של העולם הזה הגשמי, ששם מדברת התורה בענין אדם הראשון כפשוטו בגשמיות (וכנזכר לעיל שעל דרך זה הוא בכל אחד מישראל אדם הראשון כפי שהוא מציאות גשמית כו' ויש לו שייכות עם ענין אדם הראשון שלמעלה, עד לדרגא הכי נעלית, שגם שם יש לו תפיסת מקום כו' שורשו העליון בתחילת הבריאה. וכיון שכל הבריאה דיום ראשון היא בשביל אדם הראשון, לכן, על ידי זה היום דראש השנה נעשה זכרון וחשיבות ליום ראשון יום בריאת אדם הראשון בפועל, כמציאות גשמית בעולם גם בבחינה הנעלית ביותר שבה יש תפיסת מקום רק לאדם הראשון ובבחינה זו שאר הבריאה, שהיא ענין נחות יותר מענינו של אדם הראשון, לא תופסת מקום ואין לה חשיבות.

ג) והנה מצד מעלת זה היום דראש השנה א' בתשרי (עם היותו יום ששי למעשה בראשית) על יום הראשון דמעשה בראשית כ"ה אלול, והמעלה היא שהוא יום בריאת אדם הראשון, תכלית הבריאה, כמבואר לעיל, נקרא יום זה דוקא תחלת מעשיך, והיינו, שיום ראשון למעשה בראשית הוא רק ראשית הבריאה, מה שאין כן זה היום דראש השנה, להיותו יום ברוא אדם הראשון (ועל דרך זה בנוגע לכל אחד מישראל, כנזכר לעיל) שהוא התכלית והמטרה של כל הבריאה ולמעלה ממנה נעלה יותר מכל הבריאה, לכן הוא תחלת מעשיך, היינו, לפני מעשיך, והמילה 'תחילת' היא במשמעות של 'לפני' היינו יותר נעלה, גם לפני ראשית מעשיך תחלת מעשיך הוא ענין נעלה יותר מ'ראשית מעשיך', וכפי שממשיך ומבאר את המעלה של 'תחילה' על 'ראש'.

והענין בזה, כמבואר בדבור המתחיל הפותח במילים זה היום תחלת מעשיך במאמר לאדמו"ר הרש"ב, משנת תרס"ו ש"תחלה הוא למעלה מבחינת ראש". ובהקדים, שהתואר תחלה בפשטות לפי המשמעות המילולית של המושגים בתורת החסידות הוא למטה מראש, וכידוע בטעם השם ראש השנה ולא תחלת השנה, דכשם שהראש כולל את החיות של כל האברים בתוכו באופן כללי ואחר כך ממשיך חיות פרטית בכל האברים לפי ענינו של כל אבר, כן הוא גם בהיום דראש השנה, שכולל החיות של כל ימי השנה ואחר כך נמשך ממנו חיות בכל ימי השנה בפרט לכל יום. ולכן נקרא ראש השנה ולא תחלת השנה, כי תחלה בפשטות הוא רק תחלת וראשית הדבר, אבל אין זה מורה שהוא גם הראש של הדבר, שכולל את כולו כו' ולפי פירוש זה 'ראשית' הוא אכן ענין יותר נעלה מ'תחילת'. אבל יש עוד פירוש בתואר תחלה, שהוא למעלה מבחינת ראש. וכפי שמוכיח בדבור המתחיל הנזכר לעיל ממאמר משנת תרס"ו ממאמר 'ספר יצירה' נעוץ תחלתן בסופן, ש"מבואר במקום אחר הפירוש בזה, דנעיצת התחלה הוא בסוף יותר מבראש המתפשט ה'תחילה' נעוצה בסוף (שם ההמשכה היא בהעלם) עוד יותר מכפי שה'התחלה' נמצאת בראש (שם ישנו ענין הגילוי וההתפשטות), הרי דתחלה הוא למעלה מראש", וענין זה של מעלת ה'תחילה' כפי שהיא בסוף לגבי ענינה כפי שהוא בראש, מוכיח ש'תחילה' היא בחינה נעלית יותר מבחינת 'ראש' (וכמבואר במאמר לאדמו"ר מהר"ש, ".... הנה נודע מה שכתוב בספר יצירה דנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן... פירש רבינו ז"ל [אדמו"ר הזקן] שבבחינת סוף יש נעיצת התחלה יותר מבבחינת ראש המתפשט כו'... והטעם בזה בכדי שיהיה יחוד והתחברות בכל עלמין מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, מאחר שהראש מצטרך לסוף והסוף מצטרך להראש, דבמעלה אחד בסדר ההדרגה, הראש עליון לגבי הסוף הרי הסוף מצטרך לו, אמנם מכפי התעלומות נעיצת התחילה בהסוף יותר מבראש, כי כוונת נעיצת התחילה הוא מה שלמעלה מהראש המתפשט בבחינת ראשית ההתפשטות כו', לפיכך הראש מצטרך להסוף ועל ידי זה מתייחדים ומתחברים כולם ביחוד וקשר אמיתי. וכנראה בגוף האדם שהשכל המעולה מכל בחינות כוחות הנפש שלמטה שורה במוח וכח ההילוך פחות שבכחות השראתו ברגלים, ואף על פי כן ימצא מעלה יתירה ברגלים שמעמידים את הראש, והמעלה ניכרת דוקא אחר התלבשות כח ההילוך ברגלים, מה שאין כן בעודן נכללים בהמוח אין בהן מעלה זו זולת פחיתת ערכן שהמה באמת הסוף. אבל לאחר התלבשותן בהרגלים אז ימצא בהן נעיצת התחילה, והיינו במה שהמה מעמידים את הראש...") וממשיך,

"והוא ענין ה'תחילה' נבדל בערך נעלה במהותו ובערכו עד כדי כך שאין שייכות ויחס ביניהם מהראש, דראש וסוף הרי יש להם שייכות זה לזה שהרי הם ראש וסוף של אותו הדבר והענין, אבל תחלה שלמעלה מהראש הרי הוא נבדל בערך מן הדבר כו'". והיינו, שראש שייך לדבר (שהוא הראש שלו) ונכלל בו, וכמו שתחלה (במובן הפשוט של המושג התחלה) הוא תחלת וראשיתו של הדבר, כן הוא גם בראש, וכמו הראש שבאדם, שיש לו שייכות לגוף עם היות שיש לראש שייכות לגוף, דעם היות שבין הראש לגוף יש הפסק דמיצר הגרון, מכל מקום נמשך מהראש לגוף, וכנזכר לעיל שהחיות שבראש נמשך ונמצא בכל אברי הגוף. וכל זה הוא בבחינת ראש, שהוא ראש המתפשט ומתגלה. מה שאין כן תחלה שהוא למעלה מענין ההתפשטות והגילוי אלא היא בהתעלמות, הוא מובדל בערך מהדבר שהוא תחלה אליו, ורק יש לו קצת שייכות להדבר למרות שהוא 'נבדל בערך', בכל זאת יש לו קצת שייכות מועטת ומוגבלת, שלכן נקרא בשם תחלה אליו. וכן הוא בדומה למבואר לעיל על משמעות המושג 'תחילה' בענין 'נעוץ תחלתן בסופן' הפירוש בתואר תחלה דזה היום תחלת מעשיך, שהוא מובדל בערך מבחינת מעשיך המושג 'תחילה' בהקשר זה, ויש לו רק קצת שייכות אליו ולכן למרות היותו 'מובדל בערך', בכל זאת נקרא 'בשם תחילה אליו', וכפי שממשיך ומבאר.

והביאור בזה, דהנה אמרו רז"ל במדרש במי נמלך הקדוש ברוך הוא והתייעץ, כביכול אודות בריאת העולם בנשמותיהן של צדיקים, ומבואר בכמה מאמרי חסידות שהכוונה בהקשר זה ב'צדיקים' היא לכל ישראל, כי עמך כולם צדיקים כלשון הכתוב בנבואת ישעיה. וכיון שההמלכה ההתייעצות, כביכול על כללות ענין הבריאה היא עם נשמות ישראל, היינו שהרצון האלוקי העליון לבריאת העולמות תלוי בנשמות ישראל אם יחליטו באופן כך או באופן אחר, לברוא את העולמות או לא לברוא, הרי מובן שנשמות ישראל הם למעלה מכללות הענין דבריאת העולמות שלכן לנשמות ישראל נמסרה ההחלטה על בריאת העולמות. אלא שאף על פי כן, כיון שהם נשמות ישראל החליטו את הרצון האלוקי לבריאה, יש להם למרות שהן למעלה מכל ענין הבריאה, בכל זאת יש לנשמות ישראל קצת שייכות להבריאה. וזהו מה שהיום דראש השנה, יום ברוא אדם הראשון (שדוגמתו באדם הראשון כפי שהוא כל אחד מישראל שיש בו חלק מנשמת אדם

הראשון), הוא תחלת מעשיך, שהוא מובדל בערך ממעשיך, אלא שיש לו קצת שייכות כו'.

וזהו זה על פי תורת הרב המגיד 26 שהרצון על בריאת העולם היה בשביל שיהיו ישראל צדיקים בכל דור כו', ובדוגמת האב כו' 27. אלא שבמשל דאב ובן שייך זה רק לאחרי שנולד כבר הבן, מה שאין כן למעלה, הנה הוא יתברך מתענג ממעשה הצדיקים גם קודם שנבראו, ומצד זה היה הרצון על בריאת העולם. וזהו בראשית בשביל ישראל כו' ובשביל התורה כו' 28, שהם ענין אחד, שהרי הפירוש "בשביל שיהיו ישראל צדיקים" (בתורת הרב המגיד הנזכרת לעיל) הוא שהנהגת ישראל תהיה על פי תורה. וכיון שבבשביל ישראל היתה ההתהוות דבראשית ברא גו', שבה נכללים גם העשר ספירות דאצילות, כדאיתא בזהר 29 שבראשית הוא חכמה, אלקים בינה, שמים זעיר אנפין, וארץ מלכות, היינו שגם העשר ספירות דאצילות (ולמעלה יותר) נבראו בשביל ישראל, הרי מובן, שישראל הם למעלה מכל ענין התהוות העולמות, גם מהתהוות בחינות הכי עליונות, וכמאמר רז"ל 30 מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, ועד שקדמה גם למחשבת התורה, כדאיתא בתנא דבי אליהו 31 שני דברים יש בעולם כו' תורה וישראל, אבל איני יודע איזה מהם קודם כו' אבל אני אומר ישראל קדמו, ומביאים ראיה לזה, שבכל התורה נאמר דבר אל בני ישראל, צו את בני ישראל 32, והיינו,

ביאור בדרך אפשר

הראשון כנזכר לעיל בתחילת המאמר), הוא מצד אחד תחלת מעשיך 'תחילת' שהוא מובדל בערך ונעלה ממעשיך, אלא שיש לו מצד שני בכל זאת, קצת שייכות כו' וכפי שממשיך ומבאר.

וזהו זה ענין הקשר של ראש-השנה ל'מעשיך' באופן של 'תחילת' שהוא מצד אחד 'מובדל בערך' ומצד שני יש לו 'קצת שייכות' על פי תורת הרב המגיד 26 ממעזריטש שהרצון האלוקי על בריאת העולם היה בשביל שיהיו ישראל צדיקים בכל דור כו', ובדוגמת האב כו' 27 (ושם, "כמשל אב המצמצם את שכלו ומדבר דברי קטנות בשביל בנו הקטן. וגם כל המדות מעשה נערות נולדים בהאב, שאוהב את מעשה נערות כדי שיהיה להבן תענוג ומפואר אצלו. ובהקדוש ברוך הוא העבר והעתיד שוים, והיה הוא יתברך מתענג ממעשה הצדיקים וצמצם את עצמו..."). אלא שבמשל דאב ובן שייך זה רק לאחרי שנולד כבר הבן, מה שאין כן למעלה, הנה הוא יתברך מתענג ממעשה הצדיקים גם קודם שנבראו, ומצד זה התענוג האלוקי ממעשיהם של הצדיקים היה הרצון על בריאת העולם. וזהו בראשית ואמרו חז"ל שהבריאה 'בראשית' היא בשביל ישראל כו' שנקראו 'ראשית' שעליהם נאמר 'קדש ישראל לה' ראשית תבואתה' ובשביל התורה כו' 28 שעליה נאמר 'ה' קנני ראשית דרכו', שהם התורה וישראל ענין אחד, שהרי הפירוש "בשביל שיהיו ישראל צדיקים" (בתורת הרב המגיד הנזכרת לעיל) הוא שהנהגת ישראל תהיה על פי תורה, ונמצא הבריאה בשביל ישראל ובשביל התורה היא לא לשתי מטרות שונות אלא לענין אחד. וכיון שבבשביל ישראל היתה ההתהוות דבראשית ברא גו', שבה בבריאה נכללים גם העשר ספירות דאצילות, כדאיתא כפי שמובא בזהר 29 שבראשית הוא חכמה, אלקים בינה, שמים זעיר אנפין המידות חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד (הנקראות 'פנים קטנות' כי האור המאיר בהן מועט ביחס לאור המאיר במוחין וב'אריך אנפין'), וארץ מלכות, היינו שגם העשר ספירות דאצילות (ולמעלה יותר ואפילו בחינות ודרגות באלוקות שלמעלה מעשר הספירות) נבראו בשביל ישראל, הרי מובן, שישראל הם למעלה מכל ענין התהוות העולמות, גם לא רק מהתהוות העולמות אלא גם למעלה מהתהוות בחינות הכי עליונות שלמעלה מהעולמות, וכמאמר רז"ל 30 במדרש מחשבתן של ישראל המחשבה האלוקית העליונה לברוא את נשמות ישראל קדמה לכל דבר, ועד שקדמה גם אפילו למחשבת התורה המחשבה האלוקית העליונה על התורה, כדאיתא כפי שמובא בתנא דבי אליהו 31 שני דברים יש בעולם כו' תורה וישראל, אבל איני יודע איזה מהם מבין שניים אלו תורה וישראל קודם כו' אבל אני אומר ישראל קדמו, ומביאים ראיה לזה, שבכל התורה נאמר דבר אל בני ישראל, צו את בני ישראל 32, ומזה מוכח שעוד לפני

26) לקוטי אמרים ואור תורה בתחלתן. אור תורה סימן ו. 27) חסר קצת (המו"ל). 28) בראשית א, א ובפרש"י. 29) ח"א לא, ב (בתוספתא). וראה ד"ה בראשית תרנ"א (סה"מ תרנ"א ע' פט ואילך). המשך ר"ה תרפ"ט (סה"מ תרפ"ט ע' כא). 30) ב"ר פ"א, ד. 31) פי"ד. 32) ראה גם ב"ר שם. סה"מ תרנ"ט ע' יג [יח]. וש"נ.

ישראל 32, והיינו, שהתורה גופא, באמרה דבר אל בני ישראל, הרי היא אומרת שישראל קדמו לתורה. ובעומק יותר, הנה הענין דבשביל ישראל הוא מה שנאמר 33 יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה, שענין הבחירה לאמיתתו הוא בחירה חפשית בלי שום טעם 34, ומזה מובן, שהבחירה בישראל היא לא מצד זה שיתנהגו על פי תורה, אלא מצד ישראל גופא. וכפשטות הלשון במאמר רז"ל בשביל ישראל ובשביל התורה, שהם שני ענינים, כי אמיתית הפירוש בשביל ישראל הוא (לא רק שיהיו ישראל צדיקים, כי אם) בשביל ישראל גופא. אלא שאחר כך מתבטא הענין דבשביל ישראל בכך שיהיו צדיקים, והיינו לפי שכל הפירושים שבפסוק אחד שייכים זה לזה 35, ולכן שני הענינים שבבראשית, בשביל ישראל ובשביל התורה, הם שייכים זה לזה.

אמנם עיקר המעלה שבישראל ותורה (שקדמו לעולם) היא בירידתם למטה דוקא, דסוף מעשה במחשבה תחילה 36. והיינו, שתכלית העילוי דתורה הוא כפי שירדה למטה דוקא. וכן תכלית העילוי דנשמות ישראל הוא כפי שיורדים מאיגרא רמה לבירא עמיקתא 37, בעולם הזה הגשמי דוקא, שהוא התחתון במדרגה שאין תחתון למטה ממנו 38, ועד שבעולם הזה גופא האדם הוא אחור למעשה בראשית 39, כי דוקא בעולם הזה ישנה העבודה דובחרת בחיים 40, על ידי הנהגתם על פי התורה, כי על ידי התורה נמשך בהם הכח דדבר אל בני ישראל, צו את בני ישראל (המעלה דישראל שקדמו לתורה), בני ישראל דייקא, שגם כאשר אינם בבחינת ישראל בתקפה, אלא רק בני ישראל, יש בכחם לעשות מעולם הזה התחתון דירה לו יתברך 41.

33) תהלים מז, ה. 34) ראה סד"ה יבחר לנו תש"ג (סה"מ תש"ג ע' 35). לקו"ש חי"א ע' 5. וש"נ. 35) ראה לקו"ש ח"ג ע' 782. וש"נ. 36) פיוט "לכה דודי". 37) לשון חז"ל – חגיגה ה, ב. 38) תניא פל"ו. 39) ראה ב"ר פ"ח, א. 40) נצבים ל, יט. 41) ראה תניא שם.

וזהו מה שיום ברוא אדם הראשון (ונשמות ישראל) הוא תחלת מעשיך, שתחילה הוא מובדל בערך מהדבר שהוא תחילה אליו, ואף על פי כן יש לו קצת שייכות להדבר, כי, ביחס דישראל למעשיך יש שני קצוות, שמחד גיסא ישראל קדמו לעולם, ולאידך גיסא, תכלית העילוי שבישראל היא כפי שיורדים למטה דוקא ועושים מהעולם דירה לו יתברך.

ד) וכדי לבאר העילוי שישראל פועלים בעולם [דאף על פי שגם בנוגע לעולם כפי שהוא מצד עצמו אמרו באתי לגני 42, לגנוני 43, למקום שהיה עיקרי בתחילה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה 44, מכל מקום, על ידי נשמות ישראל ותורה נמשך תוספות אור בעולם כו'], מביא בדבור המתחיל יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת דשנת תרס"ו 45 (שבהמשך אליו בא דבור המתחיל זה היום הנזכר לעיל 46) מה שנאמר 47 ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, דלעבדה זו רמ"ח מצות עשה ולשמרה זו שס"ה מצות לא תעשה 48, דהיינו להמשיך תוספת אור בגן עדן [ועל דרך זה גם עכשיו (לאחרי שוישלחהו גו' 49), השינוי הוא רק במקום העבודה, אבל גם עכשיו ניתוסף אור בגן עדן על ידי עבודת האדם בתורה ומצות].

וכדי לבאר ענין ההמשכה והתוספת אורות שנעשים על ידי התורה ומצות, מקדים ומבאר (בדבור המתחיל זה היום) מעלת הגן עדן. ומביא מה שאמרו רז"ל 50 שמא תאמר הוא גן הוא עדן, תלמוד לומר ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן 51, גן לחוד ועדן לחוד. ולהעיר, שמזה גופא שיש קא סלקא דעתך בתורה שגן הוא עדן (ובכדי לשלול קא סלקא דעתך זה, צריך להביא ראיה מפסוק), מובן שמעלת הגן עדן גדלה כל כך עד שיש סברא שגן הוא עדן. וממשיך במאמר 52, שגם לפי האמת שגן עדן הוא למטה מבחינת עדן, וכמו שנאמר ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, היינו, שהנהר מפסיק בין עדן לגן, הנה גם בגן עדן (שלמטה מבחינת עדן) יש ריבוי מדריגות בלי גבול, וכמאמר 53 צדיקים 54 אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר 55 ילכו מחיל אל חיל, והיינו, שהענין דילכו מחיל אל חיל הוא גם בהבחינות שבסדר השתלשלות, שהמדרגות שבגן עדן 56 נחלקים בשלשה מיני גן עדן דעולמות בריאה יצירה ועשיה, היינו בריאה יצירה ועשיה הפרטיים וגם בריאה יצירה ועשיה הכלליים 57 (שזהו שיש גן עדן גם באצילות, והרי אצילות הוא עשיה דכללות 58), שהם כללות כל סדר ההשתלשלות, הנה גם בזה יש ריבוי מדריגות בלי גבול, ובאופן שהם באין ערוך זה לזה.

42) שה"ש ה, א. 43) שהש"ר עה"פ. 44) ראה ב"ר פי"ט, ז. 45) ע' ד [ה]. ע' ח [יב]. 46) וע"ד שב' הימים דר"ה כיומא אריכתא דמיא, כנ"ל. 47) בראשית ב, טו. 48) ראה תיב