תניא יומי

תניא יומי

יום ראשון ב' תשרי ~

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' קכח, והנה בחי' חכמת... עד עמ' 256, מהאריז"ל.

וְהִנֵּה, בְּחִינַת חָכְמַת אֱלֹהוּת בָּרוּךְ־הוּא הַמְלֶבֶּשֶׁת בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, כִּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וְחָכְמָתוֹ אֶחָד בְּתַרְיַ"ג – 613, מִצְוֹת הַתּוֹרָה – נִקְרַאת בְּשֵׁם "בְּחִינַת (כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל), – בפרק ב' ובפרק נ"ב בחלק הראשון אֲחוֹרַיִם דְּחָכְמָה", חיצוניות ה"חכמה". לעיל אמר רבנו של ספר ה"תניא", וּמַה שֶׁמֵאִיר וּמִתְפַּשֵׁט מֵחָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ הזקן, שמה שהשיג משה רבנו בנבואה, בספירת ובחינת לְמַטָּה בַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁהֵם בַּעֲלֵי גְּבוּל וְתַכְלִית, יש להם ה"חכמה", הוא רק "אחוריים דחכמה", גבול וסוף, וּמִתְלַבֵּשׁ בָּהֶם בפנימיות, שכן נפקת" (באה שהאור אינו ולבסוף אמר, שגם והנה בחי' חכמת אלהות ב"ה המלובשת בתרי"ג "מאיר" ו"מתפשט" יכול מה שהתורה "מחכמה מצות התורה נק' בשם בחינת אחוריי' דחכמה כי כל הרי להיות באופן של מבחינת אחוריים שבספירות הן מדרגות החיצונות והתחתונות "מקיף", ו"חכמה") זה גם כן בחינת במעלה שבספירה זו מה שיוכלו לירד ולהתפשט מתצמצם לפי ערך הדבר "אחוריים" של חכמה, למטה להתלבש בברואים להחיותם ובחי' הפנים היא שבו הוא מאיר ומתפשט, שגם "אחוריים דחכמה" הספירה עצמה המיוחדת במאצילה א"ס ב"ה בתכלית ואינו מתאחד בו, ואילו הוא ענין שלמעלה משכל היחוד כגון ד"מ ספירת חכמה שהיא מיוחדת במאצילה "התלבשות" היא הרי, אומרים לכן א"ס ב"ה בתכלית היחוד כי הקב"ה וחכמתו אחד שהאור מתצמצם לפי ערך שתורה באה מחכמה, וכן (כמ"ש לעיל) ומה שמאיר ומתפשט מחכמתו ית' הדבר שבו הוא מתלבש הוא אומר שחכמת אלקות למטה בתחתונים שהם בעלי גבול ותכלית ומתלבש ומתאחד אתו. הרי, אם המלובשת בתרי"ג מצוות בהם נק' אחוריים ונק' ג"כ בחי' עשיה שבאצי' פי' הנבראים שבהם מתלבש היא גם כן בחינת אחוריים של חכמה, כִּי כָּל אֲחוֹרַיִם שֶׁבַּפְפִירוֹת הֵן מַדְרֵגוֹת ותכלית, אי אפשר הרי להיות שהאור המתלבש בהם יהיה אור הַחִיצוֹנִיוֹת וְהַתַּחְתּוֹנוֹת בַּמַעֲלָה שֶׁבִּסְפִירָה זוֹ, מַה שֶׁיּוּכְלוּ שבבחינת בלי גבול כפי שהדבר בספירה עצמה שהיא לֵירֵד וּלְהִתְפַּשֵׁט לְמַטָּה לְהִתְלַבֵּשׁ בַּבְּרוּאִים לְהַחֲיוֹתָם; מאוחדת במאציל בתכלית היחוד, וכשם שהמאציל הוא "אין וּבְחִינַת הַפָּנִים, הבחינה הפנימית של הספירה, הִיא סוף" ו"בלי גבול", כך גם הספירה היא בבחינת "בלי גבול", הַפְּפִירוֹת עַצְמָהּ הַמִיחֶדֶת בְּמַאֲצִילָהּ אֵין סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הרי מה שמאיר ומתפשט ומתלבש בנבראים נִקְרָא בְּתַכְלִית הַיִּחוּד. כְּגוֹן דֶּרֶךְ־מָשָׁל, סְפִירַת חָכְמָה – אודותה "אֲחוֹרַיִם", החיצוניות של הספירה ולא הספירה עצמה, מדובר כאן, שֶׁהִיא מִיְחֶדֶת בְּמַאֲצִילָהּ אֵין סוֹף בָּרוּךְ־הוּא וְנִקְרָא גַּם־כֵּן בְּחִינַת עֲשִׂיָּה שֶׁבַּאֲצִילוּת"30. – ה"אחוריים"

והחיצוניות של ספירת ה"חכמה" (ש"חכמה" היא הרי לכלום – הרי שהבחינה שהיא "קמי'" (מאוחדת אתו) היא הבחינה של "אצילות") נקרא בחינת העשיה שב"אצילות" לגביו כלא כלום. וְהַהַשְׁפָּעָה לְכָל הַנִּבְרָאִים כְּלָּם שֶׁהֵם בחינה של "אצילות" שיכולה לרדת למטה. פּרוּשׁ, עַל בַּעֲלֵי גְּבוּל וְתַכְלִית – נֶחְשֶׁבֶת יְרִידָה וְצִמְצוּם כִּבְיָכוֹל דֶּרֶךְ־מָשָׁל, כְּמוֹ שֶׁבָּאָדָם הַתַּחְתּוֹן שֶׁיֵּשׁ בְּנִשְׁמָתוֹ ה' לְגַבֵּי הַמַּאֲצִיל אֵין סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, עַל דֶּרֶךְ־מָשָׁל, כְּמוֹ מַדְרֵגוֹת, זוֹ לְמַטָה מִיּוֹ, שֶׁנֶּחְשֶׁבֶת יְרִידָה שֶׁהֵן בְּחִינַת הַשֵּׁבֶל וְצִמְצוּם לְשֵׂכֶל הָאָדָם וְהַמִּדּוֹת וּמַחֲשָׁבָה הַמַּשְׂכִּיל ודִבּוּר וּמַעֲשֶׂה, זו למטה מזו שהן בחי' השכל והמדות ומחשבה בְּאֵיזֶה עֲשׂיָּה בַּשְׁמִיוּת הִיא הַמַּדְרִיגָה ודבור ומעשה והמעשה היא התחתונה שבכולם וְחָמְרִית מַמָּשׁ. וְלָכֵן הַתַּחְתּוֹנָה שבכלם, שהחיות המתפשט מהנשמה ומלובש בכח המעשה משֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו־ גילוי הנפש הוא כאין לגבי החיות המתפשט ממנה ומלובש בכח הַשָּׁלוֹם, שֶׁהִשִׂיג עַד שישנו ב"מעשה" הוא הדבור שהוא כאין לגבי החיות המתפשט ממנה אֲחוֹרַיִם דְּחָכְמָה, בְּמַדְרִיגָה פחותה בהרבה ומלובש במחשבה ומדות ושכל כן עד"ז ממש היא כנזכר לעיל, זָכָה שֶׁתִּנָּתֵן מאשר בשאר הבחינות בחי' חכמתו ית' מה שיוכל להתפשט ממנה (להשפיע) עַל־יָדוֹ הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא שֶׁהַחַיּוּת הַמִּתְפַּשֵׁט [להתלבש] בַּתַּחְתּוֹנִים כֻּלָּם הֵם כְּאַיִן לְגַבֵּי בְּחִינַת התורה, היא "נוֹבְלוֹת מֵהַנְשָׁמָה וּמְלְבָּשׁ בְּכֹחַ פנים המיוחד במאציל ב"ה דכולא קמיה כלא חשיב חָכְמָה שֶׁלְמַעְלָה", הַמַּעֲשֶׂה, הוּא בְּאַיִן וההשפעה לכל הנבראים כולם שהם בעלי גבול פְּרוּשׁ מַה שֶׁנּוֹבֵל מִמֶּנָּה לְגַבֵּי הַחַיּוּת הַמִּתְפַּשֵׁט ותכלית נחשבת ירידה וצמצום כביכול לגבי המאציל וְיוֹרֵד לְמַטָּה וּמִתְלַבֵּשׁ מִמֶּנָּה וּמְלֻבָּשׁ בְּכֹחַ א"ס ב"ה עד"מ כמו שנחשבת ירידה וצמצום לשכל בְּתוֹרָה בַּשְׁמִיּוּת שֶׁלָּנוּ, הַדִּבּוּר, שֶׁהוּא כוח האדם המשכיל המצומצם באיזה עשיה גשמיות שֶׁעִקָּרָהּ וְתַכְלִיתָהּ הדיבור, הוא בְּאַיִן לְגַבֵּי וחומרית ממש ולכן משה רבינו ע"ה שהשיג עד של תורה, הוּא קִיּוּם הַחַיּוּת הַמִּתְפַּשֵׁט מִמֶּנָּה אחוריים דחכמה זכה שתנתן ע"י התורה שהיא נובלות הַמִּצְוֹת לֹא־תַעֲשֶׂה מהנשמה, וּמְלֻבָּשׁ חכמה שלמעלה פי' מה שנובל ממנה ויורד למטה וַעֲשֶׂה בְּפְעַל וּמַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה וּמִדּוֹת וְשֵׂבֶל ומתלבש בתורה גשמיות שלנו שעיקרה ותכליתה הוא מַמָּשׁ, בְּמַאֲמַר34: "הַיּוֹם כל אלה מאוחדים עם קיום המצות ל"ת ועשה בפועל ומעשה ממש כמאמר לַעֲשׂוֹתָם", הנפש. שכן, אפילו היום לעשותם וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה והלומד שהגמרא אומרת בעירובין 35 על כך: "היום מחשבה שהיא "לבוש" שלא לעשות נוח לו שנהפכה שלייתו וכו' וכל אדם לעשותם ולא למחר לנפש, אבל היא לבוש מוכרח להתגלגל עד שיקיים כל התרי"ג מצות בפועל לעשותם", שזמן קיום המאוחד עם הנפש, והיא ממש כנודע מהאריז"ל: המצוות הוא דווקא היום, קיימת תמיד כשם שהנפש עצמה קיימת תמיד, ואילו דיבור בעולם הזה. וְ"גָדוֹל תַּלְמוּד שֶׁמֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה"36, – הרי ומעשה הם "לבושים נפרדים", מהנפש, (שלכן אפילו בדיבור שהגדלות של תלמוד (לימוד) היא מפני שזה מביא לעשיית הרי "עת לדבר ועת לחשות מלדבר"31), ובהם גופא, "מעשה" המצוות, הרי שהתכלית היא קיום המצוות, וְ"הַלּוֹמֵד שֶׁלֹא נפרד הרבה יותר מהנפש מאשר דיבור, לַעֲשׂוֹת – נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהְפְכָה שִׁלְיָתוֹ וְכוּ'"37, – ולא היה כֵּן עַל־דֶּרֶךְ־זֶה מַמָּשׁ – כמו שהדבר במשל של הנפש, הִיא נברא, וְכָל אָדָם מִכְרָח לְהִתְגַּלְגַל עַד שֶׁיְקַיֵּם כָּל הַתַּרְיַ"ג בְּחִינַת חָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, מַה שֶׁיּוּכַל לְהִתְפַּשֵׁט מִמֶּנָּה 613, מִצְוֹת בְּפְעַל מַמָּשׁ, כַּנּוֹדַע מֵהָאֲרִ"י ז"ל38: – ב"יהל (לְהַשְׁפִיעַ) [לְהִתְלַבֵּשׁ] בַּתַּחְתּוֹנִים כְּלָּם, – שכן, הרי "כולם אור" להרבי ה"צמח צדק", על תהלים, עמוד 369, מביא על בחכמה עשית"32, הכל נתהווה על ידי "חכמה", הרי אגרת קודש זו: רבנו הזקן מתחיל את האגרת בפסוק "עוטה ש"חכמה" מתלבשת בכל הנבראים, ואיזו בחינה של "חכמה" אור כשלמה", ובאגרת חסר הביאור על פסוק זה, אלא יכולה להתלבש בכל הנבראים הֵם 33 בְּאַיִן לְגַבֵּי בְּחִינַת פָּנִים מההקדמה מסתבר ש"אחוריים דחכמה" הנקרא "נובלות פנימיות ה"חכמה", הַמְיֻחָד בַּמַּאֲצִיל בָּרוּךְ הוּא, דִּכְלָא חכמה שלמעלה תורה", זה ה"שלמה" (הלבוש) ונגלה דתורה, קַמֵּיהּ כְּלָא חָשִׁיב, – שכן, הכל לגבי הקדוש ברוך הוא נחשב ובחינת פנימיות אבא (פנימיות החכמה) היא טעמי תורה,

היא והחיצוניות של ספירת ה"חכמה" (ש"חכמה" היא הרי לכלום – הרי שהבחינה שהיא "קמי'" (מאוחדת אתו) הבחינה של "אצילות") נקרא בחינת העשיה שב"אצילות" לגביו כלא כלום. וְהַהַשְׁפָּעָה לְכָל הַנִּבְרָאִים כְּלָּם שֶׁהֵם בחינה של "אצילות" שיכולה לרדת למטה. פּרוּשׁ, עַל בַּעֲלֵי גְּבוּל וְתַכְלִית – נֶחְשֶׁבֶת יְרִידָה וְצִמְצוּם כִּבְיָכוֹל דֶּרֶךְ־מָשָׁל, כְּמוֹ שֶׁבָּאָדָם הַתַּחְתּוֹן שֶׁיֵּשׁ בְּנִשְׁמָתוֹ ה' לְגַבֵּי הַמַּאֲצִיל אֵין סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, עַל דֶּרֶךְ־מָשָׁל, כְּמוֹ מַדְרֵגוֹת, זוֹ לְמַטָה מִיּוֹ, שֶׁנֶּחְשֶׁבֶת יְרִידָה שֶׁהֵן בְּחִינַת הַשֵּׁבֶל וְצִמְצוּם לְשֵׂכֶל הָאָדָם וְהַמִּדּוֹת וּמַחֲשָׁבָה הַמַּשְׂכִּיל ודִבּוּר וּמַעֲשֶׂה, זו למטה מזו שהן בחי' השכל והמדות ומחשבה בְּאֵיזֶה עֲשׂיָּה בַּשְׁמִיוּת הִיא הַמַּדְרִיגָה ודבור ומעשה והמעשה היא התחתונה שבכולם וְחָמְרִית מַמָּשׁ. וְלָכֵן הַתַּחְתּוֹנָה שבכלם, שהחיות המתפשט מהנשמה ומלובש בכח המעשה משֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו־ גילוי הנפש הוא כאין לגבי החיות המתפשט ממנה ומלובש בכח הַשָּׁלוֹם, שֶׁהִשִׂיג עַד שישנו ב"מעשה" הוא הדבור שהוא כאין לגבי החיות המתפשט ממנה אֲחוֹרַיִם דְּחָכְמָה, בְּמַדְרִיגָה פחותה בהרבה ומלובש במחשבה ומדות ושכל כן עד"ז ממש היא כנזכר לעיל, זָכָה שֶׁתִּנָּתֵן מאשר בשאר הבחינות בחי' חכמתו ית' מה שיוכל להתפשט ממנה (להשפיע) עַל־יָדוֹ הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא שֶׁהַחַיּוּת הַמִּתְפַּשֵׁט [להתלבש] בַּתַּחְתּוֹנִים כֻּלָּם הֵם כְּאַיִן לְגַבֵּי בְּחִינַת התורה, היא "נוֹבְלוֹת מֵהַנְשָׁמָה וּמְלְבָּשׁ בְּכֹחַ פנים המיוחד במאציל ב"ה דכולא קמיה כלא חשיב חָכְמָה שֶׁלְמַעְלָה", הַמַּעֲשֶׂה, הוּא בְּאַיִן וההשפעה לכל הנבראים כולם שהם בעלי גבול פְּרוּשׁ מַה שֶׁנּוֹבֵל מִמֶּנָּה לְגַבֵּי הַחַיּוּת הַמִּתְפַּשֵׁט ותכלית נחשבת ירידה וצמצום כביכול לגבי המאציל וְיוֹרֵד לְמַטָּה וּמִתְלַבֵּשׁ מִמֶּנָּה וּמְלֻבָּשׁ בְּכֹחַ א"ס ב"ה עד"מ כמו שנחשבת ירידה וצמצום לשכל בְּתוֹרָה בַּשְׁמִיּוּת שֶׁלָּנוּ, הַדִּבּוּר, שֶׁהוּא כוח האדם המשכיל המצומצם באיזה עשיה גשמיות שֶׁעִקָּרָהּ וְתַכְלִיתָהּ הדיבור, הוא בְּאַיִן לְגַבֵּי וחומרית ממש ולכן משה רבינו ע"ה שהשיג עד של תורה, הוּא קִיּוּם הַחַיּוּת הַמִּתְפַּשֵׁט מִמֶּנָּה אחוריים דחכמה זכה שתנתן ע"י התורה שהיא נובלות הַמִּצְוֹת לֹא־תַעֲשֶׂה מהנשמה, וּמְלֻבָּשׁ חכמה שלמעלה פי' מה שנובל ממנה ויורד למטה וַעֲשֶׂה בְּפְעַל וּמַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה וּמִדּוֹת וְשֵׂבֶל ומתלבש בתורה גשמיות שלנו שעיקרה ותכליתה הוא מַמָּשׁ, בְּמַאֲמַר34: "הַיּוֹם כל אלה מאוחדים עם קיום המצות ל"ת ועשה בפועל ומעשה ממש כמאמר לַעֲשׂוֹתָם", הנפש. שכן, אפילו היום לעשותם וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה והלומד שהגמרא אומרת בעירובין 35 על כך: "היום מחשבה שהיא "לבוש" שלא לעשות נוח לו שנהפכה שלייתו וכו' וכל אדם לעשותם ולא למחר לנפש, אבל היא לבוש מוכרח להתגלגל עד שיקיים כל התרי"ג מצות בפועל לעשותם", שזמן קיום המאוחד עם הנפש, והיא ממש כנודע מהאריז"ל: המצוות הוא דווקא היום, קיימת תמיד כשם שהנפש עצמה קיימת תמיד, ואילו דיבור בעולם הזה. וְ"גָדוֹל תַּלְמוּד שֶׁמֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה"36, – הרי ומעשה הם "לבושים נפרדים", מהנפש, (שלכן אפילו בדיבור שהגדלות של תלמוד (לימוד) היא מפני שזה מביא לעשיית הרי "עת לדבר ועת לחשות מלדבר"31), ובהם גופא, "מעשה" המצוות, הרי שהתכלית היא קיום המצוות, וְ"הַלּוֹמֵד שֶׁלֹא נפרד הרבה יותר מהנפש מאשר דיבור, לַעֲשׂוֹת – נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהְפְכָה שִׁלְיָתוֹ וְכוּ'"37, – ולא היה כֵּן עַל־דֶּרֶךְ־זֶה מַמָּשׁ – כמו שהדבר במשל של הנפש, הִיא נברא, וְכָל אָדָם מִכְרָח לְהִתְגַּלְגַל עַד שֶׁיְקַיֵּם כָּל הַתַּרְיַ"ג בְּחִינַת חָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, מַה שֶׁיּוּכַל לְהִתְפַּשֵׁט מִמֶּנָּה 613, מִצְוֹת בְּפְעַל מַמָּשׁ, כַּנּוֹדַע מֵהָאֲרִ"י ז"ל38: – ב"יהל (לְהַשְׁפִיעַ) [לְהִתְלַבֵּשׁ] בַּתַּחְתּוֹנִים כְּלָּם, – שכן, הרי "כולם אור" להרבי ה"צמח צדק", על תהלים, עמוד 369, מביא על בחכמה עשית"32, הכל נתהווה על ידי "חכמה", הרי אגרת קודש זו: רבנו הזקן מתחיל את האגרת בפסוק "עוטה ש"חכמה" מתלבשת בכל הנבראים, ואיזו בחינה של "חכמה" אור כשלמה", ובאגרת חסר הביאור על פסוק זה, אלא יכולה להתלבש בכל הנבראים הֵם 33 בְּאַיִן לְגַבֵּי בְּחִינַת פָּנִים מההקדמה מסתבר ש"אחוריים דחכמה" הנקרא "נובלות פנימיות ה"חכמה", הַמְיֻחָד בַּמַּאֲצִיל בָּרוּךְ הוּא, דִּכְלָא חכמה שלמעלה תורה", זה ה"שלמה" (הלבוש) ונגלה דתורה, קַמֵּיהּ כְּלָא חָשִׁיב, – שכן, הכל לגבי הקדוש ברוך הוא נחשב ובחינת פנימיות אבא (פנימיות החכמה) היא טעמי תורה,

של דיבור, הרי זה דיבור ש"בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"49 הוא כנגד "מחשבה דיבור מקבלות אז חיות מאותיות המחשבה, שהרי הוא אינו מהרהר ומעשה", הרי, מחשבה היא – בחינת "בריאה", דיבור – בחינת בענין שהוא מדבר, הֲרֵי אֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר כשאין הוא "יצירה", ומעשה - בחינת "עשיה". ואם כן "מחשבה" היא מהרהר במה שהוא מדבר, כִּי־אִם אוֹתָן דִּבּוּרִים וְצֵרוּפִים הרי – בחינת "בריאה", ואילו כשהוא מהרהר במחשבה אותיות של מלים, שֶׁכְּבָר דִּבְּרָם וְהָיוּ בְּמַחֲשָׁבְתּוֹ פְּעָמִים רַבּוֹת שבמחשבה בחינת "יצירה" מְאֹד, וְנִשְׁאַר בְּדִבּוּרִים שבבריאה). וְצֵרוּפִים אֵלּוּ הָרְשִׁימוּ וְאוֹתִיּוֹת המחשבה לבדה בלי הרהור אותיות הדבור נק' מח' הרושם, מֵהַמַּחֲשָׁבָה הַמַּחֲשָׁבָה שבמחשבה. בחי' בריאה. והנה אותיות הדבור ממש שֶׁנִּכְנְסָה בָּהֶם פְּעָמִים לְבַדָּהּ בְּלִי הִרְהוּר הן מתהוות ומקבלות חיותן מאותיות אלו עצמן רַבּוֹת. אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר – נִקְרָא שבמח'. ואף שלפעמים מדבר אדם ומהרהר בדבר של המחשבה, הוא החיות של "מַחֲשָׁבָה שֶׁבַּמַּחֲשָׁבָה", אחר. הרי אינו יכול לדבר כ"א אותן דבורים וצירופים אותיות דיבור אלו. וְזֶהוּ בְּחִינַת "בְּרִיאָה". וְהִנֵּה, שכבר דברם והיו במחשבתו פעמים רבות מאד ונשאר אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר מַמָּשׁ, - בדיבורים וצירופים אלו הרשימו מהמחשבה שנכנסה בְּחִינַת אֲחוֹרַיִם לא דיבור שבמחשבה, כי בהם פעמים רבות. וזהו בחי' אחוריים וחיצוניות נה"י וְחִיצוֹנִיוּת כפי שהדבר ־אם דיבור ממש, הֵן מפרצוף העליון שנכנס בתחתון להיות לו בחי' מוחין מִ"פַּרְצוּף מִתְהַוּוֹת וּמְקַבְּלוֹת וחיות כנודע: הָעֶלְיוֹן" חַיּוּתָן מֵאוֹתִיּוֹת אֵלּוּ שֶׁנִּכְנַס בַּתַּחְתּוֹן, מפרצוף המדריגה העליונה שנכנס עַצְמָן שֶׁבַּמַּחֲשָׁבָה. וְאַף שֶׁלִפְעָמִים מְדַבֵּר אָדָם וּמְהַרְהֵר במדריגה התחתונה, לִהְיוֹת לוֹ בְּחִינַת מֹחִין וְחַיּוּת, כַּנּוֹדַע: בשעת מעשה, בְּדְבָר אַחֵר – ולכאורה אין אותיות הדיבור

יום שלישי ד' תשרי ~

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' קכט, כ איהו וחיוהי חד... עד עמ' 258, וע"ש.

כ. תוכן אגרת קודש זו (סימן כ) הוא אחד הענינים העמוקים היסוד המוסבר באגרת קודש זו, הוא ש"התהוות הגשמיות" ביותר בחסידות, ומתבטא בה יסוד בענין של חסידות, שעד היא דוקא מ"עצמות אין סוף", התהוותם של הדברים הגשמיים עתה טרם הוסבר בספר ה"תניא". היא דוקא מהקדוש ־ברוך־הוא עצמו שהוא לגמרי למעלה ברם, כפי שכבר הוסבר בפרוטרוט בהקדמה לסימן י"ח – ראוי מהאורות והגילויים שמהם מתהווים העולמות העליונים לחפש בכל אגרת הקודש מה מתווסף באותה אגרת בנוגע והענינים הרוחניים. שכן, "עצמות אין סוף" דוקא, ש"מציאותו לעבודה בפועל בקיום המצוות בכלל ובמצות הצדקה במיוחד מעצמותו בלי שום עילה וסיבה הקודמת לו חס ושלום", (שכן, אגרות הקודש הרי נכתבו כדי "להורות לעם ה' הדרך שמציאותו היא עצמותית (לא מציאות שנוצרה, אלא מציאות ילכו בה והמעשה אשר יעשון", ללמד את בני ישראל דרכי ה' שלא שייך בה ענין של "לא מציאות", הרי זה אופן של מציאות ובמעשה בפועל (כפי שכותבים בהקדמתם הרבנים הגאונים שהוא "מחוייב המציאות") דוקא הוא יש בכוחו לברוא בני המחבר), וכיוון שרוב האגרות נכתבו בקשר לצדקה עבור מציאות כזו כמו של הנבראים הגשמיים הנראים כמציאות אלה שעוסקים בתורה ועבודה בארץ ישראל – יש באגרות לעצמם, ולעיני בשר לא נראה בהם כלל שהם תלויים וקשורים קודש אלו ענינים המוסיפים יתר חיות ועילוי במצות הצדקה). במציאות אחרת המהווה אותם (כפי שהדבר למשל ב"אור" חשיבותה המיוחדת של אגרת זו, יכולים לראות גם מכך, שנראה בו שהוא התפשטות מ"מאור", ב"עלול" (מסובב) נראה שרבנו הזקן כתב אותה (כפי שהרבי ה"צמח צדק" כותבי) שהוא בא וקשור ב"עילה" (סיבה) שלו, ואילו בדבר הגשמי לא "בימים שלפני הסתלקותו בכפר פייענא". נראה כלל שהוא בא מן ובטל למשהו גבוה ממנו, אלא נראה רואים אכן, שגם בענינים העמוקים המוסברים באגרת זו, שזה דבר שמציאותו היא כאילו מעצמותו). מתבטא ענין יסודי חדש שנותן מושג אחר לגמרי בעילוי של מציאות כזו, שהיא באין־ערוך לגמרי למקור שממנו היא באה, קיום מצוות מעשיות בכלל (מצוות הנעשות בדברים גשמיים, שכן המקור הוא רוחני, כוח אלקי, והיא מציאות גשמית, כמו ציצית בצמר גשמי, תפילין בקלף גשמי, וכדומה), ומצות עד שזה נקרא "יש מאין" מציאות כזו יכולה להתהוות רק הצדקה במיוחד. על ידי 'עצמות אין־סוף', מהקדוש־ברוך־הוא עצמו, שהוא אין

סוף ולמעלה גם מגשמיות וגם מרוחניות. מזה יוצא, שדוקא אך, מצד מה שמסביר באגרת קודש זו, המעלה של מצוות התהוות הדברים הגשמיים היא מהקדוש־ברוך־הוא עצמו, מעשיות מפני שהדברים הגשמים באים דוקא מעצמות אין־ שהוא למעלה מכל האורות והגילויים שמהם מתהווים הענינים סוף, יוצא מכך, שגם מצד עצם הדבר שבו המצוה נעשית, הרוחניים. ישנו עילוי והתעלות במצוות מעשיות, מה שאין במצוות יסוד זה נותן הפלאה הנעשות על ידי ענינים ועילוי אחרים לגמרי הרוחניים. שכן, יש בדברים בקיום מצוות מעשיות על הגשמיים (פי' ע"ס דאצילות חיוהי הן האורות המתגלה ידי דברים גשמיים כוח בשעה שהתהוותם היא דוקא שמבצעים בדבר הגשמי מ'עצמות אין סוף'. את הכוונה העליונה. עילוי זה בענין קיום המצוות המעשיות, הוא כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע ענין חדש, ובנוסף למה שהוסבר בחלק הראשון של ספר מביא באחת משיחות הקודש שלו, שכאשר נתגלה היסוד הזה באגרת קודש זו, ה"תניא" (מפרק ל"ה ואילך) המעלה ב"לעשותו", במצוות "מספר מלות הנשמה השמיימיות", שהתהוות הדברים שמקיימים במעשה, לגבי המצוות שמקיימים במחשבה הגשמיים היא דוקא מ"עצמות אין סוף" נפתחו אצל ודיבור: חסידים מעיינות חדשים של חיות בקיום מצוות מעשיות. שם מדובר על המעלה של "מעשה" רק מצד הרצון והכוונה בלמדנו הענין בפנים האגרת, עוד יצא להזכיר איך שהרבי של הקדוש ברוך הוא: היות וכל תכלית הבריאה היא "להיות מורה בפשטות גאונית מופלאה שהיסוד של אגרת זו מובא לו יתברך דירה בתחתונים", שתהיה להקדוש־ברוך־הוא דירה בלשון הלכה ופסק דין במלים ספורות ברמב"ם בהלכות בעולם הגשמי התחתון, שתומשך אלקות בהתגלות כאן למטה הראשונות של הלכות "יסודי התורה". בעולם הזה, במקום החושך וההסתר על אלקות, ענין זה "אִיהוּ וְחַיּוֹהִי חַד, הוא ועניני החיות הבאים ממנו מבוצע בעיקר על ידי מצוות מעשיות. שכן, על־ידי־זה דוקא (האורות שהם ענין של נשמה וחיות לכלים של ממשיכים אלקות עד ל"עשיה" הגשמית, בענינים הגשמיים ה"ספירות") הם דבר אחד (כלומר, האורות של ה"ספירות" של העולם שהם למטה מענין המחשבה והדיבור. הם לא רק מאוחדים אתו (עם אין־סוף) אלא הם דבר אחד כך גם בנוגע לבירור ולזיכוך הנפש הבהמית, זיכוכה עם האין סוף), אִיהוּ וּגְרָמוֹהִי חַד בְּהוֹן"3 הוא והכלים והתהפכותה של הנפש הבהמית לטוב ולקדושה (שזו הרי הבאים ממנו (שהם הכלים לאורות של הספירות וכמו גופים תכלית ירידת הנשמה, שאין זה כדי לתקן אותה, אלא כדי לנשמות") הם דבר אחד בהן (בספירות). (פּרוּשׁ, עֶשֶׂר לתקן את הנפש הבהמית) הרי זה מתבצע יותר על ידי מצוות סְפִירוֹת דַּאֵצִילוּת. "חַיּוֹהִי" הֵן הָאוֹרוֹת, שהן מעשיות. שכן, עשיית פעולה גשמית של מצוה, הנחת תפילין, הספירות (שהן ענין של חיות ואור) וּ"גְרָמוֹהִי" הֵן לבישת ציצית – הרי זה דוקא בכוח הנפש החיונית הבהמית. הַכֵּלִים, – של הספירות שהם כגופים וכלים לחיות ולאורות, הרי בהתאם לאמור, כל המעלה של "מעשה" היא רק מצד שֶׁכְּלָן אֱלֹקוּת, שגם הכלים של הספירות הם אלקות, הרצון והכוונה של הקדוש־ברוך־הוא, אך מצד עצם הדבר, מַה־שֶׁאֵין־כֵּן בִּבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה כוּ'). שם הכלים שבו המצוה נעשית, הרי לכאורה מצוה שנעשית בכוחות של הספירות וכן חלק מסויים מהאורות של הספירות הרוחניים, כמו מצות ידיעת והבנת אלקות בשכל ובהשגת אינם אלקות, אלא הם נבראים שנתהוו מאלקות. וְצָרִיךְ המוח, או מצות אהבת ה' ברגש הרוחני של הלב – לְהָבִין הֵיטֵב, אֵיךְ הָ"אֵין סוֹף" חַד דבר אחד, עם "גְרָמוֹהִי" לכאורה למעלה מפעולה גשמית הנעשית בידים הגשמיות הֵן הַכֵּלִים, – של הספירות, הֲרֵי הַכֵּלִים הֵן בִּבְחִינַת גְּבוּל ובדברים גשמיים (כיוון שגם זו היא מצוה וגם בה מבצעים וְתַכְלִית, – לא זו בלבד שכל ספירה היא ענין מיוחד, חכמה רצון הקדוש־ברוך־הוא, הרי שהענין של קיום הרצון העליון היא לא בינה, חסד הוא לא גבורה, אלא החכמה או החסד והקשר שזה מביא עם הקדוש־ברוך־הוא, ישנו גם במצוה הם גם כן בעלי גבול ותכלית, ואילו "אין ־סוף" הוא הרי רוחנית, ומצד עצם הדבר במה שמבצעים רצון הקדוש־ פשוט בתכלית הפשיטות, ולמעלה מכל ציור ומכל ענין מוגדר ברוך־הוא הרי לכאורה, דבר רוחני כמו השגת המוח כמו חכמה או חסד, והוא אין סוף, בלי קץ וגבול. כיצד, ורגש הלב הוא עבודה עליונה ועמוקה יותר מאשר איפוא, יכולים הכלים להיות דבר אחד עם ה'אין־סוף'? כְּמוֹ הפעולה הגשמית שבה עושים מצוה מעשית).

סוף ולמעלה גם מגשמיות וגם מרוחניות. מזה יוצא, שדוקא אך, מצד מה שמסביר באגרת קודש זו, המעלה של מצוות התהוות הדברים הגשמיים היא מהקדוש־ברוך־הוא עצמו, מעשיות מפני שהדברים הגשמים באים דוקא מעצמות אין־ שהוא למעלה מכל האורות והגילויים שמהם מתהווים הענינים סוף, יוצא מכך, שגם מצד עצם הדבר שבו המצוה נעשית, הרוחניים. ישנו עילוי והתעלות במצוות מעשיות, מה שאין במצוות יסוד זה נותן הפלאה הנעשות על ידי ענינים ועילוי אחרים לגמרי הרוחניים. שכן, יש בדברים בקיום מצוות מעשיות על הגשמיים (פי' ע"ס דאצילות חיוהי הן האורות המתגלה ידי דברים גשמיים כוח בשעה שהתהוותם היא דוקא שמבצעים בדבר הגשמי מ'עצמות אין סוף'. את הכוונה העליונה. עילוי זה בענין קיום המצוות המעשיות, הוא כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע ענין חדש, ובנוסף למה שהוסבר בחלק הראשון של ספר מביא באחת משיחות הקודש שלו, שכאשר נתגלה היסוד הזה באגרת קודש זו, ה"תניא" (מפרק ל"ה ואילך) המעלה ב"לעשותו", במצוות "מספר מלות הנשמה השמיימיות", שהתהוות הדברים שמקיימים במעשה, לגבי המצוות שמקיימים במחשבה הגשמיים היא דוקא מ"עצמות אין סוף" נפתחו אצל ודיבור: חסידים מעיינות חדשים של חיות בקיום מצוות מעשיות. שם מדובר על המעלה של "מעשה" רק מצד הרצון והכוונה בלמדנו הענין בפנים האגרת, עוד יצא להזכיר איך שהרבי של הקדוש ברוך הוא: היות וכל תכלית הבריאה היא "להיות מורה בפשטות גאונית מופלאה שהיסוד של אגרת זו מובא לו יתברך דירה בתחתונים", שתהיה להקדוש־ברוך־הוא דירה בלשון הלכה ופסק דין במלים ספורות ברמב"ם בהלכות בעולם הגשמי התחתון, שתומשך אלקות בהתגלות כאן למטה הראשונות של הלכות "יסודי התורה". בעולם הזה, במקום החושך וההסתר על אלקות, ענין זה "אִיהוּ וְחַיּוֹהִי חַד, הוא ועניני החיות הבאים ממנו מבוצע בעיקר על ידי מצוות מעשיות. שכן, על־ידי־זה דוקא (האורות שהם ענין של נשמה וחיות לכלים של ממשיכים אלקות עד ל"עשיה" הגשמית, בענינים הגשמיים ה"ספירות") הם דבר אחד (כלומר, האורות של ה"ספירות" של העולם שהם למטה מענין המחשבה והדיבור. הם לא רק מאוחדים אתו (עם אין־סוף) אלא הם דבר אחד כך גם בנוגע לבירור ולזיכוך הנפש הבהמית, זיכוכה עם האין סוף), אִיהוּ וּגְרָמוֹהִי חַד בְּהוֹן"3 הוא והכלים והתהפכותה של הנפש הבהמית לטוב ולקדושה (שזו הרי הבאים ממנו (שהם הכלים לאורות של הספירות וכמו גופים תכלית ירידת הנשמה, שאין זה כדי לתקן אותה, אלא כדי לנשמות") הם דבר אחד בהן (ספירות). (פּרוּשׁ, עֶשֶׂר לתקן את הנפש הבהמית) הרי זה מתבצע יותר על ידי מצוות סְפִירוֹת דַּאֵצִילוּת. "חַיּוֹהִי" הֵן הָאוֹרוֹת, שהן מעשיות. שכן, עשיית פעולה גשמית של מצוה, הנחת תפילין, הספירות (שהן ענין של חיות ואור) וּ"גְרָמוֹהִי" הֵן לבישת ציצית – הרי זה דוקא בכוח הנפש החיונית הבהמית. הַכֵּלִים, – של הספירות שהם כגופים וכלים לחיות ולאורות, הרי בהתאם לאמור, כל המעלה של "מעשה" היא רק מצד שֶׁכְּלָן אֱלֹקוּת, שגם הכלים של הספירות הם אלקות, הרצון והכוונה של הקדוש־ברוך־הוא, אך מצד עצם הדבר, מַה־שֶׁאֵין־כֵּן בִּבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה כוּ'). שם הכלים שבו המצוה נעשית, הרי לכאורה מצוה שנעשית בכוחות של הספירות וכן חלק מסויים מהאורות של הספירות הרוחניים, כמו מצות ידיעת והבנת אלקות בשכל ובהשגת אינם אלקות, אלא הם נבראים שנתהוו מאלקות. וְצָרִיךְ המוח, או מצות אהבת ה' ברגש הרוחני של הלב – לְהָבִין הֵיטֵב, אֵיךְ הָ"אֵין סוֹף" חַד דבר אחד, עם "גְרָמוֹהִי" לכאורה למעלה מפעולה גשמית הנעשית בידים הגשמיות הֵן הַכֵּלִים, – של הספירות, הֲרֵי הַכֵּלִים הֵן בִּבְחִינַת גְּבוּל ובדברים גשמיים (כיוון שגם זו היא מצוה וגם בה מבצעים וְתַכְלִית, – לא זו בלבד שכל ספירה היא ענין מיוחד, חכמה רצון הקדוש־ברוך־הוא, הרי שהענין של קיום הרצון העליון היא לא בינה, חסד הוא לא גבורה, אלא החכמה או החסד והקשר שזה מביא עם הקדוש־ברוך־הוא, ישנו גם במצוה הם גם כן בעלי גבול ותכלית, ואילו "אין ־סוף" הוא הרי רוחנית, ומצד עצם הדבר במה שמבצעים רצון הקדוש־ פשוט בתכלית הפשיטות, ולמעלה מכל ציור ומכל ענין מוגדר ברוך־הוא הרי לכאורה, דבר רוחני כמו השגת המוח כמו חכמה או חסד, והוא אין סוף, בלי קץ וגבול. כיצד, ורגש הלב הוא עבודה עליונה ועמוקה יותר מאשר איפוא, יכולים הכלים להיות דבר אחד עם ה'אין־סוף'? כְּמוֹ הפעולה הגשמית שבה עושים מצוה מעשית).

יום חמישי ו' תשרי ~

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' קל, והנה ראשית היש... עד עמ' קל, עילתו.

אחרי שרבנו הזקן הסביר לעיל בדרך כלל, שהתהוות מציאות וחיות יש בכל אחד מהם שלש הבחינות: פנימי, אמצעי "יש" מרוחניות, יכולה להיות רק באופן של בריאה "יש וחיצון, או כפי שכתוב לפעמים הלשון "סת"ר", סוף, תוך, מאין" (ולא באופן של "עילה ועלול") יסביר רבנו הזקן להלן ראש הרי שכל עשר הספירות שב"מלכות" עם שלש שהראשית וההתחלה של היש הנברא הן הכלים של עשר הבחינות שבכל אחת מהן הם למ"ד כלים, המתלבשים הספירות של העולמות בריאה יצירה עשיה. והם ענין של אורות ושל בריאה יצירה עשיה. נפש רוח ונבראו מבחי' הנשמה שלמרות שזה ענין של ל"ספירות" של "מלכות" דאצילות" נעשית 'עַתִּיק דִּבְרִיאָה', "עתיק" הוא ענין של תענוג, פנימיות הרצון, שלמעלה, כשם שבאדם באות אותיות הדיבור מחמש מוצאות הפה, כך ישנן גם למעלה חמש מוצאות הפה, מהן באות אותיות הדיבור שלמעלה, הֵן מה' גבורה, דְּ'נוּקְבָּא'. ו"מלכות דאצילות" נעשית ענין של תענוג ורצון לעולם ה"בריאה" היש ודבר נפרד לגמרי הוא ממל' דאצילות שנעשה עתיק דבריאה כי אין מלך בלא עם וכו' וגם ריבוי הנבראים והתחלקותן שנבראו בכח הא"ס יחיד ומיוחד בתכלית הוא ע"י ריבוי האותיות היוצאין ממל' פי ה' וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם וה' מוצאות הפה הן מה"ג דנוק' של התגלות, כִּי בָּהּ נִגְלָה כֹּחַ אוֹר אֵין סוֹף לִכְלֹא יֵשׁ מֵאַיִן שֶׁלֹא עַל־יְדֵי עַלָּה וְעָלוּל, כנזכר לעיל, ט' ספירות הראשונות נאצלו בהשתלשלות עילה ועלול וְאוֹר הָאֵין סוֹף הוּא מְלָבָּשׁ בַּחָכְמָה' לְבַדָּהּ. וז"ש נעוץ

אַךְ נִשְׁמוֹת הַמַּלְאָכִים שֶׁיָּצְאוּ מִ"זִוּוּג הַנְשִׁיקִין", נשיקין" הוא זיווג ויחוד רוחני של הספירות, שמזה בא ענין רוחני כמו הנשמות של המלאכים, וְכֵן נִשְׁמוֹת הָאָדָם שֶׁיָּצְאוּ מִזִוּוּג דִיזְעֵיר־אַנְפִּין וְנוּקְבָא' – של הספירות ז"א ומלכות (מדות) דַּאֲצִילוּת שבהשוואה לזיווג של נשיקין' זה דומה נקרא "זיווג גופני", ומזה נעשה הולדה של נשמות המתלבשות בגופים גשמיים, קֹדֶם שֶׁיָּרְדוּ לִבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה אלא כפי שהן שם ו"דבר אחרי" הזה, הרי שהנשמות ב"אצילות", הרי הנשמות אֵינָן בִּכְלַל "יֵשׁ" וְדָבָר נִפְרָד בִּפְנֵי־עַצְמָן, אֶלָּא הֵן מֵעֵין בְּחִינַת אֱלֹקוּת כפי שזה בא בְּצִמְצוּם עָצוּם, בצמצום של להיות בחינה של נשמה, וּכְעֵין הַכֵּלִים דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּאֲצִילוּת, שֶׁהֵן בְּחִינַת גְבוּל – למרות שהן אלקות, בכל זאת הן בבחינת גבול של חכמה וחסד וכדומה. שזה עַל־יְדֵי צִמְצוּם אוֹר הָאֵין סוֹף, הוּא הַ"קַו" הַמְלָבָּשׁ בְּנֶפֶשׁ־רוּחַ נְשָׁמָה שֶׁלָּהֶם, – שמצד שהקו המלובש בהן הוא בצמצום רב ולא מאיר בהן ענין ה"אין סוף" ו"בלי גבול" המאפיין את ה"קו", אלא הארה בלבד מה"קו" שלא נרגש בה ה"אין סוף" וה"בלי גבול" של ה"קו" מצד זה יכולים הכלים של הספירות להיות בבחינת גבול, למרות שמצד התאחדותם וביטולם לאור הם ענין של "אלקות", כנזכר לעיל. דומה לכך הוא בנשמות ד"אצילות" כפי שהן עדיין ב"אצילות". אלא, על צמצום זה (שה"קו" המלובש בהם הוא הרי על ידי צמצום) אומר רבנו הזקן, שאין זה מיעוט בלבד באור ובההארה, אלא, וּכְמוֹ צִמְצוּם הָרִאשׁוֹן לִהְיוֹת חָלָל וְכוּ' וכמו הצמצום הראשון שהיה ב"אור אין סוף"

וּ"זְעִיר אַנְפִּין" שגם האלפים ורבבות עולמות הנמצאים שֶׁקָדְמָה לוֹ חַס וְשָׁלוֹם, שכן, מציאותו איננה מסוג בגלגל של "אריך אנפין" ו"זעיר אנפין" (כפי שכתוב המציאות שיש לה גורם ועילה (מפני ששייך בה ענין של בקבלה) 31, אֵינָן "עֶלְמִין" – עולמות מַמָּשׁ כְּעֵין הַהֵיכָלוֹת לֹא־מציאות), אלא היא מציאות עצמותית, וְלָכֵן הוּא לְבַדּוֹ דַּאֲצִילוּת וּבְחִינַת "יֵשׁ", אֶלָּא הם, בְּעֵין נִשְׁמוֹת בְּכֹחוֹ וִיכָלְתּוֹ לִבְלֹא יֵשׁ מֵאַיִן וְאֶפֶס הַמִּחְלְט מַמָּשׁ, – לא הַמַּלְאָכִים שֶׁיָּצְאוּ "אין" שכל ענינו הוא רק מִ"זִוּוּג הַנְּשִׁיקִין", העדר ה"יש" – אבל הוא כנזכר לעיל, שאין הן ענין ובחינת יש אלא כעין נשמות המלאכים שיצאו מזיווג גם לא היפך ה"יש", אלא של "יש" כמו ההיכלות הנשיקין ונקראו עלמין לגבי בחי' הגולגלתא ודיקנא) "אין ואפס המוחלט", או הגופים של המלאכים, אך אינן אלקות ממש לברוא יש מאין מאחר שכבר שהוא היפך ה"יש", בְּלִי וְנִקְרְאוּ "עָלְמִין" – ענין יצאו ונפרדו מהכלים די"ס שבהן מלובש הקו מאור שׁוּם עִלָּה וְסִבָּה אַחֶרֶת של עולמות, ש"עולם" א"ס שהאור הוא כעין המאור הוא מהותו ועצמותו שייכת, ליש קוֹדֶמֶת העדר הוא הרי מלשון העלם, של המאציל ב"ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו הַזֶּה. שכן, ה"אין ענין של "יש", לְגַבֵּי עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו ולכן הוא לבדו הַ"גְּלְגַלְתָּא" וְ"דִקְנָא"). בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש האלקי" (הכוח האלקי) שלעומת בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה וכדי ממנו בא ה"יש", הוא הרי הביטול וההתאחדות עם שיהיה היש הזה הנברא בכח הא"ס בעל גבול ומדה היפך ענין ה"יש", ואינו "אור אין סוף" של נתלבש אור א"ס בכלים די"ס דאצילות ומתייחד בתוכן שבהקדמה "גולגלתא" בתכלית היחוד עד דאיהו וגרמוהי חד לברוא בהן ל"יש", סיבה כלל ובשייכות ו"דיקנא", הם נקראים המלאכים והנשמות ד"אצילות", ההיפך מזה, הוא הענין של "אין" ולא "יש". ולכן, דוקא "עלמין" (עולמות), אַךְ אֵינָן אֱלֹקוּת מַמָּשׁ לִבְלֹא יֵשׁ מֵאַיִן, בריאת "יש מאין" מהכלים של הספירות ד"אצילות", שבהם מלובש "אור אין היא רק בכוח "אין סוף", וכיוון שהכלים של ספירות סוף", יכולה להיות ההתהוות של "יש מאין"; אבל לא ד"אצילות" מאוחדים בתכלית היחוד עם "אור אין סוף", לכן מהמלאכים והנשמות שכבר יצאו ונפרדו מהכלים, שאין הם יכולה להיות על־ידם ההתהוות של "יש מאין"; ואילו אלקות ממש שתוכל להיות מהם ההתהוות של "יש מאין". המלאכים ד"אצילות", וכן הנשמות, למרות שהם מעין אלא, כיוון שהתהוות ה"יש" היא דוקא בכוח ה"אין סוף", אלקות אבל אין הם אלקות ממש להוות "יש מאין", לשם מה זקוקים, איפוא, בזה לענין הכלים של הספירות ? מֵאַחַר שֶׁכְּבָר יָצְאוּ וְנִפְרְדוּ מֵהַכֵּלִים דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת, אומר על כך רבנו הזקן: וּכְדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַיֵּשׁ הַזֶּה הַנִּבְרָא בְּכֹחַ שֶׁבָּהֶן – בכלִים, מְלֻבָּשׁ הַ"קַו" מֵאוֹר אֵין סוֹף, שמצד זה הָאֵין סוֹף שהוא ענין של "אין סוף" ו"בלי גבול", הרי שמלובש בהם "אור אין סוף" (שכן, ה"קו" הוא הגילוי של שהדבר הבא ממנו גם כן צריך להיות ענין של "בלי גבול", "אור אין סוף" בעולמות), והם מאוחדים בתכלית היחוד עם וכדי שה"יש" יהיה בַּעַל גְּבוּל וּמִדָּה נִתְלַבֵּשׁ אוֹר "אור אין סוף" המלובש בהם, לכן יכול להיות מהם ההתהוות אֵין סוֹף בְּכֵלִים דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּאֲצִילוּת, שיש בהם של "יש מאין", שֶׁ – כן הָאוֹר הוּא בְּעֵין הַמָּאוֹר, – מקור כבר הענין וההגבלה של "חכמה", "חסד" וכו', וּמִתְיַחֵד האור, הוּא מָהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ שֶׁל הַמַּאֲצִיל בָּרוּךְ־הוּא, בְּתוֹכָן בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, עַד דְּ"אִיהוּ – הוא, "אור אין סוף", שֶׁמְצִיאוּתוֹ הוּא מֵעַצְמוּתוֹ, וְאֵינוֹ עָלוּל מֵאֵיזֶה עָלָה וּגְרָמוּהִי והכלים של הספירות, חד", הם דבר אחד, הגשמי שיוכל להכילן ע"י שנתלבשו כו' ובעוד אותיות אלו בשרשן ומקורם הן נעלים יותר לאין קץ וגדול יותר כחם ומעלתם אז שאין ערוך בחי' אותיות מים המלובשים במים גשמי' לגבי אותיות אלו שבבחינת חסד עליון כו' וכנ"ל בהקדמה הב' וא"כ בחי' אותיות הנ"ל דיתבין בגולגלתא וכי מפני שלא ירדו בהשתלשלות נגרע ערכן הרי אדרבא הם נעלים יותר לאין קץ מאותיות אלו שירדו מדריגה אחר מדריגה לכן נק' אותיות הנ"ל דיתבין בגולגלתא בשם עלמין ממש שהן הן כח וחיות של תליסר אלף עלמין בחיות רם ונפלא לאין שיעור יותר מהחיות המלובש בעולמות בי"ע כו' (ובזה יובן מ"ש באגה"ק ד"ה איהו וחיוהי וז"ל וקרוב לומר שגם האלפים ורבבות עלמין דיתבין בגולגלתא דא"א וז"א אינן עלמין ממש כעין היכלות דאצי' ובחי' יש כו' עכ"ל. ור"ל כי הנברא שנתהווה מהאותיות הוא יש ודבר נפרד משא"כ האותיות עצמן הן בחי' אלקות רק שנק' עלמין לגבי גולגלתא ור"ל שהן בחי' אותיות שכבר נמשכו להיות מקור ושורש להתהוות עלמין כמו בחי' אש שלמעלה שהוא מקור ושורש לאש הגשמי משא"כ בחי' גלגלתא כו', ומש"ש שאינן אלקות ממש לברוא יש מאין ר"ל כי עיקר התהוות היש הוא מבחי' א"ס ב"ה הסוכ"ע רק שהוא ע"י אותיות אלו כו' כצ"ל אם באנו לומר שדבריו באגה"ק הנ"ל עם מ"ש ועמדו רגליו הם שניהם כוונה אחת, אמנם יש לומר ג"כ דהתם באגה"ק פי' בענין אחר שהם ע"ד בחי' נשמות דאצילות ע"ש. אבל מ"מ שני מקומות עולה בקנה אחד שאינן בחי' יש ודבר נפרד כאשר העולמות דבי"ע).

"חכמה" ו"מלכות" דאצילות, שהן לפני כן בהעלם, ומתגדלות בְּבֶטֶן אַנְפִּין", – (מדות), הוּא מִמּחִין דְּ"אַבָּא וְאִמָּא", ו"בינה", וּבְכָל זִוּוּג – של "חכמה" ו"בינה", שיומשך מזה "אִמָּא עִלָּאָה", – בפנימיות "בינה" דאצילות, שֶׁהוּא עַל־יְדֵי אוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים מֵ"אִמָּא עִלָּאָה", ספירת ה"בינה", ענין של הולדה, נִמְשֶׁכֶת – הטיפה לְ"אַבָּא וְאִמָּא" וּמִלְמַעְלָה לְמַעְלָה עַד אֵין סוֹף, הַמִּתְלַבֵּשׁ בָּהּ – ב"בינה" "חכמה" ו"בינה", מֵ"אֲרִיךְ אַנְפִּין" וְ"עַתִּיק יוֹמִין", וּמִלְמַעְלָה לְמַעְלָה עַד לשם גידול זו"ן ("זעיר אֵין סוֹף, רַק שֶׁהַכֹּל אנפין" ו"מלכות") כָּל ט' בְּהֶעְלֵם בַּמֹחִין, עַד לֵידַת הַ'נּוּקְבָּא' אוֹ ז' יַרְחֵי לֵידָה. בבטן אימא עילאה שהוא ע"י אורות עליונים מאימא "מלכות" דאצילות, וכך "נולדות" עילאה ומלמעלה למעלה עד אין סוף המתלבש בה ב"אימא תתאה, מגלה, כל ט' או ז' ירחי לידה. וככה הוא בבריאת נשמות הנשמות וְהַמַּלְאָכִים לעולם הבריאה וגם כל עיקר ושרש הטיפה וְהַהֵיכָלוֹת לְעוֹלָם הבריאה. נִמְצָא, שֶׁזֶּהוּ שמקבלת ומתעברת מז"א הוא ממוחין דאו"א ובכל זיווג נמשכת לאו"א מא"א וע"י ומלמעלה למעלה עד גְלוּי אוֹר אֵין סוֹף אין סוף רק שהכל בהעלם במוחין עד לידת הנוק' מַמָּשׁ, עַל־יְדֵי הָעִבּוּר הנשמות והמלאכים וההיכלות לעולם הבריאה. נמצא וְהַלֵּדָה. לא רק שזהו גילוי אור א"ס ממש ע"י העיבור והלידה. המשכה מכוח ה"אין סוף". וְכָכָה הוּא בִּבְרִיאַת נְשָׁמוֹת וּמַלְאָכִים לְעוֹלָם סוף", הנמשכת על־ידי "מלכות" בהתהוות הנבראים, כי־אם הבריאה. שזה גם כן על ידי אורות עליונים, עד "אור אין גם ענין של גילוי מ"אור אין סוף" שבא על־ידי העיבור ולידת סוף", הנמשכים ב"מלכות". להלן יסביר רבנו הזקן, שלא רק הנשמות, הרי מה ש"מלכות" נקראת "עלמא דאתגליא" עבור לידת הנשמות ועבור העיבור נמשכים אורות עליונים, עולמות של התגלות אינו רק מפני שעל־ידה מתגלה הכוח כי־אם גם עבור שורש הענין של עיבור, שיוכל להיות העיבור, מ"אין סוף" בנבראים באופן של העלם, כי־אם גם התגלות זקוקים גם כן להמשכת אורות עליונים. וְגַם, כָּל עִיקֵר ממש של אלקות ו"אור אין סוף" בעולמות כפי שזה נעשה וְשֹׁרֶשׁ הַמִּיפָה שֶׁ – "מלכות", מְקַבֶּלֶת וּמִתְעַבֶּרֶת מִ״וְעֵיר על-ידי נשמות.