משניות מסכת אהלות

מסכת אהלות פרק ראשון משנה ה

ד אָדָם וְכֵלִים מִטַּמְּאִין בְּמֵת. חֹמֶר בָּאָדָם מִבְּכֵלִים, וּבְכֵלִים מִבָּאָדָם, שֶׁהַכֵּלִים שְׁלֹשָׁה, וְהָאָדָם שְׁנַיִם. חֹמֶר בָּאָדָם, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהוּא בָאֶמְצַע, הֵן אַרְבָּעָה; וְשֶׁאֵינוֹ בָאֶמְצַע, הֵן שְׁלֹשָׁה.

ה אָדָם וּבְגָדִים מִטַּמְּאִים בְּזָב. חֹמֶר בָּאָדָם מִבִּבְגָדִים, וּבְבְגָדִים מִבָּאָדָם, שֶׁאָדָם הַנּוֹגֵעַ בְּזָב מְטַמֵּא בְגָדִים, וְאֵין בְּגָדִים הַנּוֹגְעִין בְּזָב מְטַמְּאִין בְּגָדִים. חֹמֶר בִּבְגָדִים, שֶׁהַבְּגָדִים הַנּוֹשְׂאִין אֶת הַזָּב מְטַמְּאִין אָדָם, וְאֵין אָדָם הַנּוֹשֵׂא אֶת הַזָּב מְטַמֵּא אָדָם.

פירוש ברטנורא

ד שהכלים שלשה. כגון כלים שנגעו במת וכלים בכלים וכלים בכלים שלישים בשנים, כולן טמאין: והאדם שנים. כגון אדם במת ואדם שני בזה האדם שנטמא במת. אבל אדם השלישי בשני, טהור: שהוא באמצע. כגון כלים ואדם וכלים, דהרביעי בין אדם בין כלים מטמא טומאת ערב, כדשמעינן ממתניתין דלעיל:

ה מטמא בגדים. כל זמן שלא פירש, דכתיב (ויקרא ט"ו) והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו, אלמא שהוא מטמא בגדים בשעת מגעו בזב: ואין בגדים הנוגעים בזב מטמאין בגדים. לפי שהזב אב הטומאה והבגדים הנוגעים בו נעשים ראשון ואין מטמאין בגדים אחרים, שאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה: שהבגדים הנושאין את הזב מטמאין אדם. כגון משכב ומושב של זב מטמאין אדם, לפי שהן נעשים אב הטומאה כזב עצמו, דכתיב (שם) וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב: ואין אדם הנושא את הזב מטמא אדם. ואפילו בשעה שהוא נושא אותו קודם שפירש, שאינו אלא ראשון לטומאה ואין ראשון מטמא אדם:

משניות מבוארות - קהתי

~ יום ראשון ~

באור משנה ד

משנתנו באה לסכם את ההלכות ששנינו בשלוש המשניות הראשונות.

אָדָם וְכֵלִים מִטַּמְּאִין בְּמֵת - מקבלים טומאה מן המת, חֹמֶר בָּאָדָם מִבְּכֵלִים - יש באדם חומרה שאינה בכלים, וּבְכֵלִים מִבָּאָדָם - ויש בכלים חומרה שאינה באדם, שֶׁהַכֵּלִים שְׁלֹשָׁה - אפשר שיתטמאו שלושה כלים זה מזה, כגון כלי שנגע במת, ואחר כך נגע כלי שני בכלי הראשון, וכלי שלישי נגע בכלי השני, שהכלי הראשון נעשה אבי אבות הטומאה כמת עצמו, והכלי השני נעשה אב הטומאה, והשלישי נעשה ראשון לטומאה, כמו ששנינו במשנה ב. ברם, ראשון לטומאה אינו מטמא לא אדם ולא כלים אלא אוכלים ומשקים בלבד; וְהָאָדָם שְׁנַיִם - אי אפשר שיתטמאו זה מזה אלא שניים בלבד, כגון אדם שנגע במת, ואחר כך נגע אדם שני באותו אדם שנטמא במת, שהראשון אינו אלא אב הטומאה, והשני הוא ראשון לטומאה, כמו ששנינו במשנה א. אבל אדם שלישי הנוגע בשני, הריהו טהור, כמו שכבר בארנו לעיל, שאין אדם מקבל טומאה מראשון לטומאה אלא מאב הטומאה. חֹמֶר בָּאָדָם - מבכלים, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהוּא בָאֶמְצַע - בין כלים לכלים, הואיל והוא מטמא את הכלים טומאה כיוצא בו, הֵן אַרְבָּעָה - המתטמאים זה מזה, כגון כלי שנגע במת, ואחר כך נגע אדם בכלי, ושוב כלי שני נגע באדם, שהכלי הראשון נעשה אבי אבות הטומאה, והאדם נעשה אב הטומאה, והכלי השני אף הוא נעשה אב הטומאה, כמו האדם שנטמא בו, וחוזר ומטמא רביעי, היינו אדם או כלי, להיות ראשון לטומאה, כמו ששנינו במשנה ג. וְשֶׁאֵינוֹ בָאֶמְצַע - אבל כשאין אדם בין כלים לכלים, הֵן שְׁלֹשָׁה - בלבד המתטמאים זה מזה, הואיל וכלים אינם מטמאים טומאה כיוצא בהם, כמו שכבר בארנו לעיל (במשנה ב ובמשנה הקודמת).

על פי משנתנו מבאר הגר"א למה נקט התנא במשנה ב: "כלים הנוגעים במת וכלים בכלים", ולא נקט: "אדם במת, וכלים באדם, מטמאים טומאת שבעה, והשלישי בין אדם בין כלים - טמא טומאת ערב"; או למה לא נקט: "אדם במת, ואדם באדם - טמאים טומאת שבעה; ואדם באדם טמא טומאת ערב"; הטעם הוא, משום שהתנא נקט סדר חומרתן של הטומאות: ברישא בא להשמיענו חומר שבכלים מבאדם, הלכך נקט בתחילה: "שניים טמאים טומאת שבעה... אדם במת, ואדם באדם"; ואחר כך חומר בכלים, ששלושה טמאים בהם: כלים במת, וכלים בכלים, וכלים בכלים; וחזר ונקט חומר שבאדם מבכלים, שכל זמן שהוא באמצע הן ארבעה, כמבואר במשנה ג.

~ יום שני ~

באור משנה ה

אגב המשנה הקודמת מביאה משנתנו ענין דומה על אדם ובגדים המיטמאים בזב.

אָדָם וּבְגָדִים מִטַּמְּאִים בְּזָב - מקבלים טומאה מן הזב, שהוא אב הטומאה; חֹמֶר בָּאָדָם מִבִּבְגָדִים - יש באדם חומרה שאינה בבגדים, וּבְבְגָדִים מִבָּאָדָם - ויש בבגדים חומרה שאינה באדם, שֶׁאָדָם הַנּוֹגֵעַ בְּזָב מְטַמֵּא בְגָדִים - שהוא לבוש בשעה שנוגע בזב, שנאמר (ויקרא טו, ז): "והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו", והוא הדין לבגדים וכלים אחרים (שלא כלי חרס) שהוא נוגע בשעת מגעו בזב (תורת כהנים; רמב"ם הל' מטמאי משכב ומושב ו, ב), וְאֵין בְּגָדִים הַנּוֹגְעִין בְּזָב מְטַמְּאִין בְּגָדִים - שאפילו בשעת חיבורם בזב אינם אלא ראשון לטומאה, שהזב הוא אב הטומאה, והבגדים הנוגעים בו נעשים ראשון לטומאה, הלכך אינם מטמאים בגדים אחרים, שאין כלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה, כמו שכבר הזכרנו במשנה הקודמת. חֹמֶר בִּבְגָדִים - מבאדם, שֶׁהַבְּגָדִים הַנּוֹשְׂאִין אֶת הַזָּב - כגון משכב ומושב של זב, מְטַמְּאִין אָדָם - שהמשכב והמושב של זב נעשה אב הטומאה כזב עצמו, שנאמר (שם שם, י): "וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב", וְאֵין אָדָם הַנּוֹשֵׂא אֶת הַזָּב מְטַמֵּא אָדָם - ואפילו בשעה שנושאו, שמטמא בגדים, אינו מטמא אדם.

במפרשים מבואר, שמשנתנו נקטה "בגדים" ולא "כלים" (כמו במשנה הקודמת), לפי שברישא באה המשנה להשמיע שאדם הנוגע בזב אינו מטמא אלא כלים שהוא נוגע בהם בשעת מגעו בזב בדומה לבגדים שהוא לבוש; ובסיפא הרי מדובר בראויים למשכב ומושב, וסתם "בגדים" ראויים הם (ראב"ד).

ברם, לשיטת רשי ורבנו תם, שדין "חרב הרי הוא כחלל" אינו אלא בכלי מתכות, אפשר לפרש, שלפיכך נקטה המשנה הקודמת "כלים" (ולא "בגדים"), כדי להשמיענו, שהכוונה היא לכלי מתכת דווקא ולא לכלי שטף ("תפארת ישראל").

מסכת אהלות פרק ראשון

משנה ו

ו אָדָם אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ, וַאֲפִלּוּ מְגֻיָּד, וַאֲפִלּוּ גּוֹסֵס, זוֹקֵק לְיִבּוּם וּפוֹטֵר מִן הַיִּבּוּם, מַאֲכִיל בִּתְרוּמָה וּפוֹסֵל בִּתְרוּמָה. וְכֵן בְּהֵמָה וְחַיָּה - אֵינָן מְטַמְּאִין עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁם. הֻתְּזוּ רָאשֵׁיהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁמְּפַרְכְּסִין - טְמֵאִין, כְּגוֹן זָנָב שֶׁל לְטָאָה שֶׁהִיא מְפַרְכֶּסֶת.

ז הָאֵבָרִין אֵין לָהֶן שִׁעוּר, אֲפִלּוּ פָּחוֹת מִכַּזַּיִת מִן הַמֵּת, וּפָחוֹת מִכַּזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה, וּפָחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ, מְטַמְּאִין טֻמְאָתָן.

ח מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים בָּאָדָם: שְׁלֹשִׁים בְּפִסַּת הָרֶגֶל - שִׁשָּׁה בְּכָל אֶצְבַּע, עֲשָׂרָה בַּקֻּרְסָל, שְׁנַיִם בַּשּׁוֹק, חֲמִשָּׁה בָּאַרְכֻּבָּה, אֶחָד בַּיָּרֵךְ, שְׁלֹשָׁה בַּקַּטְלִית, אַחַת עֶשְׂרֵה צְלָעוֹת, שְׁלֹשִׁים בְּפִסַּת הַיָּד - שִׁשָּׁה בְּכָל אֶצְבַּע,

פירוש ברטנורא

ו עד שתצא נפשו. דכתיב (במדבר יט) כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות, למגיד הכתוב שאינו מטמא עד שימות: מגוייד. מחותך. לשון גודו אילנא (דניאל ד): זוקק ליבום. כל זמן שהוא גוסס יבמתו אסורה להנשא: ופוטר מן היבום. אם מת והניח בן גוסס, אשתו פטורה מן החליצה ומן היבום: ומאכיל בתרומה. את אמו, אם היא בת ישראל שנישאת לכהן: ופוסל. את אמו מן התרומה, אם בת כהן לישראל היא: וכן בהמה וחיה אינן מטמאין. טומאת נבילות, עד שתצא נפשם: כזנב הלטאה. כלומר למה פרכוס זה דומה, לזנב הלטאה:

ז האיברים. צריך שיהיה בהם בשר וגידים ועצמות, ובכך הוא נחשב אבר. ומיירי בין באבר שנתלש מן החי בין באבר מן המת:

ח פיסת הרגל. כף הרגל היא הפרסה: ששה בכל אצבע לחמש אצבעות, היינו שלשים: קרסל. תרגום כרעים, קרסולין. מקום חיבור הרגל והשוק: קטלית. למעלה בראש הירך: בקנה. עצם המחובר ליד. מלשון קנה המדה, שבו מודדים האמה: מרפק. קוד"ו בלע"ז: מאה ואחד מזה. שכל מה שמנה עד עכשיו מצד אחד מהגוף הוא, כגון יד אחד ורגל אחד ודופן אחת: מפתח של לב. הוא החזה. שמפני תנועת החזה מנשב הריאה על הלב, נמצא החזה פותח דרך

משניות מבוארות - קהתי

~ יום שני ~

באור משנה ו

משנתנו באה ללמד, מאימתי נחשבים אדם ובהמה כמתים.

אָדָם אֵינוֹ מְטַמֵּא - כמת, עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ - שנאמר (במדבר יט, יג): "כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות", ודרשו חכמים: "אשר ימות" - מגיד הכתוב שאינו מטמא עד שימות, היינו עד שתצא נפשו (עד שאין בו רוח חיים באפו - "תפארת ישראל" לפי הגמרא יומא פה, א), וַאֲפִלּוּ מְגֻיָּד - מחותך (מלשון "גודו אילנא" - דניאל ד, יא), וַאֲפִלּוּ גּוֹסֵס - יש מפרשים: ואפילו מגוייד - שאינו יכול עוד לחיות, אינו מטמא, משום שדעתו צלולה; ואפילו גוסס - שאין דעתו צלולה, אינו מטמא, משום שיכול עוד לחיות ("אליהו רבא"); זוֹקֵק לְיִבּוּם - כל זמן שלא יצאה נפשו, יבמתו אסורה להנשא, וּפוֹטֵר מִן הַיִּבּוּם - אשה שמת בעלה והניח בן מגוייד או גוסס, הרי אותו הבן פוטר אותה מן הייבום, שדינו כחי; מַאֲכִיל בִּתְרוּמָה - שכן בת ישראל שנישאה לכהן אוכלת בתרומה, ואפילו נתאלמנה ממנו, כל שיש לה זרע הימנו, הריהו מאכיל את אמו בתרומה (עיין משנה יבמות ט, ה), ובאה משנתנו ללמד, שכל זמן שזרעה ממנו חי, ואפילו הוא מגוייד או גוסס, מאכיל הוא את אמו בתרומה; וּפוֹסֵל בִּתְרוּמָה - שכן בת כהן שנישאה לישראל אינה אוכלת בתרומה, ואפילו נתאלמנה מבעלה, כל שיש לה זרע ממנו, אסורה לאכול בתרומת בית אביה, כל זמן שהזרע קיים (משנה יבמות ט, ו), ובאה המשנה ללמד, שאפילו הזרע מגוייד או גוסס עדיין הוא נחשב כחי, ופוסל את אמו מלאכול בתרומה. וְכֵן בְּהֵמָה וְחַיָּה, אֵינָן מְטַמְּאִין - טומאת נבילות, עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁם - והוא הדין לשרצים (ספרי חוקת; עיין "ישראל תפארת"). הֻתְּזוּ רָאשֵׁיהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁמְּפַרְכְּסִין - טְמֵאִין: אף על פי שעדיין הראש מעורה בעור הגוף, טְמֵאִין - טומאת נבילות או טומאת שרצים, ואין הפירכוס סימן לחיוּת, שהרי זֶה כְּגוֹן זָנָב שֶׁל לְטָאָה שֶׁהִיא מְפַרְכֶּסֶת - שלאחר שנחתך הזנב מגופה של הלטאה לגמרי עדייין הוא מפרכס, ומכאן שהפירכוס אינו כלל סימן של חיים.

באור משנה ז

הָאֵבָרִין - מן המת או מן הנבילה או מן השרץ, אֵין לָהֶן שִׁעוּר - כשהם איברים שלמים, ויש בהם בשר וגידים ועצמות, שדווקא בכגון זה הם נחשבים איברים, אֲפִלּוּ פָּחוֹת מִכַּזַּיִת מִן הַמֵּת - אבר מן המת שהוא פחות מכזית, וּפָחוֹת מִכַּזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה - ואבר מן הנבילה שהוא פחות מכזית, וּפָחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ - ואבר מן השרץ שהוא פחות מכעדשה, מְטַמְּאִין טֻמְאָתָן - כל אחד כדינו: אבר מן המת מטמא במגע ובמשא ובאוהל, אבר מן הנבילה מטמא במגע ובמשא, ואבר מן השרץ מטמא במגע.

משנתנו עוסקת באבר מן המת, אבל הוא הדין לאבר שנתלש מן החי (עיין עדיות ו, ב-ג), ונקטה המשנה "אבר מן המת", כדי לשנות סתם משנה כרבי יהושע וכרבי נחוניא (שם), בניגוד לדעת רבי אליעזר המטמא באבר מן החי בלבד ("חסדי דוד").

ויש מבארים הטעם שמשנתנו לא נקטה גם אבר מן החי, לפי שכל אלו שנקטה המשנה יש להם על כל פנים שיעור בטומאת בשרם: מת ונבילה בכזית, שרץ - בכעדשה, ובאה המשנה להשמיענו שהאיברים שלהם אין להם שיעור, ומטמאים אפילו בפחות מכשיעור, אבל אבר מן החי אין לו טומאה אחרת בשום שיעור, שבשרו טהור לגמרי, ואין לו אלא טומאת אבר בלבד ("אליהו רבא").

~ יום שלישי ~

באור משנה ח

מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים בָּאָדָם - היינו איברים שיש להם בשר וגידים ועצמות; שְׁלֹשִׁים בְּפִסַּת הָרֶגֶל - בכף הרגל, שִׁשָּׁה בְּכָל אֶצְבַּע - והרי בחמש האצבעות שלושים איברים; עֲשָׂרָה בַּקֻּרְסָל - המחבר את פיסת הרגל לשוק, שְׁנַיִם בַּשּׁוֹק - הוא אורך הרגל עד הארכובה (הגר"א), והיינו העצם הארוך התחתון שברגל ("תפארת ישראל"); חֲמִשָּׁה בָּאַרְכֻּבָּה - הברך המחברת את השוק לירך (קולית), שני עצמות מכאן ושניים מכאן והפיקה באמצע (תוספתא); אֶחָד בַּיָּרֵךְ - הוא העצם האמצעי הארוך שברגל; שְׁלֹשָׁה בַּקַּטְלִית - היינו ראש עצם הירך הסמוך למתניים; אַחַת עֶשְׂרֵה צְלָעוֹת - היוצאות מן השדרה; ולא נמנתה הצלע השתים עשרה, לפי שהיא בכלל החוליה שהיא דבוקה אליה ("תפארת ישראל"); שְׁלֹשִׁים בְּפִסַּת הַיָּד - שלושים איברים בכף היד, שִׁשָּׁה בְּכָל אֶצְבַּע - והרי בחמש האצבעות שלושים; שְׁנַיִם בַּקָּנֶה - היינו אורך היד עד המרפק, וּשְׁנַיִם בַּמַּרְפֵּק - בפרק שבין הקנה לזרוע, אֶחָד בַּזְּרוֹעַ - מהמרפק עד הכתף, וְאַרְבָּעָה בַּכָּתֵף - הרי מאה

וְאֶחָד מִזֶּה, וּמֵאָה וְאֶחָד מִזֶּה, וּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה חֻלְיוֹת בַּשִּׁדְרָה, תִּשְׁעָה בָּרֹאשׁ, שְׁמוֹנֶה בַּצַּוָּאר, שִׁשָּׁה בְּמַפְתֵּחַ שֶׁל לֵב, וַחֲמִשָּׁה בִּנְקָבָיו. כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִטַּמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל. אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶן בָּשָׂר כָּרָאוּי. אֲבָל אִם אֵין עֲלֵיהֶן בָּשָׂר כָּרָאוּי - מִטַּמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵין מִטַּמְּאִין בְּאֹהֶל.

פרק שני

משנה א

א אֵלּוּ מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל: הַמֵּת, וְכַזַּיִת מִן הַמֵּת, וְכַזַּיִת נֶצֶל, וּמְלֹא תַרְוָד רָקָב, הַשִּׁדְרָה, וְהַגֻּלְגֹּלֶת, אֵבֶר מִן הַמֵּת וְאֵבֶר מִן הַחַי שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶן בָּשָׂר כָּרָאוּי, רֹבַע עֲצָמוֹת מֵרֹב הַבִּנְיָן, אוֹ מֵרֹב הַמִּנְיָן, וְרֹב בִּנְיָנוֹ וְרֹב מִנְיָנוֹ שֶׁל מֵת,

פירוש ברטנורא

שממנו יכנס האויר ויצא ללב: בנקוביו. הביצים וגיד האמה: בשר כראוי. כדי שיעלה ארוכה ויבריא, אם היה מחובר באדם חי: ואין מטמאין באוהל. לפי שטומאת אוהל אינה אלא או באדם שלם כדכתיב (במדבר יט) אדם כי ימות באוהל, או באבר הדומה לאדם כדכתיב (שם) בעצם אדם, מה אדם יש בו בשר וגידים ועצמות ומטמא באוהל, אף אבר שיש בו בשר וגידים ועצמות מטמא באוהל:

א אלו מטמאין באוהל. המת וכזית מן המת. ואי קשיא, כזית מן המת מטמא מת עצמו לא כל שכן, הא מלתא מתרצה בגמרא נזיר [דף נ"ט]. לא נצרכא אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין שאין בו כזית בשר: נצל. בשר המת שנימוח ונעשה כמין ליחה סרוחה: מלוא תרוד. כף. ושיעורו מלא חפנים: רקב. גופו של מת כשכלה לחותו ונעשה כמין עפר. ואין מלוא תרוד רקב מטמא אלא מן המת שנקבר ערום בארון של שיש ומכוסה בכיסוי של שיש, עד שנודע בודאי שאין בו תערובת רקבון של בגד או של עץ או עפר אחר. אבל מת שנקבר בכסותו או בארון של עץ או בעפר, אין לו רקב. וכן מת שנקבר חסר אבר אין לו רקב: השדרה והגולגולת. אע"פ שאין בהם בשר מטמאים באוהל, לפי שצורת אדם ניכרת בהם, דכתיב בעצם אדם, עצם שניכר בו שהוא של אדם: אבר מן המת ואבר מן החי. דכתיב (במדבר י"ט) בחלל חרב או במת, אבר שהבדילתו החרב מן החי הרי הוא כמת: ורובע עצמות. רובע הקב של עצמות: מרוב המנין או מרוב הבנין. רבותי פירשו, שהן מועטין מהיות בהן רוב מנין ורוב בנין, דאע"פ שאין בהן לא רוב המנין ולא רוב הבנין מטמאין: ורוב בנינו ורוב מנינו. רוב בנין הגוף, או רוב מנין העצמות אע"פ שאינו רוב בנין הגוף, מטמאין, ואע"פ שאין בהן רובע. ורוב בנינו, כגון השוקים והירכים והצלעות [והשדרה]. ורוב מנינו, כגון ראשי אצבעות הידים והרגלים וכיוצא בהן, ובלבד שיהיו קכ"ה אברים, מטמאים:

משניות מבוארות - קהתי

וְאֶחָד מִזֶּה - מאה ואחד איברים מצד זה בגוף (51 איברים ברגל, מן הפיקה ועד הקטלית, 11 צלעות, 39 - ביד, מן הפיקה ועד הכתף), וּמֵאָה וְאֶחָד מִזֶּה - מצד זה של הגוף, נמצאו בשניהם מאתיים ושניים איברים; וּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה חֻלְיוֹת בַּשִּׁדְרָה - הרי מאתיים ועשרים, תִּשְׁעָה בָּרֹאשׁ - ואף הלחי עמהם (תוספתא), הרי מאתיים עשרים ותשעה; שְׁמוֹנֶה בַּצַּוָּאר - ואף החוליה שבין הצואר להגב עמהם ("תפארת ישראל"), הרי מאתיים שלושים ושבעה; שִׁשָּׁה בְּמַפְתֵּחַ שֶׁל לֵב - בעצמות של החזה הסוגרים תחתיהם את הלב ("תפארת ישראל"), וַחֲמִשָּׁה בִּנְקָבָיו - סביב לנקביו, והם העצמות שבאגן הירכיים ("תפארת ישראל"); ויש גורסים: בנקוביו, היינו פי הטבעת (עיין "מלאכת שלמה"); הרי מאתיים וארבעים ושמונה איברים. כָּל אֶחָד וְאֶחָד - מן האברים, מִטַּמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל - כמו ששנינו במשנה הקודמת, שהאברין אין להם שיעור. אֵימָתַי - דינם כאברים? בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶן בָּשָׂר כָּרָאוּי - היינו כשיעור שיכול היה האבר לחיות ממנו ולהבריא, אילו היה מחובר באדם חי (עיין כלים א, ד), אֲבָל אִם אֵין עֲלֵיהֶן בָּשָׂר כָּרָאוּי, מִטַּמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵין מִטַּמְּאִין בְּאֹהֶל - לפי שטומאת אוהל אינה אלא או באדם שלם, כמו שכתוב (במדבר יט, יד): "אדם כי ימות באוהל", או באבר הדומה לאדם, כמו שכתוב (שם שם, טז): "או בעצם אדם", ודרשו מכאן: מה אדם יש בו בשר וגידים ועצמות ומטמא באוהל, אף אבר שיש בו בשר וגידים ועצמות מטמא באוהל.

באנצקלופדיה התלמודית מובא: "יש מחכמי המדע שהוכיח בארוכה את אמיתות המספר של רמ"ח אברים בדיוק אף לפי חכמת הניתוח, אף על פי שלפי השקפה ראשונה נראה שאין כל כך עצמות באדם, אלא שלדעתו מנו חכמים רמ"ח האיברים באדם בן שש עשרה או שבע עשרה שנה, ובאדם בגיל זה באמת העצמות הם במספר רמ"ח בדיוק, דבר הנראה לעין כשיבדקו העצמות אחרי שישלקו את הגוף (עיין בכורות מה, א: מעשה בתלמידיו של רבי ישמעאל ששלקו אשה זונה שנתחייבה שריפה למלך וכו'), שהבישול מפריד את העצמות זה מזה, על ידי שהסחוסים המחברים אותם נימסים. מנו לדעתו בגיל זה, לפי שבאותו פרק נמצא מספר האיברים הגדול ביותר בחיי האדם, שכן בלידתו של אדם עדיין לא נתקשו הרבה עצמות, והם במצב של סחוסים רכים, ובמידה שהילד הולך וגדל מתרבה מספר אבריו על ידי "נקודות התגרמות" (עצמות חדשות המתגלות בעצמותיו), ואחרי גיל זה שוב מתמעט מספר העצמות על ידי זה שהסחוסים המבדילים בין כמה מהעצמות מתקשים הם ונעשים לעצם אחד. מתוך דעתו זו הוא מבאר כל אבר אבר שמנו חכמים בפרט. ובאחדים מהאברים דרך אחרת לו קצת ממפרשי המשנה" (חלק קטן "האדם" עמוד 258 והלאה; עיין מסכת אהלות מהדורת מדעית לא"ג גולדברג).

באור משנה א

אֵלּוּ מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל - אף באוהל, וכל שכן בשאר טומאות: הַמֵּת - אף על פי שאין בו כזית בשר, כגון הנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין (גמרא נזיר נ, א; חולין פט, ב), וְכַזַּיִת מִן הַמֵּת - או כזית בשר מן המת, וְכַזַּיִת נֶצֶל - היינו בשר מן המת שנימוח ונעשה כעין ליחה, או מוהל שיצא מבשר המת ונקרש, וּמְלֹא תַרְוָד - כף גדולה המכילה מלוא חפניים, רָקָב - עפר רקבון של מת; ולהלן (משנה ב) מבואר, שמלוא תרווד רקב אינו מטמא במגע, לפי שאינו מחובר יחד. ברם, במשא ובאוהל, כיון שנשאו כולו או האהיל על כולו, הריהו מטמא. הַשִּׁדְרָה - עצם השדרה, וְהַגֻּלְגֹּלֶת - או עצם הגולגולת, אף על פי שאין על עצמות אלו בשר כלל, אֵבֶר מִן הַמֵּת וְאֵבֶר מִן הַחַי שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶן בָּשָׂר כָּרָאוּי - כמו שבארנו במשנה הקודמת, רֹבַע עֲצָמוֹת - רבע הקב של עצמות מת, מֵרֹב הַבִּנְיָן, אוֹ מֵרֹב הַמִּנְיָן - רוב בנין היינו שתי השוקיים וירך אחת, שכן כל הבנין הוא שתי השוקיים והירכיים והצלעות והשדרה (תוספתא), רוב מנין הוא מאה ועשרים וחמישה עצמות, שהוא רוב מנין האיברים שבגוף, ובאה המשנה ללמד, שרובע הקב עצמות מטמא באוהל, אף על פי שאין בו לא רוב בנין ולא רוב מנין, וזהו ששנינו: מרוב הבנין או מרוב המנין, כלומר שהרובע נלקט מעצמות שיש בהם רוב בניינו או רוב מניינו של מת שהם מטמאים באוהל, אף על פי שאין ברובע לא רוב בנין ולא רוב מנין; אבל אם הרובע בא מעצמות מפוזרים, שלא היה בהם כדי לטמא באוהל אף הרובע אינו מטמא באוהל ("מלאכת שלמה"; הגר"א); וְרֹב בִּנְיָנוֹ וְרֹב מִנְיָנוֹ שֶׁל מֵת - רוב בנין גופו, היינו שתי השוקיים וירך אחת, כמו שבארנו לעיל, או רוב מנין

אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם רֹבַע - טְמֵאִין. כַּמָּה הוּא רֹב מִנְיָנוֹ? מֵאָה וְעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה.

ב רְבִיעִית דָּם וּרְבִיעִית דַּם תְּבוּסָה, מִמֵּת אֶחָד; רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִשְּׁנֵי מֵתִים. דַּם קָטָן שֶׁיָּצָא כֻּלּוֹ - רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כָּל שֶׁהוּא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: רְבִיעִית. כְּזַיִת רִמָּה בֵּין חַיָּה בֵּין מֵתָה - רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא בִּכְשָׂרוֹ, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים. אֵפֶר שְׂרוּפִים - רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שִׁעוּרוֹ בְּרֹבַע, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. מְלֹא תַרְוָד וְעוֹד עֲפַר קְבָרוֹת - טָמֵא; רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר. מְלֹא תַרְוָד רָקָב שֶׁגִּבְּלוֹ בְּמַיִם - אֵינוֹ חִבּוּר לְטֻמְאָה.

פירוש ברטנורא

ב רביעית דם. שיצא כולו לאחר מיתה: ורביעית דם תבוסה. שיצא מקצת רביעית מחיים ומקצת לאחר מיתה. ולקמן בפ"ג [משנה ה'] מפרש לה: תבוסה. לשון מתבוססת בדמיך (יחזקאל ט"ז). ורביעית דם שיצא כולו לאחר מיתה, דאורייתא, דכתיב במת בנפש. אבל דם תבוסה אינו אלא מדרבנן. ותני דאורייתא ותני דרבנן: ממת אחד. ולא משני מתים. קסברי רבנן, יש אם למסורת ועל כל נפשות מת לא יבא (ויקרא כ"א), נפשת כתיב חסר: ר' עקיבא אומר משני מתים. חצי רביעית ממת זה וחצי רביעית ממת אחר, מטמא באוהל. דסבר יש אם למקרא, נפשות מת, משמע שתי נפשות ושיעור אחד, מדלא קאמר נפשות מתים. ואין הלכה כר' עקיבא: ר' עקיבא אומר כל שהוא. כשם שטמא בעצמות רוב מנין ורוב בנין אע"פ שאין בו רובע הקב שהוא שיעור המיוחד לעצמות, כך טמא בדם הקטן שיצא כולו אע"פ שאין בו רביעית שהוא שיעור המיוחד לדם: וחכמים אומרים רביעית. אם אמרת בעצמות שבידוע שכולו לפניך, תאמר בדם שאני אומר נשתיירה ממנה טפה כל שהוא ולא יצא כולו. והלכה כחכמים: כזית רמה. שנולדה בבשר המת: מטמא כבשרו. דרמה היוצאה מן המת אפילו חיה, כבשר המת היא חשובה, משום דאדם מחיים אקרי רמה, דכתיב (איוב כ"ה) אף כי אנוש רמה: וחכמים מטהרים. והלכה כחכמים: אפר שרופים. אדם שנשרף ונעשה אפר ולא נתערב בו מאפר עצים: שיעורו ברובע קב אפר, מטמא: וחכמים מטהרים. והלכה כחכמים: עפר קברות. עפר שמעורב בו דם וליחה של מת. ומלא תרווד ועוד טמא, לפי שאי אפשר למלוא תרווד ועוד שלא יהיה בו מלוא תרווד רקב דאמר לעיל שהוא מטמא. והכי נמי מיירי במת שנקבר ערום בארון של שיש שאין עפר אחר מעורב בו: ר' שמעון מטהר. ואין הלכה כר' שמעון: אינו חיבור לטומאה. ואם האהיל על מקצתו אינו כאילו האהיל על כולו. וכן לענין מגע:

משניות מבוארות - קהתי

האברים שלו אף שאינם רוב הבנין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם רֹבַע - רבע הקב, טְמֵאִין - לטמא באוהל. כַּמָּה הוּא רֹב מִנְיָנוֹ? מֵאָה וְעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה - אברים, שהם רובם של רמ"ח. משנתנו באה להשמיע, שאפילו היה הגוף חסר או יתיר אברים, מכל מקום רוב מניינו הוא לא פחות ממאה ועשרים וחמישה, ואף אין צורך ביתיר על מספר זה ("תפארת ישראל").

~ יום רביעי ~

באור משנה ב

משנתנו מוסיפה לפרט דברים המטמאים באוהל.

רְבִיעִית דָּם - רביעית הלוג דם מן המת, שיצאה כולה לאחר מיתה, וּרְבִיעִית דַּם תְּבוּסָה - דם המת שהתבוסס והתערב בדם החי, דהיינו שיצאה מקצת רביעית מחיים ומקצת לאחר מיתה; ויש הבדל בין רביעית דם ובין רביעית דם תבוסה, שרביעית דם שיצאה כולה לאחר מיתה מטמאה מן התורה, שנאמר (במדבר יט, יג): "כל הנוגע במת בנפש האדם", ודרשו: איזהו נפש של אדם שמטמא? הווי אומר: דם (שביעית הלוג דם חיי האדם תלויים בה); אבל דם תבוסה אינו מטמא אלא מדרבנן; מִמֵּת אֶחָד - דווקא רביעית דם או רביעית דם תבוסה שיצאה ממת אחד מטמאה, אבל רביעית שיצאה משני מתים, טהורה מלטמא באוהל; רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִשְּׁנֵי מֵתִים - אפילו היתה הרביעית משני מתים, כגון חצי רביעית ממת זה וחצי רביעית ממת אחר, הריהי מטמאה. וטעם מחלוקתם מבואר בגמרא (סנהדרין ד, א), שנאמר (ויקרא כא, יא): "ועל כל נפשות מת לא יבא", כתוב נפשת (חסר וא"ו), וסובר תנא קמא: יש אם למסורת (המסורת היא העיקר), שמשמע דווקא אם הרביעית דם באה מנפש אחד; ורבי עקיבא סובר: יש אם למקרא, והרי קוראים "נפשות", ומיעוט "נפשות" שניים. דַּם קָטָן שֶׁיָּצָא כֻּלּוֹ, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כָּל שֶׁהוּא - מטמא, שמדמים דם לעצמות, מה עצמות רוב מנין ורוב בנין מטמא, אף על פי שאין בו רובע הקב, שהוא שיעור המיוחד לעצמות, אף הדם שיצא כולו מטמא, אף על פי שאין בו רביעית הלוג, שהוא שיעור המיוחד לדם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: רְבִיעִית - אין הדם מטמא אלא אם כן יש בו רביעית. בתוספתא מובא, שחכמים השיבו לרבי עקיבא שלוש תשובות, ואחת מהן היא ששונים עצמות, שכל מניינם לפניך, אבל בדם אי אפשר שלא תישאר ממנו טיפה בתוך הגוף, והרי שאין כולו לפניך. כְּזַיִת רִמָּה - מבשר המת שנעשה תולעים, בֵּין חַיָּה בֵּין מֵתָה - בין שהרימה חיה ובין שהיא מתה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא בִּכְשָׂרוֹ - שרימה היוצאת מן המת, אפילו היא חיה, הרי היא חשובה כבשר המת; וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים - שאין לו דין רקב. אֵפֶר שְׂרוּפִים - מאנשים שנשרפו, ולא נתערב בו מאפר עצים, כגון שנשרפו על גבי אבנים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שִׁעוּרוֹ בְּרֹבַע - שיעור האפר לטמא באוהל ברובע הקב, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין - לגמרי, שכיון שנשרף ונעשה אפר, בטלה טומאתו ("סדרי טהרות"). מְלֹא תַרְוָד וְעוֹד - תוספת משהו - עֲפַר קְבָרוֹת - עפר מתחת המת שמעורב בו רקב המת; ומדובר כאן (לפי פירוש הגר"א; וכן פירש רש"י בגמרא נידה כז, ב) במת שנקבר בכסותו או בארון של עץ וכיוצא בו, שנתערב עפר אחר בעפר גופו של המת, ואין לו דין רקב, אלא דין עפר קברות, שבשיעור מלוא תרווד ועוד, טָמֵא - לפי שאי אפשר למלוא תרווד ועוד עפר קברות שלא יהא בו מלוא תרווד רקב שמטמא. וכן שנינו בתוספתא: איזהו מת שיש לו רקב? הנקבר ערום בארון של אבן או על גבי הרצפה או על גבי טבלה של שיש. אבל הנקבר בכסותו ובארון של עץ, על גבי עפר, אין לו רקב, והנוטל עפר מתחתיו זה הוא עפר קברות מלוא תרווד ועוד. ויש מפרשים, שאף כאן (כמו באפר שרופים) מדובר במת שנקבר ערום בארון של שיש, אלא שדרכם היה לסייד את הארון בפנים בסיד, ולפיכך ברוב הימים כשנרקב הגוף נתפורר גם הסיד המועט שבדפנות הארון ונתערב עם רקב גוף המת, ותערובת זו נקראת "עפר קברות" ("תפארת ישראל" עפ"י תוספות נידה כז, ב, עיין ברטנורא שמפרש בדרך אחרת). רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר - שאפילו במלוא תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא מטהר רבי שמעון, וטעמו מבואר בגמרא (נידה כז, ב), שעשו סופו כתחילתו, מה תחילתו כשנקבר, אם יש דבר אחר הראוי להירקב עם המת, כגון אם נקבר בתכריכים או בארון של עץ, אותו דבר מבטלו, ושוב אין לו דין רקב, אף כשנקבר כהלכתו, דבר אחר שנתערב בו מבטלו, ואינו נעשה רקב לטמא. מְלֹא תַרְוָד רָקָב שֶׁגִּבְּלוֹ בְּמַיִם - אף על פי שגבלו במים (מהר"ם), אֵינוֹ חִבּוּר לְטֻמְאָה - שאין חיבורי אדם חיבור, ואינו מטמא במגע, שאינו נחשב כגוף אחד, אלא כפירורים, והנוגע ברקב

אינו נוגע בכל הפירורים כאחד. אבל במשא ובאוהל, הואיל ונושא את כולו או מאהיל על כולו, טמא. ברם, אם האהיל על מקצתו, אינו כמאהיל על כולו ("תפארת ישראל").

משנה ג

ג אֵלּוּ מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵינָן מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל: עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה, וְאֶרֶץ הָעַמִּים, וּבֵית הַפְּרָס, אֵבֶר מִן הַמֵּת וְאֵבֶר מִן הַחַי שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם בָּשָׂר כָּרָאוּי, הַשִּׁדְרָה וְהַגֻּלְגֹּלֶת שֶׁחָסֵרוּ. כַּמָּה הוּא חֶסְרוֹן בַּשִּׁדְרָה? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁתֵּי חֻלְיוֹת; וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֲפִלּוּ חֻלְיָה אַחַת. וּבַגֻּלְגֹּלֶת? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כִּמְלֹא מַקְדֵּחַ; וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כְּדֵי שֶׁיִּנָּטֵל מִן הַחַי וְיָמוּת. בְּאֵיזֶה מַקְדֵּחַ אָמְרוּ? בְּקָטָן שֶׁל רוֹפְאִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּגָדוֹל שֶׁל לִשְׁכָּה.

ד הַגּוֹלֵל וְהַדּוֹפֵק מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וְבְאֹהֶל, וְאֵינָן מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא. רַבִּי

פירוש ברטנורא

ג עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא. דכתיב (במדבר י"ט) ועל הנוגע וגו', ושם לא נאמר בעצם אדם. ללמד על עצם כשעורה שמטמא במגע אע"פ שאינו ניכר שהוא של אדם. אבל באוהל, אדם כי ימות באוהל כתיב, ובעצם לענין טומאת אוהל, בעינן שיהא ניכר שהוא של אדם, שהרי במקום אחד הוא אומר בעצם אדם: וארץ העמים. כל חוץ לארץ קרי ארץ העמים. והכא מיירי בגוש עפר שבא מחוץ לארץ שהוא מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל. אבל הנכנס לארץ העמים, אפילו לא נגע ולא נשא כגון שהיה רוכב על סוס, טמא, דעל אוירה של ארץ העמים נמי גזרו: בית הפרס. שדה שנחרש בה קבר ונשברו עצמות המת ונדשו בעפר אותו שדה. ופרס מלשון פרוסה. הלוא פרוס לרעב לחמך (ישעיה נ"ח): כמלא חסרון בסלע. ולא יטמא באוהל, אלא במגע ובמשא: במלוא מקדח. מלוא רוחב הנקב שנוקבין במרצע: כדי שינטל מן החי וימות. ושיערו חכמים בחסרון כסלע: בקטן של רופאים. במרצע קטן שרופאים פותחים בו הנגעים: בגדול של לשכה. ושיערו חכמים שהוא נקב כפונדיון:

ד הגולל. אבן גדולה ורחבה שסותמים בה פי הקבר מלמעלה. מלשון וגללו את האבן (בראשית כ"ט): והדופק. שתי אבנים גדולות אחת מצד זה ואחת

משניות מבוארות - קהתי

באור משנה ג

אֵלּוּ - הדברים המנויים להלן, מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא - אם אדם נושא את אחד מהם, אף על פי שאינו נוגע בו, וְאֵינָן מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל: עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה - עצם מן המת כשיעור שעורה, שכן פעמיים כתוב בתורה ענין טומאת עצם: בטומאת אוהל נאמר (במדבר יט, טז): "או בעצם אדם"; ובטומאת מגע נאמר (שם שם, יח): "ועל הנוגע בעצם", וכיון שבטומאת אוהל נאמר: "בעצם אדם", ובטומאת מגע נאמר "בעצם" סתם, למדו מכאן חכמים, שעצם אינו מטמא באוהל אלא אם כן ניכר שהוא של אדם, כגון שיש עליו בשר וגידים, אבל אם אינו ניכר שהוא של אדם אינו מטמא באוהל אלא במגע ובמשא, ומכאן שאפילו עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא. והשיעור "כשעורה" הלכה למשה מסיני; וְאֶרֶץ הָעַמִּים - במפרשים מבואר, שמשנתנו מדברת בגוש עפר שהובא מחוץ לארץ לארץ ישראל, שהוא מטמא במגע ובמשא, מגזירת חכמים, שמא יש בו עצם כשעורה, אבל אינו מטמא באוהל. ברם, הנכנס לארץ העמים, אפילו לא נגע בעפרה ולא נשאו, כגון שהיה רוכב על סוס, מכל מקום טמא, שכן חכמים גזרו אף על אוירה של ארץ העמים; וּבֵית הַפְּרָס - שדה שנחרש בה קבר, קבעו חכמים שמאה אמה מסביב לקבר נעשה "בית הפרס", היינו שטח שיש בו ספק טומאת המת, ועפרו מטמא במגע ובמשא, לפי שחוששים שמא גררה עמה המחרשה עצם כשעורה מעצמות המת (פרס - מלשון "פרוס לרעב לחמך", שעל ידי החרישה נשברו ונתפזרו עצמות מהקבר). יש מעירים, שאף על פי שטומאות ארץ העמים ובית הפרס הן מדרבנן, מכל מקום מונה אותם המשנה תיכף אחרי עצם כשעורה, קודם שהיא מונה שאר הדברים שטומאתם מן התורה, לפי שכל טומאת ארץ העמים ובית הפרס היא משום חשש עצם כשעורה ("סדרי טהרות"); אֵבֶר מִן הַמֵּת וְאֵבֶר מִן הַחַי שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם בָּשָׂר כָּרָאוּי - כמו שבארנו לעיל (א, ח); הַשִּׁדְרָה וְהַגֻּלְגֹּלֶת שֶׁחָסֵרוּ - השדרה שחסרה ואין בה רובע עצמות, או הגולגולת שחסרה ואין בה רובע עצמות (רמב