אחרי הברית הוא ניגש אליו: "מה קרה? הרי …

צ'ק שחזר לבעליו בהעברה בנקאית, שוטר שלא הסכים להגיע לבר מצווה של בנו כשי שהוא, ו"שבת שלום" אחת ששינתה כיוון

הרב אברהם שוקס "וְאַּתָה אֶת בְרִיתִי תִשְׁמֹר" (בראשית י"ז, ט')

במוצאי שבת האחרונה פגשתי מוהל ותיק. מי שמכיר אותו יודע: יהודי רציני, ערלעכער, עובד ה' אמיתי. יליד אנגליה, תלמיד חכם שעומד בראש כולל אחר הצהריים, ומוהל ותיק מאד, כזה שכבר עבר מזמן את האלף תינוקות.

ישבנו, דיברנו, ואמרתי לו: "תשמע, פרשת לך לך בפתח. הפרשה של אברהם אבינו ושל ברית המילה. אולי תשלוף לי כמה סיפורים?" הוא לא היה צריך לחשוב הרבה. הסיפורים יצאו ממנו אחד אחרי השני, כאילו רק חיכו שמישהו ישאל. בקשה אחת הייתה לו: שלא אזכיר את שמו. אז הנה, בלי שם. רק הסיפורים.

יהודה... ואשר?

זה היה בימי המלחמה עם איראן, כשהאזעקות עוד קטעו את היום פעם אחרי פעם. הזמינו אותו לברית בבית אחד בשכונה, משפחה של עולים מדרום אמריקה. האבא מברזיל, האמא מארגנטינה, משהו כזה.

הוא מגיע, והבית מלא. שמחה, רעש, בלגן. הוא מחכה. ועוד מחכה. נו, למה לא מתחילים? "עוד לא החליטו על השם", מסבירים לו.

מה הסיפור? האבא רוצה יהודה. האמא רוצה יהודה, אבל גם אשר. והאבא בשום אופן לא מסכים לאשר. וכל הקרובים, משני הצדדים, מתערבים ומתווכחים, כל אחד מושך לכיוון שלו.

המוהל מציע בעדינות: "אולי תיכנסו לחדר ותחליטו ביניכם?" "לא, לא", הם עונים, "אנחנו שמחים שכולם עוזרים לנו..." נו טוב. בסוף הם בכל זאת נכנסים לחדר. כעבור כמה דקות הם יוצאים. האמא בוכה, אבל ההחלטה נפלה: אשר לא יהיה.

"אחרי המילה", מספר המוהל, "אני מסביר לאבא שעכשיו הוא צריך לברך שתי ברכות, ומראה לו את הדף. ואני רואה שהוא ממש לא יודע מימינו ומשמאלו. אני מסמן לו, הוא לא מבין. אני מסביר שוב. 'מה, אני צריך לקרוא את זה? טוב, בסדר'. הוא מסתכל בדף וקורא את שתי הברכות.

אחר כך אני אומר לו שצריך לכבד מישהו בברכות, והוא מכבד אותי. ואני חושב לעצמי: אוי וי, עכשיו הוא מפיל עלי לקרוא את השם..."

והמוהל מגיע ל"ויקרא שמו בישראל", והאבא אומר לו: "יהודה אשר". "הסתכלתי עליו", מספר המוהל, "והוא מהנהן: כן, כן. יהודה אשר". אחרי הברית הוא ניגש אליו: "מה קרה? הרי החלטתם שלא!" והאבא עונה בפשטות: "הבאת לי לקרוא ברכות, ומה כתוב שם? ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר... אז אמרתי לעצמי: אם הקב"ה שולח לי את השם ככה, אני קורא לו".

דווקא בפרשת המילה מתחדש שמו של אברהם אבינו: "ולא יקרא עוד את שמך אברם, והיה שמך אברהם" (יז, ה). השם החדש ניתן בשעה שנכרתה הברית, ומכאן, כתבו הספרים, נהגו ישראל לקרוא שם לתינוק דווקא בשעת המילה.

וידוע מה שאמרו, שבשעה שאב ואם קוראים שם לבנם, הם זוכים למעין רוח הקודש. לפעמים היא מגיעה דרך ויכוח במשפחה, ולפעמים, מסתבר, דרך מילה אחת בדף הברכות.

הצ'ק שחזר בהעברה בנקאית

הסיפור השני התחיל בחצר ענקית. יהודי עשיר מאד, בעל מפעל גדול באחד מאזורי התעשייה, הזמין אותו למול את בנו בביתו. החצר כולה עוצבה לכבוד המאורע, קייטרינג יוקרתי, מאות מוזמנים. הברית הזאת עלתה מאות אלפי שקלים. משהו לא שגרתי בעליל.

כאן צריך להקדים: המוהל הזה לא מבקש כסף. אף פעם, מאף אחד. ומי שאינם שומרי תורה ומצוות, מהם הוא לא מוכן לקחת בשום אופן, גם כשמנסים לתת. "אני לא רוצה שירגישו שעושים עליהם כסף ממצוות", הוא מסביר. "רבנים וכסף, זה עניין רגיש".

אבל העשיר היה זריז. לפני שהמוהל הספיק לצאת, הוא כבר דחף לו לכיס צ'ק. 4,000 שקלים.

בערב מתקשר המוהל לשאול לשלום התינוק, ובסוף השיחה הוא אומר: "ראיתי שכולם הביאו מתנות לתינוק. גם אני רוצה לתת מתנה. אפשר מספר חשבון?" העשיר, בתמימות, נותן לו את המספר. "ופשוט עשיתי לו העברה", מחייך המוהל. 4,000“ שקלים”.

למחרת, כשהוא מגיע לבדוק את התינוק, העשיר מקבל אותו בפנים חמוצות: "מה, אתה עושה ממני צחוק? אתה מחזיר לי בדיוק את מה שנתתי לך?" המוהל מנסה להסביר. "תשמור אותם לתפילין", הוא אומר לו. והעשיר מתעקש: "לא, לא. אני רוצה לתת משהו בשביל היהדות. אם תשמע על דבר שבקדושה, בית כנסת, משהו שצריך, תפנה אלי".

עברו כמה חודשים. המוהל לא התקשר. ואז, לפני פורים, הטלפון מצלצל. העשיר עצמו על הקו: "נו, כמה חודשים לא שמעתי ממך. אתה לא מכיר מישהו שצריך כסף?"

"תשמע", אומר לו המוהל, "יש לי כולל אחר הצהריים, והייתי רוצה להגדיל לאברכים את המלגה". "תבוא אלי למשרד". הוא הגיע, ויצא משם עם 7,000 שקלים. ועם הבטחה: "כל שנה תבוא אלי. אני רוצה לתת לך". והוא באמת ממשיך לתת.

אברהם אבינו חוזר בפרשתנו ממלחמת המלכים, ומלך סדום מציע לו את כל הרכוש. ואברהם עונה: "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך, ולא תאמר אני העשרתי את אברם" (יד, כג). ודרשו חז"ל (סוטה יז, א): בשכר שאמר אברהם אבינו "אם מחוט ועד שרוך נעל", זכו בניו לשתי מצוות, חוט של תכלת ורצועה של תפילין. רצועה של תפילין. בדיוק מה שאמר המוהל לעשיר: תשמור אותם לתפילין. מי שמחזיר את הכסף כדי שלא יאמרו "אני העשרתי", זוכה בסוף שהכסף עצמו הולך לדבר שבקדושה, ובכבוד.

לשני הבר מצווה

הסיפור השלישי נמשך שנים. זוג אחד, האבא עולה מברית המועצות לשעבר ועובד במשטרה, הזמין אותו לברית של בנם. לפני הברית מתקשרת אליו האמא, מודאגת. "אמרו לבעלי שסנדק זה דבר חשוב מאד, שלא ייתן את זה לאף אחד וייקח לעצמו. אבל הוא עצמו לא מהול, ואני לא רוצה שמי שאינו מהול יהיה הסנדק. אולי תנסה אתה לשכנע אותו?" המוהל ניסה. אבל האבא לא ויתר. אין מה לדבר: "אני הסנדק". והוא היה הסנדק.

כמה שנים אחר כך הזמינו אותו לברית נוספת שלהם. הפעם היה סנדק אחר.

עברו עוד שנים טובות. המוהל הוזמן לברית בבית חולים, אצל משפחה של עולים מרוסיה. היולדת לא הרגישה טוב ונשארה מאושפזת עוד כמה ימים, ולכן הברית נערכה שם. ובין הקרובים ניגש אליו זוג מוכר: "אתה זוכר אותנו? היית המוהל של שני הילדים שלנו". והם מספרים לו: הבכור כבר מתקרב לבר מצווה. והאבא, השוטר שלא הסכים לוותר על הסנדקאות, אמר: "לא יכול להיות שהבן שלי יגיע לבר מצווה, ואני לא מהול". והוא הלך, ונכנס בעצמו בבריתו של אברהם אבינו.

על מילת אברהם אבינו ובני ביתו נאמר "בעצם היום הזה" (יז, כג), ופירש רש"י: ביום ולא בלילה, לא נתיירא מן הגויים ומן הלצים. אדם בן 99, אב המון גויים, לא התבייש ולא חשש ממה שיגידו. ושוטר אחד, אבא לילדים, שגדל רחוק מכל זה, הבין דבר פשוט: אי אפשר להכניס בן לעול מצוות, ולעמוד בעצמך מחוץ לברית.

שבת שלום אחת

הסיפור הרביעי קצר, ואולי הוא החשוב מכולם. ברית בשבת. ה'קוואטר': אחות האבא ובעלה, שאינם שומרי תורה ומצוות. המוהל ניגש אליהם לפני הברית והסביר להם בסבלנות בדיוק מה עושים: איך לוקחים את התינוק, מתי מחזירים אותו. הוא דיבר איתם יפה, בירך אותם, איחל להם שבת שלום. זה הכל. לא דרשה, לא שכנוע.

אחרי השבת הם התקשרו אליו. הם רצו לספר כמה התרגשו: רב הגיע, דיבר איתם, הסביר להם מה צריך לעשות. והאשה, שעד אז שנאה חרדים, סיפרה שהיחס האישי הזה גרם לה לשנות כיוון ולקבל על עצמה חיזוק.

כמה שעמים לא טרחתי?

אחרי שהמוהל הלך, נשארתי לשבת עם ארבעת הסיפורים. שם שנולד מתוך ברכה. צ'ק שחזר. שוטר שלא היה מוכן להגיע לבר מצווה כפי שהוא. ושבת שלום אחת.

ואני שואל את עצמי, בכנות: כמה פעמים עמדתי ליד יהודי שלא מכיר את הדף, ולא טרחתי להסביר לו? כמה פעמים חשבתי שצריך להגיד משהו גדול, כשכל מה שנדרש היה "שבת שלום" בפנים מאירות?

כי מסתבר שלפעמים "שבת שלום" אחד עושה יותר מכל הנאומים. ושלפעמים, כמו אצל יהודה אשר, כל מה שצריך זה לתת ליהודי את הדף, ולתת לו לקרוא בעצמו: אשר קידשנו במצוותיו.