גל מסרו לגל, השמש קשחה על ראשו וכוחותיו …

מגיד המישרים הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל על נהג שעצר לידו ברחוב עזרא בבני ברק והתעקש להסיעו לירושלים

"ותאמר משני שרי גברתי אנכי ברחת" (בראשית ט"ז, ח')

יום אחד הלכתי ברחוב עזרא בבני ברק, ומכונית הדורה עוצרת לידי. החלון מורד, והנהג גוחן: "לאן הרב צריך?" "מה זה משנה?" שאלתי. "לאן שהרב צריך, אסיע אותו". וכבר נפתחה הדלת: "יכנס הרב". נכנסתי. המושב היה נוח, עוול שלא לנצלו. "באמת תיקח אותי לאן שאני צריך?" "לכל מקום!" הצהיר. התרווחתי. ברוך שמסר עולמו לשומרים. "אז אני צריך לירושלים". "אין בעיה", אמר, וסובב את ההגה לרחוב גבעת פנחס. "עמדת לנסוע לירושלים?" התעניינתי. "לא. אבל כבר אמרתי, לאן שהרב צריך!" "טוב, אז יש לי אליך שתי בקשות. האחת, תוריד אותי ליד קו 400," האוטובוס הנוסע לירושלים. "לא בא בחשבון, כבר זכיתי במצוה! מה הבקשה השניה?" "הבקשה השניה, שתגלה לי מה פשר הנכונות הזו להסיע אותי לכל מקום שהוא". "זאת בשמחה. יש לי שעה שלמה לספר".

שעה וחצי עד האוטובוס

והוא סיפר, כמעט שעה. סיפר על ילדות קשה, על אב קשוח, על התנגשויות וקצרים, על התמרמרות שגאתה ותסכולים שתפחו. יום אחד שמע באקראי שבישוב ליד צפת יש מוסד ממשלתי לילדים חסרי בית, או כאלו הסובלים מהתעמרות. כמוהו, למשל. כך היה בטוח. החליט לעזוב את הבית ולהצטרף לחוסי המוסד. אבל החלטה לחוד וביצוע לחוד. היה זה חלום כמוס, לברוח אליו בלילות אפלים. עד שיום אחד פרצה מריבה קולנית. אביו צרח והוא השיב, ועזב את הבית בטריקת דלת. השאיר מאחוריו את התפילין. בכיסו היו כמה לירות, והרי יזדקק לכל גרוש. נסע בקו 54 לתחנה המרכזית בתל אביב, איתר את הרציף לצפת ובירר מתי יוצא האוטובוס. אמרו לו: בעוד שעה וחצי.

מה יעשה עד אז? נסער היה, לא היתה לו סבלנות לשבת ולהמתין. החליט לשוטט בסביבה. החל ללכת, ובטנו המתה מרעב. עבר ברחוב יסוד המעלה, בפאתי מתחם התחנה, והבחין בתכונה ליד בית כנסת מפואר. התעניין, ואמרו לו שמתקיים כאן "בר בי רב", יום שכולו תורה. נזכר שפעם לקחו אביו לכנס כזה בבני ברק, והיה שם בצד שולחן עם כיבוד קל, עוגות ושתיה. אם כך, יוכל לשבור את רעבונו. נכנס, ובדיוק הסתיימה ההרצאה. ניגש עם כולם לשולחן, נטל ומזג, אכל ושתה. ועדיין שעה שלמה לפניו. במקום לשוטט בלי תכלית, ישמע דבר תורה. "ואז", כך סיפר, "עלה הרב לדרוש. ואני זוכר מה הרב אמר". וציטט לי את הסיפור ואת הרעיון.

הול ואינו עושה

סיפרתי שם שהרב מפוניבז' שאל אותי שאלה. המשנה אומרת (אבות פ"ה מי"ד) שארבע מדות בהולכי בית המדרש. הולך ואינו עושה, כלומר לומד ואינו מבין, לפחות שכר הליכה בידו. עושה ואינו הולך, שלומד בבית המדרש שבביתו, שכר מעשה בידו. הולך ועושה, חסיד. לא הולך ולא עושה, רשע. ותמה הרב מפוניבז': מה מקומו של מי שאינו הולך ואינו עושה ברשימת הולכי בית המדרש?

מי שהוא "הולך ועושה", הולך לבית המדרש ולומד ומבין ונהנה ומתעלה, אורה זו תורה ועולמו שטוף אור וזוהר. אשריו ואשרי חלקו. אבל בכל בית מדרש יש מי שהוא "הולך ואינו עושה", ויש שעות כאלו לכל אדם. עיניו רואות וכלות איך אחרים מצליחים, מבינים וקולטים, שואלים ודורשים, מחדשים מערכות, זוכים להערכה ורואים עולמם בחייהם. והוא אינו קולט ואינו מבין, שמועתו קשה עליו כברזל, והכל נדים לו ומתעלמים ממנו. מה לו פה ומי לו פה? וזה קורה גם בשומעי שיעור יומי או שבועי. באים עייפים ומותשים, הראש בקושי קולט והעיניים נעצמות. חבל על הטרחה. וכבר מחליטים שלא לבוא, להדיר רגליהם. ואז רואים הם את אלו שלא קראו ולא שנו, אלו שאינם הולכים ואינם עושים. במה מבלים הם את זמנם, באיזה הבל וריק, באיזו ביצה עכורה מתבוססים... ומחליטים: יהיה מה שיהיה, "שבתי בבית ה'" (תהלים כז, ד), ולו לשבת ולבהות. ובמשך הזמן אזכה "לחזות בנעם ה'" (שם), גם לקלוט ולהבין ולהתעלות. "אשרי יושבי ביתך", קודם כל להימנות על היושבים, ו"עוד יהללוך סלה" בהמשך... נמצא, שמי שאינו הולך ואינו עושה הוא ששכנע את ה"הולך ואינו עושה" להישאר בבית המדרש. ולכן נמנה עמהם.

אי מזה באת

הנער שמע, וחשב: הלא אלי הדברים מכוונים! נכון, יש לי קצר עם ההורים, היתקלויות תדירות ומטען מרירות אין קץ. אבל ככלות הכל, דרכי סלולה. בית שומר תורה ומצוות, ואני על סף הישיבה הקטנה, ומשם לגדולה, ולבנין ביתי. ולאן אני הולך? למוסד חילוני. לשהות בין נערים מבתים הרוסים, לחיות באוירה פורקת עול... ובעודו חושב על כך, שמע שאני ממשיך ואומר: הנה, הגר היתה בבית אברהם וסבלה משרה, שהקשיחה את יחסה אליה. חייה היו קשים ומרים, והחליטה לברוח. פגש בה מלאך ה' ושאלה: "אי מזה באת ואנה תלכי?" ענתה: "מפני שרי גברתי אנכי ברחת". אמר לה: "שובי אל גברתך, והתעני תחת ידיה" (בראשית טז, ח-ט). ולכאורה, אמורה היתה לנמק את בחירתה, לומר שהמצב שם ללא נשוא. ולא אמרה דבר. חזרה בלי הגה. למה? מפני שהמלאך כבר הקדים את התשובה לכל טרוניה. הכל נכון, אבל "אי מזה באת"? מאהלו של אברהם! "ואנה תלכי"? למדבר, אל פראי האדם?! "שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה", ובלבד שתחיי בסביבה של תורה ואמונה!

אין לאן לחזור

והוספתי, שזו היתה התביעה הנוקבת על אלישע בן אבויה, כמבואר בירושלמי במסכת חגיגה. אלישע בן אבויה, הוא "אחר", יצא לתרבות רעה. אמר לו רבי מאיר: "חזור בך". אמר לו: "איני יכול". "למה?" "שפעם הייתי עובר לפני בית קודש הקדשים רכוב על סוסי ביום הכפורים שחל להיות בשבת, ושמעתי בת קול שיצאה מבית קודש הקדשים ואמרה: שובו בנים שובבים, חוץ מאלישע בן אבויה, שידע כוחי ומרד בי!"

ובגמרא (חגיגה טו ע"א) מסופר: אמר, הואיל ונטרדתי מהעולם הבא, אהנה לפחות מהעולם הזה. הלך ויצא לתרבות רעה. בסופו של דבר, מספרת הגמרא, פעל רבי מאיר שיכניסוהו לגיהנם, ועלה עשן מקברו כ-150 שנה, עד לפטירת רבי יוחנן, שפעל להכניסו לגן העדן. ויש להבין: הרי דחוהו! מה היה עליו לעשות?

משל למה הדבר דומה? לאדם שהפליג בספינה. התרגשה סערה, והספינה טבעה. נזדמנה לו קורה ונלפת בה. גל מסרו לגל, השמש קפחה על ראשו וכוחותיו אזלו. סביבו חגו סנפירי כרישים, ובנס לא גרסוהו במלתעותיהם. חש שהגיע לאפיסת כוחות, והנה חוף לפניו. אשד נחל מפכה, עצי פרי לרוב, וקבוצת ילידים מסבים סביב מדורה, צולים דגים ומפטפטים בניחותא. בצעד כושל עשה דרכו בין אדוות הגלים, והקבוצה השתתקה. הביטו בו במורת רוח, אינם חפצים באדם זר. החוו בידם: הסתלק, שוב למקום ממנו באת, אינך רצוי כאן! עצר בחשש, פניו התכרכמו. הוריו לימדוהו שלא להידחף למקום שבו אינו רצוי, ופה אינו רצוי בעליל. ובכן, מה? ישוב על עקבותיו? לאן, לים? אל הגלים, אל הכרישים?! לא! הוא ימשיך ויתקדם. ינסה לפייסם, לרצותם, להתחבב עליהם. יהיה לעבדם, למשרתם. כי אין לו לאן לחזור!

זה מה שהיה על אלישע בן אבויה לעשות. לאטום אוזן, להתעלם מהדחיה, להתחנן ולהתרפס. כי התורה היא חיים, והמוות אינו אופציה! ואילו הוא פנה וחזר, כי גם הים היה אופציה בעבורו. על כך נתבע!

רק מה'

הדברים היוצאים מן הלב נכנסו אל הלב, והנער החליט לשוב הביתה. אל האוירה הטעונה והעכורה, אבל המסלול הוא המסלול הנכון. מצא מפלט בישיבה, ביצר בה את מקומו ומעמדו, היה ל"הולך ועושה", והקים בית לתפארת, בית של תורה וגדולה. שלח ידו במסחר והצליח, קובע עתים לתורה. וההדורים עם ההורים יושרו, והם זוכים לכבוד מלכים ולרוב נחת מהבן ומהנכדים. "והכל בגלל שיחה אחת שאליה נקלעתי 'במקרה'", סיים. "והנה כבר הגענו לירושלים. לאיזו כתובת הרב צריך? את כל חיי אני חב לרב!" איי, את חייו חב הוא לריבון כל העולמים. שתכנן שיתקיים באותו מקום ובאותה שעה "בר בי רב", יום שכולו תורה, ושאני אוזמן לשאת בו דברים באותה שעה, ושם בפי את אותו רעיון. וכיוון את צעדיו לבית הכנסת, והציב בו את השולחן עם המזונות והשתיה, ופתח את לבו לדרשה, והשיבו אליו. איזה תזמון, איזו מקריות... וכבר אמרו ש"מקרה" אותיות: רק מה'!

("והגדת")