מדוע התורה לא מאריכה בתיאור הצלת אברהם אבינו מאור כשדים?
הרב ישראל ליוש וַּיֹאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הֹוצֵאתִי ך מֵאּור כַשְּׂדִים... (בראשית ט"ו, ז')
מדוע לא האריכה התורה בתיאור הנס הגדול שעשה ה' עם אברהם אבינו באור כשדים? הרי הוא נזרק לאש בשל אמונתו העיקשת ועמידתו האיתנה נגד נמרוד וחכמיו (כמתואר באריכות ברבינו בחיי), והקב"ה עשה עמו נס לעיני כל מכחישיו, והוא יצא חי מהאש הבוערת. וכי סיפור ניסי כזה אינו ראוי להיכתב בתורה בפירוש ולא רק ברמז?
מיישב החסיד יעב"ץ בפירושו על אבות (פ"ה מ"ג) שאכן האמונה של אברהם אבינו בקב"ה, נגד אביו וכל בני עמו שהאמינו בפסלים ובאלילים, מיוחדת מאוד וראויה לנס עצום כפי שעשה עמו הקב"ה, אך היא לא נעשתה מחמת ציווי ה', אלא היתה זו הכרה והבנה שכלית של אברהם אבינו שיש מנהיג לבירה. על כן לא הרחיבה התורה בתיאור נס זה, כי עיקר השכר הוא כשהדבר נעשה לשם ה' ולא מחמת חוקי השכל.
לאור זאת מבאר היעב"ץ מדוע הדגישה התורה בשבת ובכיבוד אב ואם: 'כאשר ציוך ה' אלוקיך'. המנוחה אחת לשבעה ימים והכבוד לאב ולאם מתחייבים גם מצד הטבע והשכל, אבל הקב"ה רוצה שנעשה זאת מפני שהוא ציווה ולא מחמת הבנת שכלנו, ועל כן הזהיר: 'כאשר ציוך...'.
עקידת יצחק
לפי דבריו מסביר הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל מדוע, לעומת 'אור כשדים', הרחיבה התורה מאוד בסיפור 'עקידת יצחק'. מפני שמצד השכל, אברהם אבינו לא היה עוקד את בנו. היו לו כל הסיבות השכליות לומר שלא ייתכן שלכך התכוון הקב"ה, הרי עקידת בן על ידי אביו היא מדרכי האלילות, שהוא כה התנגד להן. כמו כן, לא מסתבר שהקב"ה גזר את דינו של יצחק לשחיטה, שהרי כבר הבטיח לאברהם אביו: 'כי ביצחק יקרא לך זרע'...
ובכל זאת אברהם אבינו פעל נגד השכל, כי כך ציווה הקב"ה. לכן האריכה התורה בסיפור זה, כדי להורות שמה שנעשה על פי ציווי ה' הוא הראוי לשכר, ולא מה שנעשה על פי השכל, אף כשהשכל תואם את ציווי ה', משום שאין אנו מקיימים את מצוות ה' כי אנחנו מבינים אותן, אלא כי אנחנו מצווים בהן.
תינוק בחצר בית הכנסת
משלו של הגאון רבי ראובן קרלינשטיין זצ"ל, המובא בחומש המגידים 'להגיד' על פרשת חוקת, ייטיב להמחיש את ההבדל בין מצווה שכלית כ'כבוד אב ואם' הנעשית מצד השכל, לבין אותה מצווה הנעשית כי ה' ציווה...
תינוק קטן נולד לאב ולאם, אך משום מה הם החליטו כי אין בכוחם וברצונם לגדלו. מה עשו? הניחו אותו בחצר בית הכנסת על אחת הגדרות, בתקווה שיתמלאו רחמיו של אחד המתפללים והוא יאמצנו אל חיקו. וכך היה: כאשר יצאו המתפללים מהתפילה ושמעו את בכיו של הילד הרך והמתוק, הבינו מיד מה שלפניהם, ואכן גברו רחמי אחד מהם והוא גידל אותו כבנו, יום ועוד יום, שבוע אחר שבוע, שנה, שנתיים... והילד גדל, כשאביו הביולוגי, המתגורר באותה עיירה, צופה מהצד ורואה איך מגדלים את בנו ומטפלים בו, וכלל לא אכפת לו שזרים משקיעים בו תחתיו...
לא היה קל להורים המגדלים לגדל ילד שאינו בעצם בנם, אך הם עשו זאת באהבה. הכניסו אותו לתלמוד תורה, ומשם לישיבה, קטנה וגדולה, עד שהביאו אותו לנישואיו... אך גם בשלב זה האב האמיתי צופה מהצד ומתעלם. ההורים האומנים משקיעים מכספם הדל בנישואי הבן, ולב האבן שבגופו של האב לא נע ולא זע. הוא בוחר להמשיך להתעלם... אדרבה, הוא שמח מאוד שמישהו אחר עושה את העבודה במקומו...
אתה בני, אני זקוק לעזרת !
ויהי היום, והאב הגיע לגיל שיבה, ומחלות זקנה וקשיים אופייניים החלו להופיע. אך למגינת ליבו, לא היה מי שיעזור לו. לפתע נזכר האב שבצידה השני של העיירה מתגורר אברך נחמד, הלא הוא בנו יקירו...
הוא שלח לקרוא לו, והלה אכן הגיע, בלי שיידע כמובן שהוא בא אל אביו... "שלום לך... שב בבקשה, יש לי דבר חשוב לומר לך...!"
הבן התיישב כמתבקש, וחיכה בקוצר רוח לשמוע מה יש לזקן, שאותו כלל אינו מכיר, לומר לו. "רציתי לומר לך שאני אבא שלך...!"
הבן, כמובן, היה בהלם: "אתה אבא שלי...?!" לרגע היה נדמה לו שהדיבורים הללו הם סימני זקנה של היהודי המבוגר, אלא שאז החל היהודי לספר לו את הסיפור במלואו... "מי שגידל אותך שנים רבות הוא לא באמת אבא שלך... הוא יהודי טוב שמצא אותך בחצר בית הכנסת, כי לי ולאמך לא היה כוח לגדל אותך..." והוא אף מסר בידו כמה סימנים המעידים שדבריו נכונים.
הבן יצא מהחדר נסער והחל לברר את העניין אצל ההורים שגידלו אותו, ואלה אכן אישרו לו את פרטי הסיפור... נרגש חזר הבן לבית אביו, וזעק אליו: "אבא...! אבא שלי...!"
האב נשאר אדיש, ובקרירות מאובנת אמר לבנו: "רצוני שתקיים מצוות כיבוד אב ותסייע לי בזקנותי בכמה דברים שאני זקוק להם... אולי תחזר מעט על הפתחים, כדי שיהיה לי ממה לחיות את שארית חיי..." והוסיף עוד בקשות שונות ומשונות...
הבן היה המום. לנגד עיניו חלפו 30 שנות חייו, חלקן מאותגרות ולא פשוטות, שבהן אביו האמיתי, זה שמבקש ממנו כעת עזרה, ישב וצפה מהצד ולא עזר במאומה... וכעת הוא מבקש ממנו לכלכל את שיבתו בנעימים...
"עד כאן המשל", אמר רבי ראובן, "ואני שואל: וכי אינו חייב במצוות כיבוד אב ואם על פי התורה...? בוודאי שכן! נכון שהשכל והרגש אולי לא אומרים כך, אבל זאת חוקת התורה! בכל מצווה, אף השכלית ביותר, יש חוק! מקיימים כי זה הציווי, ולא כי מבינים..."
ציווי ה' ולא רצון ה'
הגאון רבי משולם דוד סולבייצ'יק זצ"ל מספר שפעם רצו שמרן הגר"ח מבריסק זי"ע יחווה את דעתו על ספר חדש שיצא לאור. מה עשו? הניחו את הספר המדובר ליד מקומו, וכדי שאכן יעיין בו, סילקו משם את כל שאר הספרים, כך שרק ספר זה יישאר שם... וכך היה: כאשר הגיע ר' חיים למקומו ולא מצא כל ספר אחר, החל לעיין בספר הזה, ושמעו מאחורי הדלת שהוא אומר שהספר עוסק רבות ב"רצון ה'”, אבל האמת היא שלא מספיק לעשות את המצוות ולהימנע מעבירות כי זה רצון ה', אלא צריך לעשות מצוות כי זה ציווי ה'.
זרוק את השכל
כאשר החל הגאון רבי אורי זוהר זצ"ל להתקרב ליהדות, אמר לו מורו ורבו הגאון רבי יצחק שלמה זילברמן זצ"ל: "אורי, עד עתה עשית הכל על פי השכל שלך ומצפון לבך. מעתה, עליך להניח את השכל והמצפון בצד, ולעשות הכל על פי ציווי ה' יתברך...”
לימים סיפר בנו, הרב שלום זוהר, שאביו אמר לו שהדבר שהכי תפס אותו ביהדות הוא הדבר שהיה לו הכי קשה בתחילת הדרך: להשלים עם הנקודה הזו, שלא עושים מה שמבינים, אלא עושים מה שמצווים.
אבל האמת היא שזו נקודת היהדות: להניח בצד את השכל, ולהתכופף ולהתבטל לרצון ה'. זה הבסיס ושורש כל היהדות...
שלוש סעודות
הגאון רבי שלמה לוינשטיין שליט"א דרש: מדוע השתרש בעם ישראל ש'סעודה שלישית' של שבת נקראת 'שלוש סעודות'? והסביר: את סעודת השבת הראשונה אוכל היהודי בתיאבון רב. הרי הוא רעב מאוד. ביום שישי לא היה לו פנאי להתיישב ולאכול כדבעי, כי היה עסוק בהכנות לשבת, ומשכך הסעודה הראשונה נאכלת ברוב תענוג ואושר.
הסעודה השנייה אף היא: הרי היא באה אחרי כמה שעות שינה. מאכלי הסעודה הראשונה כבר התעכלו היטב במעיו, ובבוקר, אחרי תפילות שחרית ומוסף, הוא שוב רעב, והנה באה הסעודה השנייה ונאכלת אף היא לשובע.
לעומתן, בסעודה שלישית היהודי אינו רעב כלל וכלל. אחרי שנת הצהריים הספיק לענג את השבת בפירות ועוגות. והוא עשה זאת אף לשם שמיים, הרי צריך להגיע למאה ברכות... וכשמגיע זמנה של הסעודה השלישית, מעיו מלאים והוא כלל לא מסוגל לאכול. ובכל זאת, הוא נוטל את ידיו ואוכל ככל שביכולתו ומשתדל אף יותר מכך, כי כך ה' ציווה... חייבים לאכול שלוש סעודות, וצריך גם לכבד את הסעודה הזו ולא לאכול אותה רק כדי לצאת ידי חובה...
אם כן, אכילתו בסעודה שלישית לשם שמיים מגלה על הסעודות כולן שנאכלו אף הן לשם שמיים, ולא מחמת סיבות אחרות, אף שהן נכונות וקיימות. הוא אכל אותן לשם שמיים... לכן נקראת הסעודה השלישית 'שלוש סעודות', כי היא מעידה על שלושתן שכולן, כמותה, נאכלו כי ה' ציווה...