מה היה הנסיון בציווי שכולו לטובתו של אברהם אבינו, איזה רעיון אכזרי החזיר את הטעם לדגי ישן, ומדוע נבהלה שכנה מתמונה בעיתון שהגיע לביתו של רבי יעקב גלינסקי
הרב בנימין בירנצוויג
"ל ך ל ך מֵאַרְצ ך ומִּמֹולַד תְָך ומִּבֵית אָבִיָך" (בראשית י"ב, א')
על המילים "לך לך" כתב רש"י: "להנאתך ולטובתך". ועולה תמיהה רבתי: הרי "לך לך" הוא אחד מעשרה נסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו, ומה שייך נסיון בדבר שאומרים לאדם במפורש שהוא להנאתו ולטובתו? אילו יאמרו לאדם שיעבור לגור באמריקה, בשכנות לגביר יהודי גדול שיעניק לו מיליון דולר בכל שנה במשך 20 שנה, האם יחשוב פעמיים? וכי יהיה לו בכך נסיון?
אלא שמבארים כאן יסוד נפלא, החשוב לכל אחד מאתנו. בדרך אל התכלית והמטרה ניצבים לפני כל אדם קשיים ונסיונות. אנו יודעים שאם נקיים את רצון ה', מובטח לנו עולם ומלואו, שכר אשר "עין לא ראתה אלוקים זולתך", ולא רק בעולם הבא אלא גם כאן, בעולם הזה. ובכל זאת, פעמים רבות אנו צולעים בעמל התורה ובקיום המצוות. מדוע? משום שהדרך אל המטרה רצופה נסיונות ועיכובים המייאשים את האדם. הם מציירים לפניו תמונה עגומה של תסכול ויאוש, עד שהוא מאבד את הרצון והשאיפה להגיע אל התכלית הטובה שבסוף הדרך.
זאת למדנו מאברהם אבינו. לא הישיבה בארץ כנען היתה הנסיון, שהרי היא נועדה להנאתו ולטובתו. הנסיון היה ההליכה אל הארץ, הדרך עצמה, על כל הקשיים והנסיונות שעבר בה. קשיים רבים כל כך, עד שכל אדם היה מתחיל לפקפק בתכלית הטובה. אבל אברהם אבינו היה איתן באמונתו בצור העולמים. אם בורא העולם אמר לו ללכת משום שטוב יהיה לו שם, הרי שאת הטוב הזה ראה כבר עכשיו. כל ההליכה היתה בעיניו "להנאתך ולטובתך", ומשום כך לא הרגיש בקשיים, וצלח את הדרך הקשה.
וזהו שאמר הכתוב "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'" (יב, ד). ההליכה עצמה היתה בשמחה, בלי יאוש ובלי פקפוק בשל קשיי הדרך ונסיונותיה. אם הקב"ה אמר לי שהדבר לטובתי, הרי הוא לטובתי. ההליכה כולה היתה בעיניו כמו המטרה והתכלית עצמן.
מכאן נלמד, בעזרת ה', שאם נתבונן בנסיונות ובקשיים שלנו בעין הנכונה, נראה בהם אוהב ולא אויב. אם נשנה מעט את נקודת המבט שלנו על החיים ועל נסיונותיהם, ישתנו חיינו להפליא. במקום היאוש התמידי מהקשיים, יעלה על פנינו חיוך של רוגע ושלוה, שירומם אותנו הלאה והלאה במטלות החיים. כדי להמחיש זאת, נביא סיפור נפלא.
טעם של ים
לכל אומה ומדינה יש מאכל החביב עליה. הסורים אוהבים לנגב חומוס, האנגלים שותים תה, הסינים אוכלים אורז, האמריקאים צ'יפס עם קטשופ, והפולנים גאלער וקישקע. ובישראל, ארץ קיבוץ הגלויות, בכל רחוב יש מסעדה של ארץ אחרת: סינית, תאילנדית, מרוקאית... והיפנים, כידוע, אוהבים לאכול דגי ים טריים. מרוב אהבתם לדגים, דגו היפנים כמויות אדירות מדי יום, ובמהלך השנים הצטמצמה מאד אוכלוסיית הדגים בקרבת חופי יפן. הדייגים נאלצו לבנות ספינות דיג גדולות ולהפליג הרחק אל לב הים, שם נמצאו מצבורים גדולים של הדגים האהובים.
אלא שכאן צצה בעיה חדשה. בגלל המרחק הרב מלב הים אל החוף, שהו הדגים שנצודו זמן רב מחוץ למים, והיפנים אניני הטעם הבחינו מיד בחוסר הטריות וחדלו לקנות את תוצרתם של הדייגים. חיפשו הדייגים פתרון, והחליטו להתקין בספינות מקפיאים גדולים. הדגים הוקפאו מיד עם שליתם מהים, והופשרו עם הגיעם לחוף, שם נמכרו כדגים "טריים". אך גם הפעם לא היה הצרכן היפני מרוצה: טעמם היה כטעם דגים קפואים, ולא ערב לחיכו.
ישבו המומחים לטכס עצה, שהרי שוק הדגים הלך והידרדר, ולבסוף הוחלט על רעיון נפלא: במקום המקפיאים נבנו בספינות הדיג מכלי מי ים ענקיים. הדגים שנשלו מהים הוכנסו מיד למכלים, וכך הגיעו לחוף חיים וטריים.
אבל מה רבה היתה האכזבה. השוק היפני לא התעורר. הקונים אכלו את הדגים והרגישו טעם שונה, טעם עצוב. ישבו המומחים לענייני "נפש הדג", ואז גילו את פשר הבעיה. בים נמצאים הדגים במרוצה מתמדת: גלי הים השוצפים והמרדף האין סופי אחר מזון כמעט אינם מניחים להם מנוחה, וזה מה שמעניק להם את הטעם הטרי והאהוב. במכלי מי הים, לעומת זאת, הם כמעט אינם זזים, הם נעשים עצובים, והטעם בהתאם.
לבעיה זו לא נמצא פתרון, שהרי כמעט אי אפשר לייצר במכלים שבספינה גלים שוצפים כמו אלה שבים. עד שבא אחד מזקני יפן והציע רעיון מבריק ואכזרי: להכניס לכל מכל כריש קטן. הכריש אמנם ישביע את רעבונו בכמות נכבדה של דגים, אבל מנגד יהיו הדגים כל הזמן במנוסה, כזו שהם מכירים היטב ממעמקי הים, מה שנקרא "זרימה ללא הפסקה". וכך עשו. הדגים הגיעו לחוף רעננים וטריים, ושוק הדגים היפני התעורר מחדש.
שיעור כללי יומי
כל אחד מאתנו חווה קשיים עצומים שמציב לפניו היצר הרע, נסיונות ומלחמות, ופעמים רבות אנו עומדים על סף יאוש. זו דרכו של היצר: הוא מביא את האדם להרגיש "זהו, אני עוזב, אני מרפה, אין לי כח יותר, אין תקוה", ועוד שלל משפטים השגורים על לשונו של המתייאש המצוי.
ממעשה הדגים היפנים אפשר ללמוד יסוד מוסד לחיים: התמונה שנראית לנו היא בדיוק הפוכה מהאמת. הכריש הטורף הוא היצר הרע. נדמה לנו שהוא עומד לטרוף אותנו, שהוא מציק לנו בלי הרף ואינו נותן לנפשנו רוגע ורווחה, אבל דווקא הוא נותן לחיינו טעם טרי ורענן, דווקא הוא מחיה אותנו. המאבק ביצר בונה את האדם, מחשל אותו ומעמיד אותו על רגליו. הוא מלביש אותו שריון עמיד מפני כרישים, עד שהכריש מבין שאין לו כאן מה לחפש, והולך לו.
זו הדרך שהעמיד הקב"ה לפנינו, כדי שנתגבר ונתעלה ונעמוד במאורעות החיים. הבעיה היא שאנו מסתכלים על התמונה הפוכה: אנו רואים בה מלחמה שבאה לאבדנו, ובאמת זימן לנו הקב"ה אויב שהוא אוהבנו, המרומם אותנו ומעמידנו על דרך הטוב. כל נסיון שבא עלינו הוא חישול וחיסון, ולאחר שאנו עומדים בו, משלם הקב"ה שכר טוב של אושר וכבוד.
אברהם אבינו ראה את קשיי הדרך כסולם לעלות בו אל התכלית, ולא כתהום פעורה שיש לעבור עליה, ובכך עמד בנסיון. ללמדנו
עולם השו ראיתי
מעשה נפלא על תמונה שנקראה הפוך סיפר המגיד הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, מימי ילדותו בעיירה שבפולין:
אמי היתה מנויה על עיתון אגודת ישראל, ה"טאגבלאט". העיתון גמא מרחקים עצומים עד שהגיע לעיירות הנידחות, ולביתנו היה מגיע בשעות אחר הצהריים.
באזורנו התגוררו נשים שלא ידעו לקרוא. הן היו צמאות לחדשות מהעולם, והעיתון היה הקשר היחיד שלהן למתרחש בו, ולכן היו מתאספות מדי ערב בביתנו, ואמי היתה מקריאה להן את החדשות. מעין "שיעור כללי" בטאגבלאט...
סולם ולא תהום
ערב אחד הקדימה אחת השכנות לבוא, ואמי עוד היתה עסוקה בקילוף תפוחי אדמה במטבח. השכנה נכנסה וראתה את העיתון מונח על השולחן שבכניסה. באותו יום הופיעה בו כתבה על בנייתה של ספינת ענק מפוארת, ולצדה תמונה של הספינה במלוא תפארתה. השכנה הרימה את העיתון, ולפתע רצה למטבח וצעקה לאמי: "דבורקי, מה קורה לך? ספינה גדולה טובעת בים, ואת עומדת ומקלפת תפוחי אדמה?!"
אמי, שעוד לא הספיקה לעיין בעיתון, עזבה מיד את עיסוקיה ונטלה אותו בחרדה. היא הביטה בו, ומפיה נפלטה בת צחוק. השכנה, שלא ידעה לקרוא, החזיקה את העיתון הפוך, וראתה את הספינה הפוכה... כמובן שאמי העמידה אותה על טעותה והרגיעה אותה: מדובר בספינה מפוארת שזה עתה נבנתה.
"אתם מבינים?", אמר רבי יעקב גלינסקי, "אדם נוטל עיתון ורואה את המציאות הפוכה לגמרי. די לו שיהפוך את העיתון ויחזיק אותו כראוי, והנה החורבן והטרגדיה הופכים לבשורה משמחת ומרנינה".
כך הם חיינו. אנו רואים כל קושי ונסיון בצורה הפוכה, ונופלים ליאוש. אך אם נתבונן בכל דבר בעין הנכונה, ואת מאמר חז"ל "כל דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות ס, ב) נקרא בארמית, ולא ברוסית או באוזבקית, נראה במקום נפילה סולם בטון מרופד בשטיח. נוכל לראות את הטוב שבכל נסיון, את מה שמרומם אותנו ומעמיד אותנו, ומזה יצמח לנו רק טוב.
מטאטא. מתי אהיה תלמיד חכם? מתי אהיה מישהי בזכות עצמי, ולא רק מי שעסוקה כל היום בילדים?
אבל לא. זו טעות.
הילדים שלנו, העתיד שלנו, הם ה"והיה ברכה". הם ההמשך של האומה. אליהם צריכים להיות מופנים עיקר ייעודנו ומאמצינו, כי שם נמצא רצון ה' האמיתי, שם המימוש האמיתי, ושם המשימה העיקרית.