שערים בעבודת ה׳ מתוך העמקה בספרי חסידות מאוצרות המשפיע הגה״צ רבי יחיאל יהושע שיינפלד שליט״א
שאלה:
איך הקשר של יהודי עפ׳׳י חסידות עם הקב׳׳ה?
האם הקשר של אב רחמן לבן, יום יום, שעה שעה, לדבר ולשיח לפני ה׳ כדבר איש אל רעהו, ישירות, מתוך הרגשה של מישהו שדואג לו ׳כגמול עלי אמו׳, או יותר ממקום של יראה, מלך במשפט, ואפשר לפנות ולבקש מה׳ רק בזמנים שיש ׳עת רצון׳ או להתחזק באמונה ולמשוך השפעות?
תשובה:
הנהגת ׳בן׳ והנהגת ׳עבד׳
על ידי שאלה זו, מתחדד החידוש של תורת החסידות, שאכן הגיעה לעולם כדי להוריד לעולם את האור הזה ואת הקשר הזה של יהודי שמרגיש כמו בן לפני אביו, שזהו שורש ועיקר ויסוד כל החסידות, ואידך - פירושה הוא, זיל גמור.
כי יש ׳בן׳ ויש ׳עבד׳.
ה׳עבד׳ שוה לפי המעשים שלו, וככל שעובד יותר - מקבל יותר. ואם אינו עושה כלום - אינו שוה מאומה ואינו מקבל מאומה. וכל הרצון שלו - הוא רק לקבל שכר.
אבל ה׳בן׳ אינו שוה בגלל המעשים, אלא משום עצם הוייתו ומציאותו, והוא חביב לפני אביו בכל מצב ובכל זמן, ואינו מקבל שפע מבית אביו בגלל מעשיו אלא בחינם.
עבודת החסידות היא להגביה את הקשר שלנו עם הקב״ה, לא רק ביחס לפי המעשים ולפי השכר, אלא להרגיש את עצם הקשר ואת עצם האהבה, שהיא אהבה שאינה תלויה בדבר, כמו בן לפני אביו.
ובזה פירשו את מאמר חז״ל (ב״ק ל.) ״האי מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דאבות״ היינו שהחסיד נוקט בידו את הקשר של ׳אבות׳, כמו אב לבן, שזהו שורש החסידות, שרוצה להתחסד עם קונו, לא רק לקיים את המוטל עליו כדי לקבל שכר, אלא מתוך רצון לגרום נחת רוח ליוצרו ב״ה.
והיינו שיש שתי הנהגות, יש הנהגה של ׳אדון ועבד׳ שהאדון מצווה את העבד לקיים רצונו, והעבד מקיים רצונו על מנת לקבל שכר.
ורבים מישראל תופסים את הקשר הזה עם בוראם, שמתפללים ומקיימים מצוות כדי לקבל שפע ולהנצל מכל צרותיהם, ויודעים שמצוה פלונית היא סגולה לשפע פלוני, ובכל מועד יודעים מתי הוא ה׳עת רצון׳ לפעול ישועות, והקשר שלהם עם הקב״ה הוא באמצעות ה׳השפעות׳ וה׳ישועות׳.
באופן כזה, הם שייכים להנהגה של ׳שכר ועונש׳, שמשפיעה לאדם בהתאם לפי מעשיו, וצריכים להמתין ל׳עת רצון׳ שאז אין הדין שולט כ״כ.
אבל יש הנהגה אחרת, של ׳בן׳ המגיע לבית אביו, ושואל מה אפשר לעזור, ואם יציעו לו לעבוד לפי שעות, הרי זה בושה, כי הקשר הוא קשר של אהבה, והוא לא ׳פועל׳ שמקבל לפי שעות. ואף באם לא מבקשים ממנו ולא משלמים לו, הוא יעשה את המוטל עליו מתוך אחריות, כי הוא אינו גומל טובות לאחרים, אלא מתנהג בתוך שלו.
וזו היא ההנהגה של החסידות, שהיהודי רוצה להתחסד עם קונו, ואומר לו: רבונו של עולם, אפילו לא תיתן לי כלום, אני רוצה לעשות רצונך כדי להגדיל כבודך ולעשות לך נחת רוח, וכמו שנקט הבעש״ט הק׳ את הגירסא במשנה באבות אבות (פ״א מ״ג): ״אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס״ [במקום הגירסא הרגילה ״שלא על מנת לקבל פרס״] והיינו שחיפש דייקא עבודה כזאת שלא יקבל פרס, וכמאמר בעל התניא: איני רוצה כלום, לא עוה״ז ולא עוה״ב, לא גן עדן העליון ולא גן עדן התחתון, איני רוצה - אלא אותך לבדך!
וכאשר תופס הנהגה כזאת, שאינה מתייחסת אל השכר, והקשר שלו עם הקב״ה הוא לא באמצעות המעשים, אלא מצד עצם מציאותו כבן לפני אביו, אזי גם השפע יורד אליו שלא לפי מעשיו, אלא כמו אב שרוצה להטיב לנו.
אלא שאין להתעסק בזה יותר מדי, כמו שמצינו בשעה שישראל הלכו במדבר לאחר שיצאו במצרים, ונסתפקו ׳היש הוי״ה בקרבינו אם אין׳, ולפי הזוה״ק נסתפקו האם ההנהגה של הקב״ה לישראל נמשכת מהנהגת המידות [זעיר אנפין, הנרמז בשם הוי״ה הק׳] המודדות את השפע, במידת הדין, לפי מעשיהם של ישראל, או שמא נמשכת ממידת הרחמים [היינו ׳אריך אנפין׳ הנקרא עתיקא קדישא והוא בחינת ׳אין׳] ששם אין שום דין כי רואים שם רק את עצם פנימיות איש ישראל אע״פ שאינו הגון ואינו כדאי.
ובעבור זה ניסו את הקב״ה, על ידי שלא עשו כרצונו ורפו ידיהם מדברי תורה, ורצו לבדוק ולנסות איך יתנהג עמהם, האם יש ׳הוי״ה׳ בקרבם - שהוא הנהגת זעיר אנפין ויפסיק ליתן להם שפע, אם ׳אין׳ - שהוא הנהגת עתיקא קדישא שאינו תלוי במעשים, ומטיב לרעים ולטובים אע״פ שאינו הגון ואינו כדאי. והעונש היה משום שעשו את זה בדרך נסיון. ואז בא עמלק ששנא את ישראל לא מצד מעשיהם אלא מצד עצם נקודת ישראל, והוא הוכיח ע״י שנאתו גם לאותם ׳הנחשלים אחריך׳ שהענן פולטם, שנקודת ישראל אינו תלוי ברובד המעשים אלא היא נקודה פנימית שאינה תלויה בדבר.
יסוד הבטחון
ועתה נחזור לשאלה הנזכרת, האם השפע מהקב״ה תלוי בעת רצון ובהנהגת הדין, או שמא הוא ברחמים ואפשר לבקש מתי שרוצים.
התשובה היא, שהדבר אינו תלוי אלא באדם עצמו, שצריך להחליט לאיזה הנהגה הוא מתחבר, האם להנהגת הדין של מדה כנגד מדה, או שמא להנהגת הרחמים, וכמו חוני המעגל ששלח לו ר״ש בן שטח (תענית יט.) ׳אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי׳, משום שדיבר אל הקב״ה שלא בדרך תפילה (עי׳ בית אלקים למבי״ט, שער התפילה פ״א) דהיינו שלא לפי ההנהגה של הדין, ׳אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום כבן לפני אביו׳, והיינו שהקשר שלו עם הקב״ה הוא מצד הנהגת הרחמים, כמו בן עם אביו, וגם באם חוטא [מלשון ׳מתחטא׳ כמו שפירש רש״י] אביו עושה רצונו.
וכתב הרמח״ל ב׳דרוש הקיווי׳ דבר נורא, כי הנה הקב״ה ברא את עולמו משום שעלה ברצונו ית׳ להטיב לבריותיו, ומצד הרצון הזה הוא רוצה להטיב לרעים ולטובים באין שום מונע.
אלא שבאופן זה אין העולם יכול להתקיים, על כן האציל את המידות הקדושות [הנקראים זעיר אנפין] שעל ידם משפיע את השפע לעולם באופן מדוד, במידה וגבול, כי המידות בודקות את האדם – מידה כנגד מידה - האם ראוי אל השפע בעולם הזה ובעולם הבא, ולפי זה מקבל את שכרו.
וכאשר האדם חי את חייו לפי המידות, היינו שמאמין שלא מגיע לו שפע מחמת עוונותיו, אזי מתחבר אל הנהגת המידות ואכן מקבל רק לפי מעשיו.
אבל הבוטח בהשי״ת – ונשען עליו בכל כוחו, ואף שחטא לפני הקב״ה בכל זאת מאמין שבוודאי הקב״ה יושיע אותו שלא לפי מעשיו, יוצא בכך מתוך קומת הנהגת המידות ומתעלה לקומת הרצון שמעל המידות ששם אין מודדין השפע לפי פעולות האדם אלא יש שם שפע בלי גבול ובלי מידה.