הלכה ומעשה הרה״ג ר׳ יודל וויינגארטן שליט״א יו״ר מכון יסוד החסידות
מאמר הקב״ה לך לך מתפרש (בתורת הרה״ק רבי ברוך ממעז׳יבוז זי״ע ועוד) כהדרכה והוראה לכל יהודי ויהודי: לך – אל ה׳לך׳. אל העצמך. להגיע לקשר הפרטי שלך עם הקב״ה.
האדם שנשמתו עדיין לא האירה בו, הוא כמגשש באפילה. כל עוד קיום המצווה נעשה בלי חיבור פנימי של האדם לה׳, הוא אינו נחשב כמי שיושב בבית ה׳, באופן של קבע, כפי שהתפלל דוד המלך ׳שבתי בבית השם כל ימי חיי׳. וזאת מכיון, שכל פעולה שאין בה תענוג, היא פעולה הנעשית בכפיה, ולכן אין הנפש וכוחותיה הפנימיים מתחברים אליה.
המגיד ממעזריטש הורה (דברות המגיד עמ׳ שכג), שעל כל אדם למצוא איזה מידה היא שורש נשמתו, וממנה לינוק. עוד ביאר המגיד, שמלבד מחוייבותו של האדם לקיים את כל המצוות מצד מחוייבותו של נברא לבוראו מצד הידיעה הפשוטה ׳מה אעשה ומצוות קוני עלי׳, ישנה מעלה מיוחדת לבני ישראל שעל שמה נקראים ׳בנים׳, והיא: בעוד שלעבד די בכך שהוא יודע מה עליו לעשות בפועל, הרי שהבן צריך גם לדעת כיצד להנהיג את המלוכה, וכיצד להתנהג במקום שלא נכתבו בו כללים כתובים. כיצד לאכול, וכיצד לישון, וכיצד להתנהג בענייני העולם הזה ובמצבים שונים שאין בהם מצווה מסויימת וברורה מלבד המצווה הכללית של דביקות ה׳, את כל זה יודע רק האדם שנשמתו מאירה בו, ומדריכה אותו.
ומובא במאור עיניים (פנחס ד״ה לכן) בשם הבעש״ט הק׳ שיש לכל יהודי ׳גאולה׳ פרטית שלו, והיא גילוי חלק משיח שבנשמתו, ועיקר זמן גילוי זה הוא בעבודת התפילה. הטעם שעיקר זמן גילוי הנשמה הוא בעת התפילה, שכן בעת התפילה כל אחד יכול להתחבר אל ה׳ עם המחשבות שלו, עם הדיבורים שלו, ועם מה שמציק לו באופן אישי ונוגע לו בעומק הנפש.
מלבד זאת ישנו גם חלק מסויים בלימוד התורה לכל אחד מישראל, יש מי שמתחבר להקב״ה על ידי עיון התורה בדווקא, בה הוא משקיע את כל חלקי המוח, ויש מי ששליטה מקיפה בכל חלקי ההלכה, אפילו הפרטים ה׳קטנים׳ שפחות מצויים ביום יום, היא נותנת לנפשו את הכוחות האלוקיים הנדרשים לה. ב׳שבט מוסר׳, אחד מספרי המוסר הקדמונים, מזהיר באופן חד וברור, שעל האדם לאחוז בכל כוחותיו באופן מיוחד, בחלקי התורה שבהם הוא מתחבר לה׳, כי בכך ראיה ברורה לו שעל ידי חלקי התורה האלו מתחברת נפשו לה׳. לכן, מלבד חלקי התורה שכל אחד מחוייב להשקיע בו את כוחותיו, כמו חומש רש״י (כמובא בשו״ע), וגמרא תוספות ופוסקים שהם ראשית כניסת האדם לעבודת ה׳ (כמו שהזהיר כל תלמידי הבעש״ט הק׳ בהנהגותיהם), על האדם לדעת גם מה החלק הפרטי שבתורה המיוחד לו, וכך להתחבר לה׳.
כאשר האדם מצליח לחבר את ה׳תדרים׳ המחברים בין הנשמה לתודעתו, הוא נהפך לאדם מאושר. לא עוד ספיקות על כל צעד ושעל, יש לו מורה דרך. ׳נשמת אדם תלמדנו׳. אין הכוונה כמובן למה שמפורש וכתוב בשו״ע אשר ממנו אין לזוז כמלא הנימה, אלא לדרכים בעבודת ה׳ שלא שייך לכותבם עלי ספר, מכיון שהם שונים בין איש לרעהו, וכל אחד מישראל זקוק למורה דרך פרטי שיגלה מה שורש נשמתו.
וכלשון הסה״ק נועם אלימלך (ואתחנן ד״ה השמר): ׳כי האדם צריך לילך תמיד בדביקות לחשוב ברוממות אל יתברך לבחון בנפשו ובנפלאותיו אשר רואה תמיד נסים ונפלאות ונוראים בברואיו, וההתחלה לבוא להמדריגה הזאת צריך מתחילה לחשוב בחלק הניתן לו ממעל, והוא הנפש שלו, מה היא ואיך היא פועלת ניסים ונפלאות׳.
וגילה הבעש״ט הק׳ (תולדות יעקב יוסף וארא א), שעיקר עיכוב הגאולה [שהיא גילוי הנשמה, כמבואר לעיל בשם הבעש״ט], הוא בגלל שאין מאריכין באהבה רבה. למאמר זה של הבעש״ט ישנם שני פירושים: הפירוש הפשוט - להאריך בתפילת ׳אהבה רבה׳. והשני המובן גם כן מתוך דבריו שם (עיי״ש), להרבות באהבה רבה, דהיינו בעבודה מתוך תענוג.
בכך מדריך אותנו הבעש״ט מה על האדם לעשות כדי שתתגלה בו נשמתו: ה׳השתדלות׳ העיקרית בנידון היא פשוט להתפלל אל הקב״ה ׳וייחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך׳. וההשתדלות המעשית בנידון היא להרבות בעבודה מתוך תענוג ואהבה רבה.