המשפיע הרה״ג ר׳ נפתלי שובקס שליט״א ללמוד איך להנגיש רעיונות מספרי רבוה״ק, בהסברה נעימה השוה לכל נפש.
שעת הפסקה, בחדר המלמדים.
"לא יאומן", פותח זרח, "כל שנה זה עולה מדרגה. החוצפה, האומץ, הפה הפתוח. היינטיגע דורות".
"מה אפשר לעשות..?" עונה אהרן-וואלף, "גם הרבי'ס שלנו אמרו עלינו כך, כלפי הדור שלהם. ככה זה, ככל שהדור מתקדם יש לילדים פחות דרך ארץ".
"מה החידוש?" מתערב בער-לייב, "חז"ל כבר אומרים 'בעקבתא דמשיחא חוצפה יסגא'. לפחות אנחנו יכולים להיות בטוחים שמשיח כבר תיכף מגיע, כי גרוע מזה כבר לא יכול להיות".
"אתה יודע מה שורש הבעיה?", אומר זרח ומרכין פניו קדימה, "שהילדים היום מרגישים עצמאיים. יש להם דעות, יש להם שאלות... הם לא יודעים פשוט לקבל את מה שאומרים להם. הם צריכים להבין כל דבר. כדי שיסכימו לעשות את מה שאומרים להם, הם צריכים להבין למה ומדוע, ולתת את הסכמת הוד מעלתם"...
אהרן-וואלף נאנח בהשלמה: "נו, שוין. מה אפשר לעשות? אפשר ללכת נגד כל העולם? צריך להבין שזאת המציאות, ולהתמודד עם זה כמה שאפשר".
חוצפה של קדושה
"אתה יודע מה?" נענה בער-לייב אחר כמה רגעי דומיה. "אני חושב שלא ייתכן שהמצב הזה הוא סתם כך, בלי סיבה. הרי ברור שכל מה שקורה הוא ע"י הקב"ה. ואם הוא עושה זאת, הרי יש לנו כאן שליחות. בפרט שמדובר במהלך יזום, שכבר חז"ל ניבאו עליו. אז אני מנסה להבין, מה מונח פה מתחת לפני השטח".
"תשמע", מנסה אהרן-וואלף כיוון, "הרי ידוע מהבעל-שם הקדוש ועוד, שכל מידה יש בה בעצם שורש טוב. ייתכן שגם לחוצפה יש צדדים חיוביים".
"צדדים חיוביים?"... חוזר זרח על דבריו בנימת ציניות. "ובכן, אשמח מאוד אם תיכנס לכיתתי בשיעור הקרוב ותמסור במקומי את השיעור... נראה אותך מתמודד עם החוצפות של..., על צדדיה החיוביים... נראה איך תדבר אז".
"אני מבין אותך לגמרי", משיב אהרן-וואלף בקול מרגיע, "אני מקבל את תלמידיך שנתיים אחריך. ואז כשנפשם מתבגרת, גם חוצפתם מתגברת. ואני יודע בדיוק על מה אתה מדבר... אינני טוען שהמצב כמו שהוא, הוא טוב ונוח לעצמו. רק אני חושב שאם נחפור עד לשורש נמצא שם הנקודה הטובה שהקב"ה הטמין שם".
"מעניין... אתה טוען שיש מצב שטוב להיות חצוף?".
"להתחצף נגד הורים ומורים ממש לא", עונה אהרן-וואלף, אבל גם להיות חלש בלי עמוד שדרה, כמו איזה שעפסל תמים – לא תמיד טוב. לפעמים צריך לדעת להיות 'א בחור מיט ביינער', לשאול שאלות, להתעקש על מה שצריך, לא להנהן בראש ולומר 'קדוש' על כל מה שהסביבה אומרת לך".
"זה נכון", מסכים בער-לייב, "ברור שבמובן מסוים, מי שהוא יותר מדי 'ילד טוב ירושלים', חסר לו משהו. אתה מכיר את סוג הילדים האלה, שאחיו הגדול יכול בקלות לשכנע אותו שקוף מסתתר מתחת למיטה, והוא מאמין לו מכל הלב, וכל הלילה הוא רועד מפחד"...
"כן", מצטרף זרח, "אחר כך בישיבה הוא יושב על הגמרא, וממלמל סוגיות... הוא לא יודע באמת להקשות, לפלפל, להתווכח, להתנצח. הוא מאמין יותר מדי בקלות... וכשהוא גדל עוד יותר, הוא מאמין בכל שמועה או קונספירציה, לכל סיפור וסגולה, ולכל 'בבא'... ואם ה'מצב' הרוחני בסביבתו חלשה, הוא נסחף כעלה נידף"
"מצד שני – אנחנו, עם ישראל, מאמינים בני מאמינים, התחנכו לקבל את האמונה בפשטותה", מעיר בער-לייב.
עיני אהרן-וואלף נדלקות: "אולי באמת זה העניין! הרי עיקר הכול הוא האמונה, ובפרט בדור עקבתא דמשיחא. שעליו נאמר: בא חבקוק והעמידן על אחת – צדיק באמונתו יחיה.
וידוע מה שפירשו צדיקים 'להגיד בבוקר חסדך' – בזמנים מאירים מדברים על חסדי ה' הנגלים, 'ואמונתך בלילות' – בזמני החושך אז הזמן להתחזק באמונה פשוטה. אם כן וודאי שהדורות האחרונים, שהחושך הרוחני עמוק מתמיד – הזמן גרמא להתחזק ביתר שאת באמונה, ולהשריש בקרבינו ובקרב צאצאינו דליים מלאים של אמונה טהורה".
"מה זה קשור לחוצפה?" תוהה זרח בעיניים מעומעמות.
"חשוב על כך," אומר אהרן-וואלף. "יצחק קיבל את האמונה מאברהם. יעקב קיבל מיצחק. אבל אברהם? ממי הוא קיבל? "הרמב"ם מתאר זאת בהלכות עבודה זרה (פרק א, הלכה ג): אברהם גדל באור כשדים בין עובדי עבודה זרה, ואביו ואמו וכל העם עבדו אותה, והוא היה משוטט בדעתו וחושב ביום ובלילה, עד שהשיג את דרך האמת והכיר את בוראו.
"אף אחד לא מסר לו את האמונה. הוא עבד עליה לבד, נגד כל העולם. גם כשנדרש למסור עליה את נפשו.
"'אברהם העברי'. כל העולם מעבר אחד, והוא מעבר אחד.
עזות דקדושה
כדי להגיע לאמונה אמתית, לא מצות אנשים מלומדה, דרושה עזות נפש מהסוג הזה. לעמוד לבד מול כל העולם. לא להתפעל מאף אחד. לחקור ולהתבונן אחר דרך האמת, ולילך אחריה בכל לב ונפש ומאוד.
מקובל מצדיקים שלפיכך סיבב השי"ת שבעקבתא דמשיחא חוצפה יסגא, כי כעת, הזמן לבנות ולחזק את האמונה בעומק הלב, לשננה שוב ושוב, בעבור לא תהיה מצות אנשים מלומדה.
ומכאן התפקיד שלנו, כהורים וכמחנכים, משתנה מן היסוד. אי אפשר עוד לסמוך על כך שהאמונה "תעבור" מעצמה. צריך לחנך אליה, ובמכוון. לדבר על הקב"ה. לא רק בשיעורי אמונה, אלא בשולחן השבת, בדרך לחיידר, ברגע של חסד שקרה באמצע היום. להראות לילד את הבורא בתוך החיים.
וכאן נקודה עדינה וחשובה. הניסיון אינו רק מול העולם שבחוץ. לפעמים הקושי הגדול יותר נמצא בתוכנו: הסגידה לנורמות החברה. להיות כמו כולם. וכשבחור נפגש עם קרירות במשפחה, ציניות בישיבה, או עקיצה של חבר המחייך בלגלוג ומרים גבה על ה'צדיק' שהתעורר להתפלל שמונה עשרה כאחד ה'עובד'ים, הוא חייב את התכונה של עז כנמר, ובחוצפה יסגי לקיים 'ולא יתבייש מפני המלעיגים עליו'.
ילד שמתפלל בכוונה, שמוותר על משהו לשם שמים, שמתלהב מדבר תורה, נתקל לא פעם דווקא בחיוך הזה. הוא צריך אומץ של אברהם. לא אומץ לעמוד מול אש בכבשן, אלא אומץ לעמוד מול חיוך עקום, של אש מסמיקה מבושה. ולפעמים זה קשה יותר.
הבה נלמד את ילדינו, ואת הילד בקרבנו, שהלגלוג הזה הוא בדיוק המקום שבו מתגלה כוחו של אברהם.
למעשה: בשבוע זה, כשהקריאה מעוררת את אורו של אברהם. הנה מחשבה פשוטה שיכולה להשריש אמונה בלב:
שלוש פעמים ביום, כשאתם מגיעים למילים "ברוך אתה ה' מגן אברהם", נעצור לשנייה אחת.
נחשוב: "הנה אני מקבל עכשיו את כוחו של אברהם אבינו. את הכוח לעמוד מול כל פיתויי העולם, מול הלגלוג, מול הקרירות". השי"ת 'מגן' על בחינת 'אברהם', נקודת האמונה שבנו, ו'בך חותמין' – במידת האמונה יחתמו הדורות האחרונים.
ישמח ישראל לך: שאברהם אבינו ע"ה היה הראשון למאמינים... וזה בך חותמין. היינו בעת הגאולה שהיא התכלית והחתימה... אז רק בזכות אמונה, שיאמינו אף בבחינת 'ואמונתך בלילות', הרומז לחשכות הגלות. בזכות הזה יעורר זכות אברהם ראש המאמינים, ויהיה לכם למגן ומחסה ומסתור.
שפת אמת לך תרנ"א: מדתו של אברהם אע"ה שנטע אהבת ה' בלב כל איש ישראל. כמ"ש מו"ז ז"ל שעל זה מברכין 'מגן אברהם'. שהשי"ת מגין על זו הנקודה שנטע אברהם אבינו ע"ה בלב איש ישראל.