כיצד הגיב הגאון רבי אהרן קוטלר כשהציגו אותו כמי שהציל את היהדות באמריקה, ומה נענה לכל הורה שתוהה בסוף היום מה הוא בעצם עושה
ך הרב צבי גטקר
"אַל תִירְאִי תֹולַעַת יַעֲקֹב מְתֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי עֲזַרְּתִי ך נְאֻם ה' וְגֹאֲל קְד וׁש יִשְׂרָאֵל" (השטרת ל ל , ישעיה מא, יד)
בביתו של הגאון רבי משה שפירא זצ"ל התכנסו כמה מחשובי מחזיקי התורה לכינוס לשם שמים. בין המוזמנים היה גם אברך נכבד וחשוב. רבי משה הבחין בו מזווית עינו עומד נבוך בצד, כמי שאינו מוצא את מקומו. קרא לו רבי משה ושאל: "מדוע אתה נבוך?" השיב האברך: "אינני מוצא את מקומי בין הנכבדים שכאן". אמר לו רבי משה, בשפתו הציורית והגאונית: "במהרה בימינו יבוא משיח צדקנו. הוא יגיע לירושלים, ישב על במה גבוהה ויקבל את כל ישראל לאמירת 'שלום עליכם'. מובן שכל הנכבדים שכאן יעמדו בראש התור, והמשיח יכבד אותם כראוי להם. "איש חסד פלוני, העומד בראש ארגון חסד עולמי אדיר, ייגש אל משיח צדקנו וילחץ את ידו. המשיח ישאל אותו: 'מי אתה ומה מעשיך?' והוא ודאי ימנה את כל פעולות החסד והצלת הנפשות שעשה. מיד יושיב אותו משיח צדקנו בשולחן הכבוד של בעלי החסד. "אחריו ייכנס מרצה דגול, וגם הוא יישאל: 'מי אתה ומה מעשיך?' הוא ימנה את פעולותיו בהרבצת התורה ובלימודה לרבים, וכמובן יושיבו אותו במקום הרם והנכבד של מרביצי התורה".
ומה תענה אתה?
"ואז", המשיך רבי משה ותיאר, "יגיע תורך. מה תענה למשיח צדקנו כשישאל אותך מה מעשיך?" האברך, שהיה חכם, שתק והמתין להמשך הדברים. רבי משה חייך ואמר לו: "אתה תאמר למשיח: 'אני?! אני הבאתי אותך!' ומשיח צדקנו מיד יושיב אותך לצדו". דברים נפלאים ומרוממים.
הגיבור שחת לאריה את הרגליים
ברוח דומה מסופר כי בכינוס אחד באמריקה הזמין מנחה הערב את מרן רבי אהרן קוטלר זצוק"ל לשאת את הדברים המרכזיים. בדברי ההקדמה הציג אותו המנחה כ"איש שבעמלו ובמפעליו הגדולים הציל את היהדות באמריקה". רבי אהרן ביקש להעביר את הקרדיט לידידו ורעו, רבי שרגא פייבל מנדלוביץ, וסיפר: "בנעוריי נכנס פעם לבית הכנסת המשוגע של העיירה, 'בנימין דער נאר', בשעה שהמתפללים הניחו תפילין של שחרית. בידיו החזיק רגליים של אריה, והוא הכריז: 'הגיבור הגיע! ראיתם? חתכתי לאריה את הרגליים!' "כולם חייכו, הרימו גבה והמשיכו הלאה. לא היה להם זמן לפטפוטי הסרק של השוטה. אבל פיקח אחד שהיה שם שאל אותו בעיניים מחייכות: 'בנימין, למה חתכת לאריה דווקא את הרגליים? היית חותך לו את הראש!' “'אוי, שוטה', הגיב בנימין בהינף יד, 'הראש שלו הרי כבר היה חתוך...' וכל הקהל געה בצחוק”. "כך בדיוק", אמר רבי אהרן. "העיקר הוא צאן הקדשים. רק אחרי שרבי שרגא פייבל הקים תלמודי תורה, יכולתי אני לנסות להקים ישיבה וכולל". כמובן, גם לרבי אהרן עצמו היה חלק גדול בהקמת תלמודי תורה בכל רחבי ארצות הברית, גם במקומות הנידחים ביותר, וכידוע רבו פעולותיו גם בארץ ישראל למען החינוך הטהור. אבל המסר שלימד אותנו רבי אהרן פשוט.
מה אני בעצם עושה כל היום?
יושב לו אברך, אב למשפחה ברוכה ב"ה. יושבת לה אמא, אם למשפחה ברוכה. בסופו של יום, או בתחילתו של חורף, כשהיצר מתערב לכל אחד מהם בחשבון הנפש, הם חושבים לעצמם: בשורה התחתונה, מה אני עושה? קם בבוקר ומעיר את הילדים, מכבסת, מגהצת, מבשלת, מקפלת, מרדים, מקלח, שולח, מחמיא, מסדר,
שהנסיונות הם סולם להגיע אל הטוב, ולא תהום שנופלים בה אל היאוש והחידלון.
עולם השו ראיתי
מעשה נפלא על תמונה שנקראה הפוך סיפר המגיד הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, מימי ילדותו בעיירה שבפולין: אמי היתה מנויה על עיתון אגודת ישראל, ה"טאגבלאט". העיתון גמא מרחקים עצומים עד שהגיע לעיירות הנידחות, ולביתנו היה מגיע בשעות אחר הצהריים. באזורנו התגוררו נשים שלא ידעו לקרוא. הן היו צמאות לחדשות מהעולם, והעיתון היה הקשר היחיד שלהן למתרחש בו, ולכן היו מתאספות מדי ערב בביתנו, ואמי היתה מקריאה להן את החדשות. מעין "שיעור כללי" בטאגבלאט...
סולם ולא תהום
ערב אחד הקדימה אחת השכנות לבוא, ואמי עוד היתה עסוקה בקילוף תפוחי אדמה במטבח. השכנה נכנסה וראתה את העיתון מונח על השולחן שבכניסה. באותו יום הופיעה בו כתבה על בנייתה של ספינת ענק מפוארת, ולצדה תמונה של הספינה במלוא תפארתה. השכנה הרימה את העיתון, ולפתע רצה למטבח וצעקה לאמי: "דבורקי, מה קורה לך? ספינה גדולה טובעת בים, ואת עומדת ומקלפת תפוחי אדמה?!" אמי, שעוד לא הספיקה לעיין בעיתון, עזבה מיד את עיסוקיה ונטלה אותו בחרדה. היא הביטה בו, ומפיה נפלטה בת צחוק. השכנה, שלא ידעה לקרוא, החזיקה את העיתון הפוך, וראתה את הספינה הפוכה... כמובן שאמי העמידה אותה על טעותה והרגיעה אותה: מדובר בספינה מפוארת שזה עתה נבנתה. "אתם מבינים?", אמר רבי יעקב גלינסקי, "אדם נוטל עיתון ורואה את המציאות הפוכה לגמרי. די לו שיהפוך את העיתון ויחזיק אותו כראוי, והנה החורבן והטרגדיה הופכים לבשורה משמחת ומרנינה". כך הם חיינו. אנו רואים כל קושי ונסיון בצורה הפוכה, ונופלים ליאוש. אך אם נתבונן בכל דבר בעין הנכונה, ואת מאמר חז"ל "כל דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות ס, ב) נקרא בארמית, ולא ברוסית או באוזבקית, נראה במקום נפילה סולם בטון מרופד בשטיח. נוכל לראות את הטוב שבכל נסיון, את מה שמרומם אותנו ומעמיד אותנו, ומזה יצמח לנו רק טוב.
מטאטא. מתי אהיה תלמיד חכם? מתי אהיה מישהי בזכות עצמי, ולא רק מי שעסוקה כל היום בילדים? אבל לא. זו טעות. הילדים שלנו, העתיד שלנו, הם ה"והיה ברכה". הם ההמשך של האומה. אליהם צריכים להיות מופנים עיקר ייעודנו ומאמצינו, כי שם נמצא רצון ה' האמיתי, שם המימוש האמיתי, ושם המשימה העיקרית.