הגאון הגדול רבי יצחק קולדצקי שליט"א, על דור המבול שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, וגדולי ישראל שברחו מכל שמץ של ממון הזולת
זהירותו של הסבא ה'סטייפלער', מרן הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל, בענייני ממונות היתה מופלאה. הוא דקדק בעניינים אלו כחוט השערה, והחמיר על עצמו אפילו בפחות משווה פרוטה. סיפר הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל, בעל 'משמר הלוי', כי באחד מביקוריו התכופים במעונו של ה'סטייפלער' שוחח עימו בדברי תורה, ואמר לו שחידוש מסוים שבספרו 'קהילות יעקב' כבר נזכר בספר 'כוכב מיעקב'. ה'סטייפלער' שמח מאד. רבי משה מרדכי ביקש להראות לו את הדברים בפנים, ושאל אם יש בביתו את הספר 'כוכב מיעקב'. ה'סטייפלער' השיב שאכן יש לו. פעם קנה אותו אצל סוחר ספרים בתל אביב, אולם הוא נמנע מלהשתמש בו. מדוע? הוא חשש שמא המוכר מכר לו את הספר בזול מדמי שוויו, מתוך חוסר ידיעה על ערכו האמיתי. כשהתעורר לכך מאוחר יותר ושב לשלם למוכר, לא מצא אותו, ומאז אינו משתמש בספר.
הטלית שלא ביר עליה
תלמידו ומקורבו הגדול של ה'סטייפלער', הגאון רבי אברהם הורביץ זצ"ל, בעל 'ארחות רבינו', סיפר כי פעם שכח את השקית עם הטלית והתפילין שלו במונית בדרכו מירושלים לבני ברק, וככל שניסה לאתר את המונית לא עלתה בידו. הוא נכנס אל ה'סטייפלער', שכבר היה אז זקן מופלג בשנים, וביקש ממנו ברכה שימצא אותם. ה'סטייפלער' הציע לו שבינתיים ייקח טלית משלו שאינו משתמש בה. לאחר יום או יומיים, כשנכנס שוב, בירר ה'סטייפלער': "האם אתה מתעטף בטלית שלי?". רבי אברהם השיב: "הן". אמר לו ה'סטייפלער': "אולי כדאי שלא תברך עליה. הייתי רגיל ללכת איתה לבריתות שבהן כיבדו אותי בסנדקאות, והרבה פעמים ביקשו ממני את הטלית בהשאלה עבור המברכים או אבי הבן, והייתי נותן אותה במתנה על מנת להחזיר. אולם פעם אחת העביר השואל את הטלית לאדם אחר, וחוששני שכיוון שלא אמר לו שזו מתנה על מנת להחזיר, אולי לא החזיר אותה במתנה גמורה, והיא אינה שלי. לכן איני יכול לברך עליה". והוסיף: "אף שעל פי דין נראה שמותר לברך, ליבי נוקפני"... במשך כשבועיים דן רבי אברהם לפני ה'סטייפלער' בעניין זה, והוכיח שכאשר נותנים טלית בסתם, הרי זה על מנת להחזיר כמקובל. אך כשראה שאין דעתו של ה'סטייפלער' נוחה שישתמש בה, שאל טלית מאדם אחר. ואכן, כשאמר לו שהפסיק להשתמש בטליתו, שמח ה'סטייפלער' מאד.
עוד סיפר, כי פעמים רבות הלווה ה'סטייפלער' סכומי כסף גדולים לאנשים, ועבר זמן הפירעון ולא החזירו לו את ההלוואה, והוא חשש שמא חלפה בראשו מחשבת ייאוש מלקבל את הכסף. לכן גם כשבאו אחר כך להשיב את ההלוואה, סירב להשתמש בכסף שהושב, כי לאחר ייאוש כבר אין זה כספו. אמנם כדי שלא להלבין את פני הלווים היה נוטל מהם את הכסף, מעבירו לבנו, מורי חמי שר התורה מרן הגאון רבי חיים קנייבסקי זצ"ל, ומורה לו לתתו לאברך בן תורה כהלוואה שלא על מנת להחזיר.
קושסת הגשרורים שחיכתה עשר שנים
באחד הלילות, כשבא רבי אברהם ללמוד עם ה'סטייפלער', נהרה היתה שפוכה על פניו, והוא אמר לו בקול מתרונן: "הא, ברוך השם, אני יכול לקיים כעת מצוות השבת אבידה!"... הוא הוציא מהמגירה קופסת גפרורים קטנה ובה גפרורים בודדים, ואמר: "לפני כעשר שנים, כשלמדנו כאן, שכחת כאן קופסת גפרורים. כשיצאת רשמתי עליה את שמך והנחתי אותה במקום שאוכל להחזיר לך, אך בריבוי הטרדות שכחתי היכן הנחתי אותה. רק כעת מצאתיה, ואני ממהר להחזירה לך"...
כיוצא בזה, מצוי היה שאנשים שבאו לחלות את פני ה'סטייפלער' וכתבו פתקאות עם שמות ובקשות, שכחו את העט על שולחנו או בביתו. הדבר הסב לו צער רב, שכן לא ידע למי להחזיר את העטים. הוא היה גונז אותם בקופסה מיוחדת, ומרבה לשאול את הבאים לביתו אם שכחו כאן פעם עט. פעם אחת, כשישב רבי אברהם לצד ה'סטייפלער', נכנס אדם, כתב פתקה להזכרה ויצא מהחדר כשהוא משאיר את העט על השולחן. רבי אברהם קם מיד לרוץ אחריו, וה'סטייפלער' בעקבותיו, אף שכבר היה זקן וחולה וכמעט לא הלך על רגליו. כששב לחדר לאחר המאמץ הגדול, אמר בשמחה: "ברוך השם שיכול אני לקיים מצוות השבת אבידה גם כשאני זקן וחולה"...
"לקחנו מהשכנים"
את החינוך הזה, שלקיחה מהזולת והנאה מממונו הן כאש, החדיר ה'סטייפלער' גם בבני ביתו. בצעירותי הייתי פעם בבית מורי חמי שר התורה מרן הגאון רבי חיים קנייבסקי זצ"ל, והוא נזקק לרגע לעט כדי לחתום על מסמך. הוצאתי את העט שלי מהכיס והגשתי לו, אך הוא סירב לקחת. "אדם צריך להרגיל את עצמו שלא לקחת שום דבר מהשני!", אמר לי.
הרבנית ברמן ע"ה, בתו של ה'סטייפלער', הקפידה שלא ללוות מהשכנים. לא חלב, לא גבינה ולא שום דבר אחר, מחשש שמא תשכח להחזיר. פעם נוצר בבית צורך דחוף במצרך חשוב, והמכולת כבר היתה סגורה. בלית ברירה שלחה ללוות מהשכנים, אך רשמה פתק גדול על דלת הבית: "לקחנו מהשכנים"... למחרת בבוקר העירה את אחד הילדים וביקשה ממנו לרוץ למכולת, לקנות את המצרך ולהחזיר לשכנים. את החינוך הזה ספגה בבית אביה הגדול.
"אחרת היה בורח"
מסופר על ראש הישיבה מרן הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצ"ל, שבתחילת שנות הנ' פנה אל העסקן הרב מנחם פרוש זצ"ל וביקש ממנו חדר פנוי למגורים במלון 'המרכז' שבבעלותו, ברחוב פרס בירושלים, עד שיתארגן לרכישת דירה בירושלים בכוחות עצמו. הוא הסביר את פשר בקשתו המוזרה: מאחר שהזקין לאחרונה ואינו ממלא באמונה את תפקידו בישיבת פוניבז', אינו רוצה לקבל עוד משכורת חינם ולהתגורר בדירה שהעמידה הישיבה לרשותו, כדי שלא יהיה עוון גזל בידו. מקורביו ובני ביתו פנו לסבא, מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, שייכנס לעובי הקורה וישכנע את הרב שך לסגת מתוכניתו. הרב אלישיב אמר לו בין הדברים כי אין ספק שעצם נוכחותו בישיבה, גם בלי שיאמר שיעורים ושיחות, משפיעה רבות על הבחורים, מחזקת ומרוממת אותם, וממילא היא שווה כסף, ואין לו לחשוש שאינו ממלא את תפקידו. רק בגלל טענה זו הסכים לבסוף להישאר. אחרת, היה בורח. הוא חשש מעוון גזל ואי יושר כמו מאש!
אגב, דו שיח דומה התקיים גם בשנים מאוחרות יותר. כשהשאתי את בתי בבני ברק, הגיע הסבא הרב אלישיב להשתתף בחתונה, וניצל את ההזדמנות להיכנס לבקר את הרב שך, שכבר היה ספון בביתו ומיעט לצאת ולבוא בשל חולשתו. באותו מפגש שוב התאונן הרב שך באוזניו על כך שהוא כמעט אינו מופיע בישיבה, וגם כשהוא בא מפעם לפעם אינו ממלא את תפקידו, והוא חושש שהוא מקבל את משכורתו החודשית שלא ביושר. הרב אלישיב דחה את הטענה ואמר לו כי עצם נוכחותו בישיבה משפיעה כה רבות על הבחורים, ובזכות זה מגיעה לו המשכורת ביושר.
גם מאה חמורים לא ישלימו מניין
מגיד המישרים הגאון הצדיק רבי יעקב גלינסקי זצ"ל היה חוזר בהתרגשות על דברים שאמר מרן הגאון הקדוש רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד בהספדו על רבו הגדול, מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל. רבי אלחנן ציטט את דברי חז"ל (שבת קיב, ב): "אם ראשונים בני מלאכים, אנו בני אנשים; ואם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ורבי פנחס בן יאיר", והסביר: לכל אדם, גם לעני, יש מעט כסף. אם נצרף את מיליון הגרושים שבידי כל העניים לקופה משותפת אחת, ייחשבו יחד לעשיר אחד גדול. אין הבדל מהותי בין העניים לעשיר אלא בכמות בלבד, וכשכספם של העניים ילוקט יחד, יהיו שווים לעשיר לכל דבר. לעומת זאת, כשמתקבצים אנשים למניין וחסר אחד, גם אם יביאו עשרה חמורים ואפילו מאה, לא ישלימו את המניין, כי בני אדם וחמורים הם מהות אחרת לגמרי. המשיך רבי אלחנן ואמר בלב שבור ובעיניים דומעות: "הדור שלנו לא יבין את ה'חפץ חיים', משום שהיה מציאות אחרת. הוא היה שונה, נעלה ונשגב מבינתנו, וממילא לא יועיל לצרף אנשים רבים יחד כדי להגיע לשיעור קומתו. הוא היה סוג אחר לגמרי מאיתנו: ביראת השמים שלו, ביראת החטא שלו, בדבקותו בקדוש ברוך הוא, בקדושתו ובטהרת ליבו".
חרדה משגיאת מגיה
כדוגמה ליראת השמים שבערה בו, אמר רבי אלחנן, ניתן לראות את זהירותו המופלגת מכל סרך של גזל ואי יושר, ואת נקיותו המיוחדת בענייני ממונות. הוא סיפר כי פעם ישב בבית ה'חפץ חיים', ופני רבו העידו על צער עמוק. פתאום נעקרה מליבו אנחה כבדה. רבי אלחנן שאל לפשרה, וה'חפץ חיים' השיב: "איך לא אדאג ואצטער, בשעה שיודע אני כי מכרתי בחיי ספרים רבים כל כך, ומי יודע אם לא נפלה שגיאה כלשהי באחד מהם, בשגגת המגיהים האומנים שפעלו בשליחותי? הרי יתבעוני על כך מן השמים לאחר מותי, ובמה אצטדק בבית דין של מעלה?!"... לאחר רגע של דומייה המשיך ה'חפץ חיים' ואמר בלהט אש קודש, כשהוא אפוף חרדה של ממש: "אין זה סתם שקלא וטריא בדיני ממונות, ביאוש שלא מדעת וכדומה, אלא זו שאלה אם אצטרך ללכת באש של גיהנם עבור גזל פרוטה של הזולת!"... כזו היתה חרדתו העמוקה של ה'חפץ חיים' שלא ייכשל בעוון גזל, חס ושלום.
"אוי ויי, זה גזל!"
אחד מבניי נשוי לנינתו של הגאון רבי ישראל קצנלן זצ"ל, תלמיד חכם ויקר רוח, שהיה בבחינת 'איש דורות ראו עיניו'. בצעירותו זכה לצקת מים על ידי גדולי עולם: מרן הגאון רבי חיים סולובייצ'יק זצ"ל בימי גלותו במינסק, מרן הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל בישיבת 'כנסת בית יצחק' בימי שבתה בווילנא, ומרן הגאון רבי נפתלי טרופ זצ"ל בישיבת ראדין. כשלמד בראדין היה זה לעת זקנותו של ה'חפץ חיים', והוא זכה לצאת ולבוא בביתו רבות ולנשום את אוויר הפסגות של טהרה וקדושה במחיצתו. בשנים הללו כבר היה ה'חפץ חיים' חלש ותשוש, וכמעט לא השמיע דברי תורה ומוסר ברבים, למעט בסעודה שלישית בביתו סמוך לצאת השבת וכדומה. אמנם גם המעט שזכה לשמוע ממנו השפיע עליו רבות, וגרם לו לאחוז בפלך השתיקה כל ימיו. חתנו של רבי ישראל, הגאון רבי טוביה בהרי"ר זצ"ל, רב העיר נשר למעלה מיובל שנים, אמר בהספדו עליו כי על פי פירוש הגר"א במשלי ישנן שלוש מידות המעידות על צדקותו של אדם: הסתפקות במועט, ענווה והתמדה. "שלוש אלה", אמר רבי טוביה, "התנוצצו ובלטו כאבני חן בכתר מעלותיו של חותני".
אחד הזיכרונות המיוחדים שהיה רבי ישראל מספר מתקופת שהותו אצל ה'חפץ חיים' מלמד על זהירותו הגדולה וחרדתו בכל הנוגע לממון הזולת: פעם, כששהה בחדרו של ה'חפץ חיים', נכנסו כמה מבני הישיבה וסיפרו כי הגויים תושבי העיירה הוציאו את העיזים השייכות לו לשדות הסמוכים, כדי לזבל אותם. כך נהגו התושבים המקומיים: בכל פעם הוציא תושב אחר, לפי תורנות, את צאנו ובהמתו לשדות כדי לשבח אותם. ה'חפץ חיים' שמע ונבהל עד עמקי ליבו. אף שהיה מבוגר מאד, חלש ותשוש, קם ממקומו ורץ החוצה לחפש את העיזים, כשהוא ממלמל לעצמו כל העת: "אוי ויי, זה גזל! אוי ויי, זה גזל!". לתלמידים הסביר כי הוא חושש שמא הבהמות יאכלו בשדות זרים ויכשילו אותו בגזל. רבי ישראל היה מסיים ואומר: "זכינו לראות בעינינו את החרדה הגדולה שלו מעוון הגזל!"...
שתי כשיות מלח לכל בית
ועוד סיפור נפלא שסיפר: כידוע, היתה תקופה שבה החזיקו ה'חפץ חיים' ורעייתו חנות קטנה בראדין. פעם חשש כי אחת הקונות, שקנתה מלח במשקל, הּונתה ולא קיבלה את הכמות שהגיעה לה תמורת מה ששילמה, בשל תקלה טכנית במשקל. הוא הבחין בכך רק לאחר שיצאה מהחנות, ולא ידע למי עליו להשיב את הפרוטות הללו. לכן שלח לכל תושבי העיירה שתי כפיות מלח במתנה. ובנוסף, מחשש שמא לא היתה מתושבי העיירה, הקדיש 200 דולר לצורכי רבים, כתקנת חז"ל (ביצה כט, א): "גזל ואינו יודע ממי גזל, יעשה בהם צרכי רבים".
משנה זהירות במכירת הסשרים
בנו הגדול של ה'חפץ חיים', הגאון רבי אריה ליב פופקא זצ"ל, רבה של ראדין, הוציא לאור לעת זקנותו קובץ קטן בכמותו ורב באיכותו, ובו גולל מעט מתולדות חייו של אביו ומפעליו הגדולים. בין הדברים הוא כותב דברים נפלאים על זהירותו המופלגת וריחוקו מכל סרך גזל. כידוע, ה'חפץ חיים' היה עני ואביון במרבית שנות חייו, וחי בדוחק גדול. בהיותו כבן 30, כשרצה להוציא את חיבורו 'חפץ חיים' על הלכות שמירת הלשון ורכילות, לא היה לו כסף להוצאות ההדפסה והכריכה. באותם ימים היה נהוג שמי שרוצה להדפיס ספר מסתובב עם גיליונותיו בכרכים ובעיירות, בין תלמידי החכמים ואוהבי התורה, ומעורר את סקרנותם בתוכן הספר. כשהביעו נכונות לקנותו לכשיופיע, היה מבקש מהם מעות קדימה כדמי עלות הספר, ומתחייב לשלוח להם עותק לכשייצא ממכבש הדפוס. אולם ה'חפץ חיים' לא הסכים לנהוג כך. הוא חשש שכשייצא הספר לאור לא ימצא חלק מאלו ששילמו מראש: אם יעברו דירה, ייעדרו או ימות מי מהם חלילה, ולאן יוליך את מעותיו, לו או ליורשיו? אך הוא הסכים לעשות דבר אחר: לנהל פנקס חתימות, מה שנקרא בזמנו "פנקס פרענומעראנטן". בו היו אנשים חותמים שיקנו את הספר לכשייצא, מבלי לשלם עליו מראש, מתוך תקווה שלא יחזרו בהם מחתימתם. התועלת בכך היתה שיכול היה ללוות סכום גדול להוצאת הספר בלב שקט, כשהוא יודע מראש שיימצאו קונים שיכסו את ההוצאות. כך נסע ה'חפץ חיים' מעיירה לעיירה וקיבץ חתימות. הוא הצליח לצבור אלפי אנשים שהתחייבו מראש לרכוש את הספר, ולאחר שיצא בפועל נוספו עוד אלפי קונים. ה'חפץ חיים' לא חדל מלהודות לקדוש ברוך הוא על כך.
מאותו חשש לגזל, מוסיף הבן ומספר, לא הציע ה'חפץ חיים' מעולם לאדם לרכוש את ספריו, שמא הקונה מביע נכונות לקנות שלא מרצונו החופשי, אלא מתוך אי נעימות וכדומה. הוא היה רק נושא דברים ברבים לאחר התפילה על חומרת לשון הרע, ולאחר מכן מראה לציבור את הספרים שכתב בעניין. ופעם, כשראה אחד ממקורביו מפציר באדם לקנות ספר, מחה בו נמרצות.
וכדאי להזכיר את מה שכותב ה'חפץ חיים' עצמו בספרו 'שמירת הלשון' (חלק ב, פרק ט): לפלא בעיניו שבני אדם מחפשים סגולות וברכות מאנשים גדולים להצלחה בפרנסה, ומה יועילו להם כל הסגולות והברכות אם חלילה הם מורגלים בחטא לשון הרע ורכילות. ומוסיף: "ואם היו שומעים לדברי הייתי מייעץ להם יותר שישמרו עצמם בזהירות יתירה מזה החטא, ובפרט מלעשות בפועל ממש רע לחברו מענין גזל וחמס ואונאה וכיוצא בזה, שזה בודאי גורם גדול שיבוזבזו נכסיו על ידי זה וירדו לטמיון... שאז בודאי יתברכו נכסיהם יותר מכל הסגולות".
(מתוך הספר 'לשעות רצונך')