השעות שבהן הסתגר מרן הגראי"ל לשני "עצרת המיליון"
הרב יחיאל צוקר "וַּיִשְׁמַע אַבְרָם כִי נִשְּׁבָה אָחִיו" (בראשית י"ד, י"ד)
בשבוע זה בשנה שעברה התקיימה עצרת תפילה מיוחדת על גזירת השלכת בני תורה לכלא בעוון לימוד התורה. בעת שהמתנתי לתחילת המעמד, פגש אותי אחד מנכדיו של מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, וסיפר לי סיפור המלמד על גודל האחריות המוטלת על כתפיהם של מנהיגי ישראל. בפעם הקודמת שבה החליטו גדולי הדור לערוך עצרת תפילה באותו מקום, העצרת שנחקקה בזיכרון כ"עצרת המיליון", התעורר דין ודברים, וההחלטה הגורפת הובאה להכרעתו הסופית של מרן. הגראי"ל ביקש לעצמו שהות של כמה שעות והסתגר בחדרו, שקוע בהתלבטות כבדה. כעבור כמה שעות יצא והכריע: "כן, שיעשו את העצרת". הנכד, שהדבר עורר את סקרנותו, ניגש לסבו ושאל: "סבא, מה הייתה הבעיה? על מה התלבטת כל כך? הרי גדולי ישראל כבר דנו והכריעו". השיב לו מרן ראש הישיבה: "עשיתי חשבון. הולכים לסגור את רחובות ירושלים. ייתכן שזקן אחד יחוש ברע ויצטרכו לפנותו באמבולנס, והעיכוב שייגרם בשל הרחובות הסגורים עלול לסכן את חייו. או שמא יולדת תצטרך לצאת לבית החולים, ובגלל החסימות ייגרמו לה צער וסבל. מי יכול לקחת אחריות על דבר כזה?". "ומה הייתה ההכרעה הסופית?" שאל הנכד. השיב רבי אהרן לייב: "ההכרעה הייתה שמסתמא, בזכות כוחה של תפילת הרבים של ציבור כה גדול, לא תצא שום תקלה".
סיפור זה צריך לזעזע את אמות הסיפים של נפשנו. ישנם דברים העומדים ברומו של עולם, וכפי שמצינו בחז"ל, לעיתים יש צורך לצאת לרחובה של עיר, לזעוק ולהריע. הרמב"ם אף פוסק כי מי שאינו נוהג כך בעת צרה, הרי זו דרך אכזריות. מרן זצ"ל התנגד תמיד לכל מה שנראה כהפגנה העלולה ללבות יצרים, אך הפעם התכנסו כל מועצות גדולי התורה יחדיו וראו לנכון לצאת, לזעוק ולהריע. ועם כל זאת, השיקול לבטל הכול מחשש שמא אדם אחד ייפגע כמעט הכריע את הכף. אם יש אפילו סיכוי שאדם אחד ייפגע, הדבר כמעט אינו יכול להתקיים.
בין השרדה מוחלטת לאחווה גמורה
חומש בראשית נקרא בפי חז"ל "ספר הישר", מפני שאבותינו היו ישרים. עלינו לנצל את החומש הזה כדי ללמוד ולהפנים את ישרות האבות. הבה ונלמד.
פרשת השבוע מציגה בפנינו מערכת יחסים מורכבת בין אברהם אבינו ללוט בן אחיו. בתחילה, כאשר יוצא אברהם לארץ כנען, נאמר "וַּיֵל ך א תֹו לֹוט", והזוהר הקדוש מוסיף "דכוותיה", כלומר: מתוך אותן כוונות טהורות ואותה רצינות עמוקה. זו מעלה מיוחדת ללוט, שכן מכל גירי אברהם, רק אותו מזכירה התורה בשמו כמי שיצא יחד עם אברהם. אלא שלאחר מכן "וַיְהִי רִיב בֵין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם ובֵין רֹעֵי מִקְנֵה לֹוט". והנה אברהם אבינו, איש החסד והקירוב הגדול, כאילו מניח בצד את מידת הקירוב ופונה ללוט בדרישה נחרצת: "הִּפָרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַּשְׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַּיָמִין וְאַשְׂמְאִילָה". אין פשרות. איני רוצה להיות עמך באותו מקום. לאן שתבחר ללכת, אני אלך לצד השני. היכן הוא אברהם אבינו, עמוד החסד, המקרב הגדול שמגייר אלפים ורבבות? מה אירע לו כאן? חז"ל מגלים לנו כי הריב לא היה סכסוך רכוש גרידא, אלא ריב אידיאולוגי והלכתי עמוק. רועי מקנה לוט טענו, תוך עיוות ההלכה, כי מאחר שכל הארץ הובטחה לאברהם, ואברהם ערירי ולוט הוא יורשו, הרי שהארץ כבר שייכת להם ומותר להם לרעות בכל מקום שיחפצו. ברגע שאדם לוקח את התורה ומקמט אותה כדי שתתאים לצרכיו ולרצונותיו, עם אדם כזה אין מקום לקירוב. אברהם נוקט עמדה חד משמעית: גם אם תרצה להיות בימין, אני אהיה בשמאל, העיקר שלא נהיה יחד. איש החסד אינו רואה כל אפשרות לחיות עם לוט, ולו לרגע אחד. והנה, פסוקים ספורים לאחר מכן, התמונה מתהפכת לחלוטין.
"וַּיָבֹא הַּפָלִיט וַּיַּגֵד לְאַבְרָם הָעִבְרִי... כִי נִשְּׁבָה אָחִיו". לוט נפל בשבי, ואברהם אבינו יוצא במסירות נפש להצילו.
סודו של "אברם העברי"
בנקודה זו בדיוק, בהקשר של הצלת לוט, מכנה התורה את אברהם "הָעִבְרִי". חז"ל מבארים את פשר הכינוי: "שכל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר שני". לכאורה, המקום הראוי ביותר לציין בו את הכינוי הזה הוא מעשה אור כשדים. שם עמד אברהם לבדו מול נמרוד, שהעולם כולו סגד לו באותה עת, ונכנס בשל כך לכבשן האש. שם, במלוא מובן המילה, היה כל העולם מעבר אחד והוא מעבר שני. אך התורה בוחרת לכנותו "העברי" דווקא כאן, בניסיון הצלת לוט. מה פשר הדבר?
התורה אומרת: "וַּיִשְׁמַע אַבְרָם כִי נִשְּׁבָה אָחִיו". תמהים אנו: ממתי הפך לוט, בן אחיו, ל"אחיו"? אין התורה מדברת בלשון הרחוב של ימינו, "אח שלי"... מסביר רבנו בחיי: "ומה שאמר 'אחיו', והיה בן הרן אחיו, הודיענו בזה יופי מידתו ומעלתו של אברהם. כי קינא לדבר, ופנה אל האחווה, ולא פנה אל המריבה שהיה ביניהם. אבל נזדרז בדבר כאילו היה אחיו ממש". מדובר באותו לוט שאברהם ראה לנכון להרחיק מעליו באופן המוחלט ביותר. הריב ביניהם היה אידיאולוגי וקשה, והשפעתו של לוט נחשבה למסוכנת. אך כאשר הדבר מגיע לחובת "לא תַעֲמֹד עַל דַם רֵעֶָך", להצלת נפשו, כל המחלוקות נמחקות כלא היו. לוט הוא כעת "אחיו".
עבורנו, ההפרדה הזו קשה מנשוא. אנו נוטים לחבר בין דעותיו של אדם לבין היחס אליו, ומי שאינו שותף לדעותינו מתרחק לעיתים גם מליבנו. הניסיון האמיתי הוא להתגבר על הנטייה הזו. דווקא כאשר אתה מתעלה מעל המחלוקת, ומפריד בין הוויכוח האידיאולוגי לבין החובה האנושית הבסיסית, אתה נקרא "אברהם העברי". גדולתו של העברי היא ביכולתו להפריד בין מחויבותו ב"בין אדם למקום", שם עליו לעמוד על עקרונותיו, לבין חובותיו ב"בין אדם לחברו", שם עליו לנהוג באהבת הזולת. במקום שבו אתה משכיל לשים את כל המחלוקות בצד ולנהוג באחווה, שם אתה זוכה לתואר "עברי".
מה ביקש הסבא מקלם
באיגרת מפורסמת כותב הסבא מקלם לתלמידיו, בקיץ האחרון לקיום בית התלמוד דקלם בעיירה גרובין, שהייתה נתונה להשפעה כבדה של ההשכלה. הוא מורה להם מהי עבודתם הרוחנית בחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות: "זה ראשית דבר אשר על זה יסוך וילך כל הכנת האלול הק' היינו שנכין עתה איך לחיות אף בין אנשים שרחוקים אנחנו מדעותיהם ואנחנו צרכים לחיות עמהם באהבה ואחוה, ועכ"ז בלבנו ובדעותינו צרכים אנחנו להיות רחוקים מהם כדומה: כשנראה מהם כי חיי עוה"ז הם עיקר גדול אצלם, אנחנו לא נסור מהיסוד אשר נוסד בנו, כי זה הבל וריק נגד נצח. אנחנו נראה שהם עושים עסק מדברי הבאי, לא נניח לעצמנו ללכת בדרכיהם".
הסבא מקלם מאיר כאן את עבודתנו באור יקרות. דווקא אותם אנשים שמדעותיהם ומהנהגותיהם אנו מתרחקים כרחוק מזרח ממערב, אנשים שאנו משתדלים ללכת בצד השני של המדרכה כדי שלא נושפע מהם ומדרכם, כלומר אנשים שעלינו לקיים בהם "הִּפָרֶד נָא מֵעָלָי", דווקא עליהם אומר הסבא לתלמידיו הממושמעים שעיקר עבודת האלול הוא "לחיות עמהם באהבה ואחוה".
עמדתי מתחת לחלון, החלון נשתח, ומרן הושיט לי את סשרו על מסכת זבחים, עם הקדשה וחתימת ידו. לא יכולתי להתאשק ושאלתי אותו מדוע לא נתן לי את הסשר בעת שהייתי בחדרו...
וכתלמיד הדן לפני רבו, אני מרשה לעצמי להסביר: בימים הנוראים אנו ממליכים את הבורא עלינו, וההמלכה היא להידמות לו. הקב"ה נקרא "ישר", כמו שנאמר "להגיד כי ישר ה'", וגם האדם נקרא "ישר", כמו שנאמר "אשר עשה האלקים את האדם ישר". מי שבא ללמוד ישרות, עליו ללמוד להפריד לחלוטין בין ההשקפה הדורשת זהירות מקרבת רשעים, לבין ניתוק הרגש הרע כלפיהם, ולהתנהג עמם באהבה ואחווה.
700 אלף שקלים מול בת אחת
לפני כ-20 שנה פנו אליי ראשי איחוד הקהילות החסידיות באשדוד, על פי המלצת רבותיהם, וביקשו שנפתח אצלנו בסמינר כיתה חסידית. הבעיה הייתה שמספר הבנות שסיימו כיתה ח' בעיר עמד על כ-15, מספר שאינו מתאים לכיתת תיכון, הן מבחינה חברתית והן, בעיקר, מבחינה תקציבית. לא היה שייך להחזיק כיתה בגודל כזה. אך בסייעתא דשמיא הגיעה קבוצה חסידית מעיר דרומית יותר וביקשה להצטרף, כך שהכיתה קיבלה איכשהו צורה. עדיין לא היה בכך כדי להחזיק אותה כלכלית, אבל כמו בכל דבר שמשקיעים בו בתחילתו, בהוראת מו"ר הגאון רבי פינחס שרייבר זצוק"ל הוכרז על הקמת הכיתה. הדבר נעשה בעת הרישום בחודש אדר, והכיתה קרמה עור וגידים. בראש חודש סיון קיבלתי טלפון מנציג ההורים באותה עיר דרומית: הם הצליחו להגיע להסכמה עם המוסד החסידי בעירם, והקבוצה כולה עוברת ללמוד שם. להישאר עם כיתה של 15 בנות לא היה שייך, גם מצד הבנות עצמן, אלא שלא הייתה להן ברירה אחרת.
מבחינה תקציבית, פירוש הדבר היה להביא מבחוץ כ-15 אלף שקלים בחודש כדי להחזיק כיתה כזו. בחישוב של ארבע שנים, מדובר בעלות של יותר מ-700 אלף שקלים.
ניגשתי למו"ר זצ"ל לשאול מה עליי לעשות. הצגתי את הנימוק כמות שהוא, והוספתי שכך גם סוכם מראש עם קבוצת המקימים: רק יחד עם הקבוצה הדרומית ניתן לשאת בפתיחת הכיתה. שאל מו"ר: "ואם תודיע היום שהכיתה נסגרת, לאן תלכנה הבנות?". התחלתי לפרט כיצד כל אחת תמצא את מקומה, חלקן אף מחוץ לעיר, אבל התברר שלבנות החלשות יותר בלימודים יש סיכוי שלא ימצאו מקום.
מו"ר הורה באופן חד משמעי: "אם הקב"ה סיבב את הדברים כך שהביטול נעשה בתקופה שבה, אם לא תיפתח הכיתה, תיפגע בת אחת או שתיים, עליך לספוג את ההפסדים הגדולים ולקיים את הכיתה!”. (חובתי לציין שלא הייתה זו הוראה "על חשבוני". כשנקלעתי לקשיים, הדברים עלו על שולחנו של מו"ר, והוא ניסה לפעול רבות כדי לחלץ אותי ממצבי.)
בששת נועם, גם בעת סכנה
ועוד אנו מגלים בישרותם של האבות. ישנם מצבים הנראים ברורים ומובנים מאליהם, שאין בהם מקום לכל פשרה. מה יכול להיות ברור יותר ממצב שבו אדם נמצא בסכנת מוות, ורעייתו נדרשת לפעול כדי להציל את חייו? פשוט וברור שעליה להגן על בעלה, ואם לשם כך עליה לשנות מן האמת, הרי פיקוח נפש דוחה הכול. כיצד, אם כן, צפוי הבעל לפנות אל אשתו במצב כזה? אולי במשפט תקיף וקצר: "אני בסכנת מוות בגללך, את חייבת לומר כך וכך, אחרת יהרגו אותי".
אך אברהם אבינו, במצב דומה, נוהג אחרת לגמרי. הוא פונה לשרה אמנו ומקדים דברי פיוס וריכוך: "הִּנֵה נָא יָדַעְּתִי כִי אִּשָׁה יְפַת מַרְאֶה אָּתְ". הוא מוצא לנכון לפתוח בדברי שבח. ורק אחר כך: "וְהָיָה כִי יִרְא ו אֹת ך הַּמִצְרִים וְאָמְר ו אִש תֹו זֹאת וְהָרְג ו אֹתִי וְאֹת ך יְחַּיּו. אִמְרִי ך נָא אֲחֹתִי אָּתְ". הוא אינו מצווה, אלא מבקש ומתחנן.
אך שיא הדברים מגיע בהמשך הפסוק: "לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבּור וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִגְלָלְֵך". מה פשר הדברים? ה"שפת אמת" מגלה כאן עומק לשוני ורגשי מופלא. אברהם אינו אומר "אני צריך לחיות", אלא מציג את הדברים כך שהכול למענה ובשבילה: גם אם אמות, את בוודאי תמצאי את דרכך. אך אילו חיים יהיו לך בלעדיי? "למען ייטב לי", לא בשבילי אלא "בעבורך". "וחיתה נפשי", לא למעני אלא "בגללך". הכול למענה, הכול בשבילה.
אפילו כאן, במקום שבו הדברים ברורים לחלוטין והצורך קיומי, מלמדת אותנו התורה שיש לדעת כיצד לדבר: בשפת נועם, בשפה נעימה וחביבה, מתוך חיבור אמיתי. כי היחס שבין אדם לחברו עומד מעל הכול.
הסגולה של מרן הרב ש
אברך נכנס למעונו של מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל והתאונן על מצב שלום הבית שלו. הוא פירט את טענותיו כלפי רעייתו, והרשימה הייתה ארוכה כרשימת קניות בערב חג... מרן זצ"ל, מצידו, פתח מדרש על פרשת השבוע ואמר לו: "קרא את המדרש הזה, זוהי סגולה לשלום בית".
ומה נאמר במדרש? כאשר יצא דוד להילחם בגוליית, נאמר על גוליית שלבש שריון וקסדת נחושת. כיצד, אם כן, חדרה האבן שזרק דוד ונטבעה במצחו? אומר המדרש, שברגע המכריע התרככה הקסדה, והאבן עברה דרכה והכתה את גוליית מכת מוות. ומסיים המדרש, שבזכות אותה התרככות זכתה המתכת שייעשה ממנה סכין לברית מילה, במקום אבן הצור שבה השתמשה ציפורה.
האברך הביט במרן ראש הישיבה בעיניים תוהות, ולא הבין היכן טמונה כאן הסגולה לשלום בית. הסביר לו הרב שך: "האם אתה מבין מה כתוב כאן? גם אם אתה 'קשה כברזל', אם תדע להתרכך ברגע הנכון, תזכה לעשות 'ברית'. אדם נושא אישה וכורת עמה ברית. אם ברצונך לקיים את הברית, עליך ללמוד להתרכך. אם תתרכך, גם האבנים הקשות ביותר יעברו, והכול יסתדר".
הסשר שנמסר דר החלון
סיפר הרב שלמה לורנץ ז"ל: ערב נישואיי, בשנת תש"ה, באתי אל מרן החזון איש לבשר לו על כך ולהזמינו לחתונה. מרן בירך אותי, וכשנפרדנו ביקש שבצאתי מביתו אתעכב מתחת לחלון חדרו. הדבר היה לפלא בעיניי, אבל הפתרון לא איחר לבוא. עמדתי מתחת לחלון, החלון נפתח, ומרן הושיט לי את ספרו על מסכת זבחים, עם הקדשה וחתימת ידו. לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו מדוע לא נתן לי את הספר בעת שהייתי בחדרו.
הסביר לי מרן: הרבנית מקפידה שלא אתן את ספריי במתנה. זו ההכנסה היחידה שלנו, ואין לנו הכנסה אחרת, ומאחר שהיא דואגת לפרנסתנו, היא מקפידה על כך. לא רציתי לצער אותה, אמר, וחששתי שאם תראה אותך יוצא עם הספר, תבין שנתתי לך אותו במתנה לכבוד חתונתך. לכן אני מוסר לך אותו דרך החלון.
נתבונן נא: כמה לא נעים לגדול הדור להעניק מתנה אישית כמעט בהסתר, אבל הכול כדאי, ובלבד שלא לגרום עוגמת נפש כלשהי לרעייתו.
להיות "עבריים"
כל המעשים הללו מתלכדים לעיקרון אחד, יסודי ונוקב: עצרת שלמה של רבבות עלולה להתבטל מחשש לפגיעה ביחיד; אדם יסכן את חייו, אך לא ידבר אל רעייתו שלא בכבוד; מחלוקת אידיאולוגית, חריפה ככל שתהיה, תידחק הצידה מפני האחווה האנושית הבסיסית; ומוטב להיכנס לחובות כבדים, ובלבד שלא תיפגע בת אחת בישראל. אנו נקראים "עבריים" רק אם נשכיל לשים את המחלוקות בצד ולחיות באהבה, אחווה, שלום ורעות גם עם אלו המנוגדים לנו בתכלית. כי זו תכליתנו: להיות ישרים.