הרב אברהם פוקס
"וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיָך" (בראשית י"ב, ג')
בספר 'מאיר עיני ישראל' הובא סיפורו של הגאון רבי יקותיאל זלמן הלוי לויטס זצ"ל, אב"ד לונקובה שבליטא: בעת לומדי בוילנא, בערך בשנת תר"ס, הייתי נכנס בבית אחד מנכבדי שניפישוק הסמוכה לוילנא, שהיה מנין קבוע מתקיים בביתו. מרנא החפץ חיים, שבאותם ימים עשה אף הוא בוילנא לצורך הדפסת ספריו, והתאכסן בבית אחיו שהיה סמוך לבית הנכבד הנ"ל, היה מגיע אף הוא להתפלל במנין זה הקרוב לבית אחיו.
בימים בהם התפלל אתנו הח"ח במנין זה, שמתי לב כי מתבונן הוא היטב ועוקב אחר דרכו ותכונתו של איש צעיר אחד, שנמנה על המתפללים הקבועים במנין הזה בימות החול וכן בשבתות, וחקר הח"ח אחריו מה טיבו ומהם מעשיו. כשנודע לו שהלה ספר במקצועו, ניגש אליו רבנו ואמר לו: בטוח אני שאיש כמותו בודאי סוגר את חנותו בשבת קודש, אבל ברצוני לשואלו, מה הוא עושה כאשר בא לפניו יהודי בימות החול ומבקש לגלח את זקנו, האם מגלח אתה את זקנו בתער או רק במכונה? השיב לו הלה: רבי, הלא פרנסתי תלויה בזה, ואם לא אגלח כבקשתם לא יהיה לי אף לחם צר! אז הניח רבנו את ידיו על ראשו ובירכו בברכת כהנים. ואחרי שנתן לו הלה תקיעת כף שלא יגלח עוד לעולם בתער אלא רק במכונה, הוסיף רבנו לברכו בהצלחת עסקו. לא עברו ימים מרובים והאיש הזה הצליח מאוד, עשה חיל ועושר רב, וקנה בית בפרבר שניפישוק. שמו יצא לתהלה בתור אומן במקצועו, ורבים באו אליו לגלח את זקנם – גם מקצות העיר – דוקא במכונה! ברכת צדיק התקיימה.
השיב על כך הסטייפלער וסיפר: בביאליסטוק היה משוגע בשם מיכאל וחשב את עצמו למיכאל המלאך. ילדי העיר היו מתגרים בו, ואומרים לו שוב ושוב כי הוא איננו מיכאל המלאך, אך היה פותח בפניהם את התנ"ך, ומראה להם
"וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיָך" (בראשית י"ב, ג')
בספר 'בית אמי' מסופר כי בעשרות שנותיו האחרונות של מרן ה'סטייפלער' זצ"ל ביתו היה לתל תלפיות, והמונים החלו פוקדים את מעונו לברכה ולעצה. לצד גדלותו בתורה, נודע שמו בכל רחבי תבל כאיש קדוש, בעל רוח הקודש ופועל ישועות, וזרם הפונים אליו הלך וגדל, מאחר שנודע כי עצותיו הריהן כדבר האורים ותומים, וברכותיו – בבחינת 'צדיק גוזר, והקב"ה מקיים'. הוא עצמו התבטא פעם: "אני איש זקן מאוד, וברכותי באות מכל הלב, בהיותי רוצה בכל לבי בטובת זולתי. אולי משום כך מועילות ברכותי".
הוא לא הבין כלל לשם מה באים הציבור לקבל את ברכותיו, ואף הביע את פליאתו על כך. "אולי תוכלו לומר לי מה פשעי ומה חטאתי, שבאים אלי כל היום וכל הלילה לבקש ברכות?", שאל כמה וכמה פעמים...
פעם השיב לו רבי משה מרדכי שולזינגר כי הבאים עושים זאת על פי מאמר חז"ל, שמי שיש לו חולה בביתו ילך אצל חכם שיבקש עליו רחמים. והוא שאל: "ומי אמר שאני הוא החכם שאליו מתכוונים חז"ל בדבריהם?"
השיב על כך הסטייפלער וסיפר: בביאליסטוק היה משוגע בשם מיכאל. דעתו של הלה נטרפה עליו לגמרי, והוא חשב את עצמו למיכאל המלאך. ילדי העיר היו מתגרים בו, ואומרים לו שוב ושוב כי הוא איננו מיכאל המלאך, אך הוא לא ויתר להם – הוא היה פותח בפניהם את התנ"ך, ומראה להם את האמור בספר דניאל על אודות מיכאל המלאך. 'רואים אתם?' אמר, 'בתנ"ך כתוב שאני מיכאל המלאך!'. הילדים הוסיפו ללעוג לו: 'אמנם כתוב כי יש מלאך ששמו מיכאל, אך לא נאמר כי אתה הוא זה!'... אולם מיכאל צעק עליהם בחרונו: 'כופרים אתם, והלוא כך כתוב בתורה!'. הילדים היו ממשיכים בהתגרויותיהם, ומיכאל היה ממשיך בשיגעונו: 'אפיקורסים! אני מיכאל המלאך, ככתוב בספר דניאל!'.
הסטייפלער סיים את הסיפור והסביר בענוותנותו: "כשיגעונו של אותו מיכאל לייחס לעצמו את דברי דניאל, כך שיגעון הוא לומר כי אני הוא החכם שעליו דיברו חז"ל"...
קמו עורכי העיתון והגישו תביעה משפטית נגד הצדיק מצאנז, שישלם פיצויים לצייר, בהיותם בטוחים שהראבינער עושה הנפלאות קילל והעניש את הצייר ולכן הצייר לקה בשיתוק.
"ומְקַּלֶל ך אָאֹר" (בראשית י"ב, ג')
בספר 'דברים ערבים – צאנז' מסופר כי הצדיק מצאנז בעל ה'דברי חיים' זי"ע היה מפורסם בעולם בתור איש מופת ופועל ישועות, ועם כל זה לא היתה עוד שום תמונה מדמות דיוקנו. החליטו עורכי העיתון הפולני 'כווילא' מלעמבערג לשלוח צייר אומן ידוע לצאנז, כדי לצייר את דמות דיוקנו של הראבינער [-הרב] הדגול העושה נפלאות.
בהגיעו לצאנז, השיג הצייר לעצמו דירה מול חצר קדשו של ה'דברי חיים', על מנת לנצל את ההזדמנות כאשר הרבי יוצא ללכת למקוה או לבית המדרש, כדי לשרטט קמעא קמעא קוים מדמות דיוקנו. ברם, לאחר שכבר הצליח בדרך זו לצייר את חצי פניו של הצדיק, לקה הצייר בשיתוק.
קמו עורכי העיתון והגישו תביעה משפטית נגד הצדיק מצאנז, שישלם פיצויים לצייר, בהיותם בטוחים שהראבינער עושה הנפלאות קילל והעניש את הצייר ולכן הצייר לקה בשיתוק.
במקרה היה הרבי אז חולה, ולא היה יכול להופיע בעצמו בבית המשפט, ולכן שלחו את כתב האישום אליו הביתה ודרשו ממנו תשובה. שלח הרבי את משמשו הנאמן ר' רפאל צימעטבוים, שהיה מפורסם בשם 'דער הויכער רפאל' [-רפאל הגבוה], לבית המשפט, וציוה עליו למסור בשמו את דברי התשובה הבאים: "מאז עומדי על דעתי, השתדלתי בכל יכולתי לא לעשות שום רעה לאף אדם, בין יהודי ובין גוי". בית המשפט ביטל את התביעה וזיכה את הצדיק מכל וכל.
הוא אמר לפקיד דברים נוקבים להעיק על מצפונו היהודי, עד שהלה ויתר והעמיס את שתי המזוודות... כך סודר הענין, אמרו שלום ועלו למטוס... באמצע הטיסה היה זה. הסטודנט ניגש אל אבא, נעמד מולו מתוך הערצה והפליט ארבע מלים נרגשות:
"וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַּטָאִים" (בראשית י"ג, י"ג)
בביטאון 'אספקלריא' הביא הרב אברהם מרדכי יוסף מרקסון, רב ומו"צ באשדוד ומח"ס 'סימני המצוות' ושאר ספרים, את מה שסיפר הגה"ח רמ"י הלוי קנר שליט"א: פעם נסע אבי ז"ל לארץ ישראל דרך רומא שבאיטליה. בנמל התעופה עמדו בתור סטודנטים יהודים, תינוקות שנשבו, שלמדו רפואה בעיר גֶנואה. מזוודת סטודנט אחד היתה כבדה מדי, ופקיד 'אל-על' תבע אותו שישלם על עודף המשקל. אבי ז"ל, שעמד אחריו בתור, הבחין בזה ומיד הציע לפקיד שיצרף את מזוודתו הקלה – בין שניהם לא יעלה המשקל על המותר – כדי למנוע את התשלום של אותו נוסע צעיר.
הפקיד סירב, ואבי יצא מגדרו והתעקש. חרה לו שכך מתנהג יהודי כלפי יהודי. על כגון זה הרי אמרו ש'כופין על מידת סדום'... הוא אמר לפקיד דברים נוקבים להעיק על מצפונו היהודי, עד שהלה ויתר והעמיס את שתי המזוודות... כך סודר הענין, אמרו שלום ועלו למטוס... באמצע הטיסה היה זה. הסטודנט ניגש אל אבא, נעמד מולו מתוך הערצה והפליט ארבע מלים נרגשות: "אולי יש לך תפילין...?" מעצמו בא הסטודנט, מעצמו התעורר. הוא ראה התנהגות יהודית אצילה. אדם זר לו רב את ריבו והתמסר להיטיב לו, להגן עליו, לחסוך לו הוצאות מיותרות, בגלל שהיה אכפת לו על יהודי אחר. בטבעיות עשה זאת, לא ציפה אף לתודה והלך לדרכו מבלי להוסיף דבר...
כפי הנראה פעל עליו הדבר נפשית. המטוס המריא ואף הסטודנט התרומם. הוא הבין שיש משהו גבוה מעולמו. הוא עבר בין שורות הנוסעים וחיפש את אבא. הוא רצה להעיף מבט על יהודי שורשי, להביע לו הוקרה ולהתקשר בארבע מלים יהודיות אלה: "אולי יש לך תפילין?" מבלי שנרמז לו על כך אף במלה...
ישראל אשר בך אתפאר...