Skip to content
מתיקא כדובשא

אמרי גידולי יעקב שלמה

  • Lech-Lecha
  • 5787
  • Hebrew
View printout

המל לכם כל זכר (יז, י) הרה״ק רבי שלום מבעלזא זיע״א הוזמן לסעודת ברית-מילה וכיבדו הנדבן. אמר לאבי הבן: ״היום הושלמה ברית-המילה שלך״. תמה האיש: ״ברית-המילה שלי?״ הסביר הצדיק: ״עד עכשיו צריך לקיים בשלמות במחשבה, בדיבור ובמעשה. את ברית-המילה אנו מקיימים כתינוק במעשה, אבל במחשבה אין הוא מקיים את המצווה, שכן עדיין אינו בר-דעת. רק כשמכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו, הוא מתקן את המחשבה שהייתה חסרה בברית שלו-עצמו״. וזהו שנאמר לאברהם ׳ואתה את בריתי תשמור, אתה וזרעך אחריך׳. לשם-מה נאמר שוב ׳אתה׳? אלא כאשר תקיים את הברית ל׳זרעך׳, תגיע ׳אתה׳ לשלמות במצוות המילה.

וכך שמנת ימים ימול לכם כל זכר (יז, יב) אנו אומרים במהלך ברית המילה ״כשם שנכנס לברית, כן ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים״. וכי מה עניינו של איחול זה, והלוא תינוק שנכנס לברית הוא חסר דעת, האם כך אנו רוצים שייכנס לתורה ולחופה? אלא, בשעה שמלים את התינוק אין בו אפילו שמץ של גאווה על שעשה מצווה גדולה כזאת. כך אנו מתפללים ומאחלים – כשם שנכנס לבריתו של אברהם אבינו בלי שמץ גאווה, כך ייכנס לתורה ולחופה. (הרה״ק ר׳ שלום מקאמינקא זצוק״ל)

ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלה (יב, ח) אהלה כתיב כלשון נקבה, אהלו נקרא אהלו בלשון זכר, בתחילה נטה את אהל אשתו ואחר כך את שלו (רש״י). אברהם אבינו הקדים לבנות את אהל אשתו, לפי שצריך לכבדה יותר מגופו (יבמות סב). לאחר פטירתו של ראש ישיבת טלז באמריקה, הגאון רבי מרדכי גיפטר ז״ל, סיפר אחד מתלמידיו: לאחר שנסמכתי לשמש כרב שכונה, הגעתי לבית רבי הגר״מ, והצגתי בפניו בעיה מסוימת שנוצרה אצלי בשלום-הבית: מדי בוקר מבקשת ממני אשתי להוריד את פח האשפה, ואני סבור שאין בכך כבוד התורה. מה עלי לעשות?... עשה ראש הישיבה עצמו כחושב ומהרהר ברוח ההלכה שיש להשיב לשאלה קשה כעין זו, ואחר כך אמר לאברך: ׳חושבני שאינך צריך להוריד את הפח׳. למחרת בבוקר, נשמעו דפיקות על דלת ביתו של האברך. מה נדהמו בני הזוג לפגוש על מפתן הבית, את ראש הישיבה בכבודו ובעצמו. ׳במה זכינו שכבוד הרב מגיע אלינו הבוקר?׳, שאלו בני הבית, והגר״מ גיפטר השיב: ׳אני מתנצל על ההפרעה, רק תראו לי בבקשה היכן מונח הפח כדי שאוכל להורידו...׳. (ופריו מתוק)

אל הארץ אשר אראך (יב, א) יהודי עשיר מרודזן נסע לבקר בארץ ישראל. בשובו, נכנס אל הרה״ק מרוז׳ין זי״ע והביע את אכזבתו שלא חש את ייחודה של הארץ. אמר לו הצדיק: ״יהודי עשיר חיפש חתן מעולה בעבור בתו, ולבסוף לא מצא חתן כלבבו ושידך אותה עם חייט פשוט. לפני החתונה אמר לבתו להתקשט, כדי שתמצא חן בעיני בעלה. אמרה לו בתו: בשביל החייט שלי אני יפה כמות שאני... ׳אף ארץ ישראל כך׳, סיים הצדיק, ׳היא מתקשטת ומתגלה במלוא הדרה לפני מי שיודע להעריך את רום ערכה, אבל לפני אנשים חומריים - היא נראית ארץ ככל הארצות׳״.

והיה ברכה (יב, ב) מעשה באדם אחד שהחזיק פעם בידי החתם סופר זצ״ל ועזר לו לעבור לצד השני של הרחוב שהיה מלא טיט ורפש. החתם סופר בירך אותו שיחיה מאה ועשרים שנה. וכך היה. הוא האריך ימים ושנים רבות, והגיע לזקנה מופלגת. כשהיה בערך בן מאה ושבע עשרה שנה, היה כבר כמעט גוסס, ואנשי החברא קדישא ישבו אצלו, אך הוא בכוח אמונתו הטהורה התחזק בכל כוחו וגירש אותם מהבית, באומרו להם: ״אין אני מוותר מהברכה של אותו צדיק אפילו יום אחד״. וכן היה, שהשלים מאה ועשרים שנים בשלימות!

More in this printout

View the whole printout