מדוע לובשים טלית ותשילין בשחרית? ובאיזה מקרה צרי להניח תשילין במנחה?
בפרשת השבוע מסופר על מלחמת אברהם אבינו ע"ה עם ארבעת המלכים, שלאחריה ביקש מלך סדום להעניק את כל רכוש ממלכתו לאברהם אבינו, ואברהם אבינו השיבו: "הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל יְיָ אֵל עֶלְיֹון קֹנֵה שָמַיִם וָאָרֶץ, אִם מִחּוט וְעַד שְר וְך נַעַל וְאִם אֶּקַח מִּכָל אֲׁשֶר לְָך". ומפרש ה'משך חכמה': "כוחי וגבורתי במלחמה איננו מסיבתי לא מחכמתי ולא מגבורתי חלילה, רק לה' קונה שמים וארץ, ולכן מה לי לשלל שלך, ואם אהנה, הוא כנהנה מקדשי גבוה". ואמרו חז"ל, שבשכר שאמר אברהם אבינו "אם מחוט ועד שרוך נעל", זכו בניו לשתי מצוות – לחוט של תכלת, ורצועה של תפילין. וכותב על כך ה'משך חכמה': "ויתכן שמשום זה כל ישראל מלובשים בתפילין וטלית גדול בתפילת שחרית, שאברהם תִּקְנָּה".
ואכן כך מנהג ישראל מדורי דורות, ללבוש טלית גדול ותפילין בשעת תפילת שחרית. ובשעת קריאת שמע של שחרית חובה יתֵרה יש בדבר, וכפי שאמרו חז"ל שהקורא קריאת שמע של שחרית ללא תפילין הריהו כמעיד עדות שקר בעצמו, ופירשו הראשונים שכיון שהוא אומר "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך", וכביכול מעיד בכך שהוא מקיים את המצוה, ובפועל אינו מקיימ ה עתה, הריהו כמעיד עדות שקר על עצמו. וכך אמרו גם ביחס ללבישת ציצית בשעת קריאת שמע, שאומרים בה "ועשו להם ציצית", ועל כן מי שאינו לובש ציצית בשעת קריאת שמע, כאילו מעיד עדות שקר. וכך נפסק בשולחן ערוך במספר מקומות, שכל אדם צריך שיהיו עליו ציצית ותפילין בשעת קריאת שמע ותפילת שחרית. אולם, אם קיים ספק שמא יחלוף זמן קריאת שמע, או זמן תפילה, עד שיניח תפילין או ילבש את הציצית, יקרא בלעדיהן, כי אין דבר זה דוחה את קיום המצוה. וכן אם מסיבה כלשהי אינו יכול להתעטף בטלית ובתפילין בבוקר, כגון שאינן ברשותו – יקרא קריאת שמע ויתפלל בלעדיהן, ולא אמרו שנחשב כמעיד עדות שקר אלא כשעושה כן בזדון, ולא כשהוא אנוס בדבר.
ונחלקו הפוסקים בנוגע למי שקורא קריאת שמע לפני 'סוף זמן קריאת שמע' הראשון, ובכוונתו לקוראה עם ברכותיה לפני סוף הזמן השני – האם צריך להניח תפילין למשך הקריאה הראשונה. ומי שקרא קריאת שמע ללא תפילין – כשיניח תפילין בהמשך היום, יקרא עמהן קריאת שמע, או פרשה אחרת מהתורה, או איזה מזמור תהלים. ואם שכח להתפלל שחרית, ומתפלל שתי תפילות במנחה – אחת למנחה ואחת לתשלומי שחרית - ראוי שיניח תפילין בשעת תפילות אלו, כיון שלא זכה להתפלל שחרית עם תפילין.
[שו"ע או"ח כה, ד, ומשנ"ב יד. שו"ע או"ח לז, ב. משנ"ב כד, ג; מו, לג; ו־סו, מ; בו"מ דרשו, נח, 7, ו־סו, 32]
האם מותר להשרות מאכל במים בכלי שבלוע בו איסור? ובמה שונֶה דינו של דג ה'הערינג' מכל מאכל מלוח אחר?
מאכל שהושרה במים או בנוזל אחר במשך עשרים וארבע שעות, נקרא 'כבוש', וכבישה דינ ה כבישול; ולכן, מאכל שהושרה יחד עם מאכל של איסור, הריהו נאסר באכילה, אלא אם כן טעם האיסור שנבלע בו בטֵל בהתאם לכללי דין ה'ביטול'. אולם, מאכל שהושרה בכלי נקי שבלוע בו טעם איסור, אינו נאסר. וטעם הדבר, משום שאם הכלי אינו 'בן יומו', כלומר, שכבר חלפו עשרים וארבע שעות מאז שנבלע בו טעם האיסור – בדרך כלל הטעם נחשב לטעם 'פגום', שאין בכוחו לאסור. ואף אם הכלי בן יומו, בדיעבד המאכל מותר, מפני שתהליך פליטת הטעם באמצעו הכבישה נשלם רק בתום עשרים וארבע השעות, ובשעה זו כבר 'נפגם' טעם האיסור, שהרי כבר חלפו למעלה מעשרים וארבע שעות מאז שנבלע בכלי. [אך יש אומרים שכלי שיש בו נוזל, הטעם הבלוע בו נשמר לאורך זמן, ואינו נפגם]. ולכתחילה, אין להשרות מאכל בכלי שבלוע בו איסור, אף כשאינו בן יומו.
והנחת מאכל בכלי שבלוע בו איסור, ללא השרייה בנוזל – מותרת לכתחילה, ואף אם יש על גביו מעט לחות. אולם, מאכל מלוח שיש על גביו מעט לחּות, לכתחילה אין להניחו בכלי שבלוע בו איסור; ואף כשאין על גביו לחות, רצוי להימנע מלהניחו בכלי שבלוע בו איסור, מאחר וקיים חשש להפלטת טעם כלשהו מהכלי בכוח המלח. אולם, בדיעבד, אנו נוקטים שאין בכוחו של המלח להפליט טעם הבלוע בכלי, והמאכל מותר באכילה. מאידך, פעמים שמליחותו של המאכל אָכֵן גורמת לאוסרו באכילה; והיינו, כאשר מאכל שנמלח בכמות גדולה של מלח מושרה בתוך נוזל בכלי שבלוע בו איסור ואינו 'בן יומו'; שאז המלח גורם להשבחת הטעם הנפלט מהכלי, והוא אינו נחשב ל'פגום', וממילא דין הכלי כבן יומו, [ראה לעיל]. והדוגמה שנתנו הפוסקים לכמּות המלח המדוברת, היא – כמּות מלח המשמשת למליחת בשר לׁשֵם אחסון ממושך.
ומאכל מלוח המונח בכלי שבלוע בו איסור, ומחמת מליחותו נוצר ציר מלוח שהוא מושרה בתוכו – יש אומרים שמחמת עוצמתו של ציר זה נחשבת ההשרייה ככבישה אף כשהמאכל הושרה בתוכו לזמן קצר בלבד [ראה במקורות]; כך שאם הכלי 'בן יומו', או שהמאכל נמלח בכמות גדולה של מלח, שאז הטעם הבלוע בכלי אינו נחשב לפגום, כאמור לעיל – המאכל נאסר. אולם, יש אומרים שהציר הנוצר מהמלח אינו חזק יותר מהמלח עצמו, שאין בכוחו להפליט טעם מהכלי, ולכן דין הציר כדין כל נוזל אחר, שאין בכוחו להפליט טעם מהכלי אלא לאחר עשרים וארבע שעות. ובמקרה שהדבר כרוך בהפסד [משמעותי], ניתן להקל. ואם המאכל המלוח מושרה במים ובציר יחד, המים מבטלים את כוח הציר, ולכל הדעות אין הכבישה נחשבת כבישול אלא לאחר עשרים וארבע שעות; אולם, בדג 'הערינג', שמליחותו חזקה במיוחד, יתכן שאין בכוח המים לבטל את כוח הציר היוצא ממנו.
מדוע אין תעניות בה"ב לאחר חנוכה? ומה הקשר בין מזג האוויר לתעניות בה"ב?
בתקופה זו, יש שמתענים, ויש שאומרים סליחות, בשלושה ימים: שני וחמישי ושני, בזה אחר זה; ובקיצור: 'בה"ב'. סדרי תעניות וסליחות אלו מתקיימים הן בתחילת חודש חשוון, לאחר חג הסוכות, והן בתחילת חודש אייר, לאחר חג הפסח. מטרת התעניות היא לכפר על חטאים אפשריים שנגרמו מרוב המשתה והשמחה היתירה בימים הרבים של המועד שלפניהן, אשר מלבד החובה שבקיומם [של המשתה והשמחה] בימים אלו, יש גם פנאי להרבות בהם משום שהמון העם אינו טרוד במלאכתו. וכתב הלבוש, שלפיכך לא תיקנו סדר זה לאחר ימי החנוכה, משום שבימים אלו אין המשתה והשמחה חובה, וגם העם טרוד במלאכתו, ואינם נוהגים בהם בשמחה יתירה.
והלבוש מוסיף, שיש שנתנו טעם נוסף לתעניות אלו שבתחילת החורף ובתחילת הקיץ – מחמת השינויים במזג האוויר; כלומר, התעניות נועדו לזְכּות להינצל מפגעי השינויים במזג האוויר. ובאליה רבה כתב שיש אומרים שתעניות אלו הן כדי לזכות להצלחה בענייני התבואה: בחשוון – הגשמים, ובאייר – הקציר.
[שו"ע תמז, ה, משנ"ב לט ו־מב, שעה"צ מא, מד ו־מז, וביה"ל ד"ה השרויים; בו"מ דרשו, 68 ,67 ,63 ,62 ו־74, וראה שם, 69] [שו"ע תצב, א, לבוש א, א"ר ב, ומשנ"ב א; בו"מ דרשו, 1]