מה ביקש הרבי להכריז בעת אמירת פסוקי "אתה הראת"? מדוע מי שמצטער בקיום מצווה הוא 'כמו התינוק' שבוכה בברית? ואיזה 'יסודות' ניתן ללמוד מברית מילה לקיום כל המצוות?
ברית במקום מרוחק
מספר הרב שמואל פסח בוגומילסקי:
בקיץ של שנת תש"כ נסעתי במסגרת "מרכז שליחות" עם חברי חיים סוויד. פנינו היו מועדות לדרום אמריקה, אך עברנו תחילה דרך ברבדוס שבאיים הקריביים, שם פעלתי במסגרת ה"מרכז שליחות" בקיץ הקודם, כדי לפגוש את היהודים עימם עמדנו בקשר.
בביקורנו הפעם נודע לנו שיש חבורה של ילדים שמעולם לא עברו ברית מילה כהלכתה. עלה לי רעיון: אם נביא מוהל שיבצע את ההליך, ואת הרב זלמן שמעון דבורקין, רבה של קראון הייטס, שיפקח הלכתית, נוכל לבצע ברית מילה עבור כל אותם ילדים.
הרעיון התקבל בהתלהבות, ופניתי לרב חדקוב, מנהל ה"מרכז לענייני חינוך", שמסר את הסכמת הרבי. הרבי אפילו השאיל לרב דבורקין את ספר התורה הזעיר האישי שלו שייקח אותו עמו לנסיעה, כדי שיוכל לקרוא בו במשך שהותו בברבדוס. הרב והמוהל הגיעו, וערכנו את טקס ברית המילה לשמונה עשר ילדים.
אחרי הברית, המשכנו לדרום אמריקה כמתוכנן. אך כאשר הגענו לצ'ילה, חיכה לנו מברק מהרב חדקוב: "סוויד ישוב לניו יורק; בוגומילסקי ייסע לברבדוס". התברר שהקהילה שלחה בקשה לרבי: "הפכת את ילדינו ליהודים", כתבו, "אך אנו זקוקים למישהו כאן שיחנך אותם!". כך יצא שחזרתי לברבדוס ולמדתי תורה עם אותם ילדים עד ראש השנה.
לקראת שובי, שלח איתי אחד היהודים המקומיים, מר שפייזמן – שמאז הקיץ הקודם כבר הספיק להגיע לביקור אצל הרבי – תרומה בסכום שווה ערך לגימטריית שמו של הרבי. הכסף היה מיועד להקדשת אחד מפסוקי "אתה הראת", הנמכרים בדרך כלל ונאמרים לפני ה"הקפות" בשמחת תורה.
במהלך הקראת פסוקי "אתה הראת", לפני שהחל באמירת אחד הפסוקים, פנה אליי הרבי וביקש שאכריז: "הפסוק הבא מוקדש לזכות שמונה עשר הילדים שנימולו במקום מרוחק". הרבי אפילו ביקש שאכריז את שמות הילדים, אם אני יודע את כולם; לא ידעתי, אבל אחרי החג דאגתי להכניס אל הרבי רשימה עם כל השמות.
'מחיר' המצווה
לקיום המצוות יש 'מחיר'. כבר במצווה הראשונה לה יהודי זוכה בעת ביאתו לעולם – ברית המילה – כרוך קיום המצווה ב"צערא דינוקא", ובכי התינוק הוא חלק בלתי נפרד מפס הקול של טקס הברית.
גם המצוות אותם יזכה הרך הנולד לקיים בהמשך חייו, יהיו כרוכים במחיר של דוחק וצער. כפי שכולנו מכירים מקרוב, קיום המצווה כרוך לעיתים בטרחה ומאמץ פיזי שהגוף העצל שלנו היה שש לוותר עליהם; לעיתים מדובר בדוחק של השקעה כספית לא מבוטלת – ברכישת תפילין מהודרות או בצריכת מזון בכשרות מהודרת ומוקפדת יותר; ובוודאי כשהמצווה דורשת מאיתנו לוותר על רווח כספי מפתה או על דבר תאווה נחשק, רק בגלל איסור התורה.
את היחס הנכון ל'מחיר' הזה, עלינו ללמוד ממצוות ברית המילה עליה נקרא בפרשתנו. זוהי המצווה הראשונה אותה יהודי מקיים בחייו, ומסתבר כי בתור שכזו, קבעה בה התורה יסודות שילוו את קיום המצוות גם בכל משך ימי חייו.
למה התינוק בוכה?
התובנה הראשונה שעלינו להסיק היא מהבכי של התינוק בזמן הברית. למה הוא בוכה? פשוט מאוד: הוא עדיין תינוק, חסר דעת. ופשוט לא מבין מה מתרחש כאן.
אדם מבוגר שנכנס לברית מרצונו, ומודע לעוצמה המיוחדת של החיבור הנצחי עם הקדוש ברוך הוא באופן של "בריתי בבשרכם", ולהשפעה האדירה של המצווה על כל משך ימי חייו – לא יבכה מצער. כן, כואב לו. אבל צער, התמרמרות או חמיצות? ממש לא. הלב שלו יהיה מלא בשמחה ואושר על הזכות העצומה שנפלה בחלקו.
כשמופיעה אצלנו תחושת דוחק וצער בגלל קיום מצווה, אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו: לא להיות כמו התינוק בברית... אם התחושה הזו קיימת, זה רק בגלל שפשוט לא הבנו את גודל העניין.
ברגע שנעצור להתבונן בזכות העצומה של המצווה ובהשפעה שלה על החיים שלנו, הצער ייעלם. המאמץ יישאר אותו מאמץ וההקרבה תהיה אותה הקרבה, אבל במקום תחושת חמיצות ודוחק, תופיע תחושת סיפוק ושמחה.
התורה דואגת לחיים שלך
במצוות ברית המילה בולט באופן מיוחד, עד כמה התורה דואגת לרווחה ולבריאות הגשמית שלנו. הרי אם יש אפילו חשש קל של סכנה לתינוק, ההנחיה ההלכתית החד-משמעית היא לדחות את הברית, ולא לקיימה בזמנה.
השילוב הזה בתוך אותה מצווה - של הצער הכרוך בה מצד אחד, והזהירות המופלגת מכך שבריאותו של התינוק לא תיפגע מצד שני – מעביר מסר ברור:
אם הטרחה, המאמץ או הוויתור הכרוכים בקיום מצווה היו מזיקים לחיים הגשמיים שלנו, התורה לא הייתה דורשת זאת... ואם למרות הצער והדוחק התורה מורה לקיים את המצווה - הדבר מוכיח שזהו קושי מזערי, שאינו פוגע בטובתו ורווחתו הגשמית של היהודי, אלא רק להפך: נושא בחובו זכות עצומה, ומביא עימו ברכה, אושר ועושר בגשמיות וברוחניות גם יחד.
חותם של קדושה
הייחודיות של מצוות ברית המילה היא בכך שפעולת המצווה מטביעה בגופו של היהודי חותם פיזי הניכר לעין, שמלווה אותו לאורך כל ימי חייו.
וכיוון שברית המילה, המצווה הראשונה, היא יסוד לכל המצוות, המסקנה המתבקשת היא – כי כך בדיוק פועלת גם כל מצווה ומצווה שיהודי זוכה לקיים במהלך ימי חייו.
נכון, בשונה מברית המילה, את החותם של שאר המצוות אנחנו לא רואים בעיניים הגשמיות. אבל הפעולה היא בדיוק אותה פעולה, יהודי לאחר קיום המצווה לא דומה ליהודי שלפני המצווה. המצווה מחוללת בו שינוי, ומקדשת אותו באופן שמשפיע על כל מהלך חייו.
ברגע שנתבונן במשמעות העמוקה הזו ונלמד להעריך אותה נכון, 'נפסיק לבכות' מתוך חוסר הבנה, כמו התינוק בברית, אלא נזכה לקיים את כל המצוות מתוך חיות, רוממות ושמחה פורצת גבולות.
(מבוסס על 'רשימות' חוברת כו)