הכתוב מדבר באדם שלווה כספים והגיע זמן הפירעון ולא פרע את חובו. נוטל ממנו בעל-חובו משכון. אם ייטול ממנו בגד יום - לא ייקחנו בלילה, כשאין בו צורך, וישיבנו לבעליו עם שחר. אם נטל כר את כסת, יטילנו בבוקר וישיבנו לפנות ערב. שאם לא כן, "במה ישכב? והיה כי יצעק אלי ושמעתי, כי חנון אני". מקשה רבינו עובדיה ספורנו ז"ל: מה יצעק, ועל מה יצעק? והלא הוא האשם, הוא חייב כסף ולא פרע בזמנו! ומה ישמע הקב"ה במידת חנינתו?
וביאר: אמת, שאין הצדקה לאי פירעון החוב. אבל העני יצעק וישאל: ריבונו של עולם, מדוע הפלית אותי לרעה, מדוע אני העני והוא העשיר? מדוע יש לו כסף מיותר להלוות, ולי אין את הכסף הראוי לפירעון? ומדוע נגזר עלי לחיות חיי מחסור, לפגר בתשלום חובי, ליתן משכון ולישון בלא כרית? וזעקתו תעלה למרום, ותפעל את פעולתה. הקב"ה יעביר מעט מהשפע מן העשיר המלווה - אל העני הלווה ... לפיכך מייעצת התורה לעשיר: אם קיימת את המצווה והלווית את הכסף, ובהגיע המועד הכסף לא הוחזר, כדאי לך לנהוג בוותרנות. כך ישמור הקדוש ברוך הוא בידיך את האפשרות להמשיך ולהלוות!!!
