בין החסידים הרבים שהגיעו אל חצירו של הצדיק רבי יחזקאל שרגא משינאווא היה חסיד אחד שנתן לרבי מתנה זוג פמוטים מבהיקים. יסלח לי אמר הרבי אולם מנוע אני מלהשתמש במתנתך כיון שברק הכסף יש בו משום גאווה. רבי אמר החסיד אי וזה לא כסף ממש אלא נחושת מצופה בכסף. אם כך אמר הרבי הרי זה גרוע שבעתיים גם שקר וגם גאווה!
הפצירו בני הבית ברבי ואמרו לו כי אם לא ייקח את המתנה יהיה במעשה זה משום פגיעה באותו חסיד שלא התכוון לכל רע. הסכים הרבי להניח את הפמוטים על שולחנו שבת אחת בלבד ובתנאי כי אל הפמוטים יוצמד פתק ובו כתוב בבירור שאין אלו פמוטי כסף אלא ציפוי כסף בלבד... אחרת אמר הרבי יש כאן משום שקר וגניבת דעת.
תלמיד חכם מנקיי הדעת בשכונת הבוכרים בירושלים סיפר לי, כי בצעירותו למד אצל מורינו ורבנו רבי עזרא עטיה זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף בירושלים. אותו תלמיד חכם נבחן אצל ראש הישיבה, והיה אמור לקבל ממנו תעודת הוראה בחתימת ידו.
באותם ימים, הישיבה שכנה בעירה עתיקה, אך אותו תלמיד פגש את רבי עזרא עטיה בשכונת גאולה בירושלים, ובקש ממנו לחתום על התעודה. הביט רבי עזרא עטיה בתעודה ואמר לתלמיד, הזמן מונית וניסע לעיר העתיקה, שם אחתום לך על התעודה. תמה אותו תלמיד ושאל, רבנו! מדוע לטרוח ולנסוע לעיר העתיקה כבודו יכול לחתום פה? הביט בו הרב ואמר לו, ראה בני, בסוף התעודה כתוב: "ובאתי על החתום פה ישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה ירושלים", והיאך אהיה דובר שקר כשאחתום לך פה בשכונת גאולה ולא כפי שכתוב בתעודה פה העירה עתיקה?
ואכן נסעו לעירה עתיקה ושם חתם לו הרב. "מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה'". ישמע החכם ויוסיף לקח.
