על סף פתח מעון קדשו של המגיד הגדול הרבי ר׳ בער ממעזריטש זי״ע, עמד תלמידו המגיד הקדוש רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב זי״ע. עד הנה הגיע בדרכו הארוכה, להסתופף במחיצתו הטהורה של רבו, וביקש לבוא אל הקודש פנימה, ליטול ברכת שלום.
ואולם, כשנפתחה בפניו הדלת, ראה והנה פני המשמש חיוורים כסיד. ״שלום עליכם!״, קיבל המשמש את האורח הגדול בשפה רפה, ״אינני יודע אם כדאי לכם להיכנס בשעה שכזאת״.
״מה אירע?!״, הביע האורח הגדול את דאגתו.
סיפר לו המשמש, כי אחד מבני משפחתו של המגיד נחלה קשות, רחמנא ליצלן, וכי בשעה האחרונה כבר הגיע עד שערי מות, ונאבק על חייו. ״הרבי שרוי בצער רב״, סיפר המשמש, ״ולכן חושבני שעדיף אם לא יכנס מעלת כבודו בשעה כזו, כשמידת הדין מתוחה״.
אנחה כבדה נפלטה מפי המגיד מזלאטשוב לשמע הבשורה הנוראה, אך הוא הפציר באיש שיחו: ״במטותא מינך, תנה לי לבוא אל הקודש, כי יש לי דבר לומר באוזני הרבי דווקא בשעה קשה זו״.
לא יכול היה המשמש לסרב לבקשת הצדיק, ופתח בפניו את הדלת לרווחה.
בתוך הבית שרר יגון עמוק. בני המשפחה והמקורבים שהתהלכו שם בלחץ קודר, כשספרי תהלים בידיהם, התרגשו למראה פני האורח רם-המעלה, אך לא יכלו דברו לשלום. גם בחדר הרבי שררה דממה מעיקה. הצדיק האלוקי ישב סמוך לשולחנו, ובידו הימנית הליט את מצחו שנעשה קמטים-קמטים.
״אל נא ידאג רבינו!״, פנה התלמיד לרבו ובישר לו בקול בטוח: ״הלא יראה כי עוד יסעד החולה עמנו לסעודת הערב!״.
הסיר הרבי ר׳ בער את ידו מעל מצחו, ואור חדש האיר על פניו.
כעבור שעה קלה נשמעה הבשורה הטובה, כי בחסדי ה׳ הוטב מצבו של החולה, וכי הוא מתחזק ומתרפא באורח פלא. לקראת ערב כבר פקח החולה את עיניו, ואף קם ממיטתו והתהלך כאחד האדם, לתדהמת כל הנוכחים, לרבות הרופאים ששפשפו עיניהם בתימהון, ויהי לפלא.
ואכן בסעודת אותו הערב, שהפכה והיתה לסעודת הודאה, הסב החולה שנתרפא, בצוותא עם שני הצדיקים.
וכך הגיב המגיד הקדוש הרבי ר׳ בער על הנס והפלא שהתרחש לנגד עיניהם: ״כאשר שכב החולה על ערש דווי, הרגשתי ששערי תפילה נעולים וכבר נגזרה הגזירה, ואולם, כשהגיע תלמידי היקר המגיד מזלאטשוב ודיבר אלי באמונה איתנה ומוחלטת שכזאת, התהפך מיד המצב לטובה, שהרי זוהי כוחה של האמונה, לבטל גזירות ולהמשיך ישועות״.
וכשהיה הרה״ק רבי שלמה מזוויעהל זי״ע מספר מעשה זה, אודות זקנו המגיד מזלאטשוב, היה מוסיף ואומר בענוות חן: ״אכן שתי מדרגות לאמונה, האחת היא האמונה שכל מה שעשה השי״ת – הוא לטובה, ואילו מדרגה גבוהה יותר היא כשהאמונה כל כך איתנה שבכוחה להמשיך את הישועה, ואני לא זכיתי אלא למדרגה הראשונה, ולא למדרגתו הגבוהה של זקני הקדוש הרבי ר׳ מיכל׳ע...״
••• את זו דרש אותו צדיק – המגיד הקדוש מזלאטשוב זי״ע – בפרשתנו, פרשת נח, כפי שמביא משמו הרה״ק רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא זי״ע, בספרו הקדוש ׳אוהב ישראל׳ בהאי לישנא:
״בשם הרב מ׳ יחיאל מיכל מגיד מישרים מזלאטשוב: ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התיבה מפני מי המבול (ז, ז). ופירש ז״ל אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול עד שדחקוהו המים, עכ״ל (בראשית רבה לב, ו). והלא פלא גדול לחשוד את נח הצדיק שהיה מקטני אמנה בהשי״ת ח״ו. ונראה לבאר, דהנה תיבת אמונה יש לו שני פירושים, א׳ כפשוטו – האמנת הדבר שבודאי יהיה כך. עוד יש לומר אמונה מלשון ׳ויהי אומן את הדסה׳ (אסתר ב, ז) והוא לשון המשכה וגידול. כי באמונה יש כח זה שעל ידי האמונה יומשך הדבר הזה ממקורו ויבוא, היינו שעל-ידי שהוא מאמין בהשי״ת ובוטח בו באמונה שלימה על שום איזה דבר, אז נמשך הדבר ההוא ובא בשלימות. והנה נח הצדיק בוודאי האמין בשלימות בכל אשר דיבר אליו השי״ת בכל לבבו ובכל נפשו בתמימות כדרכו הטוב מאז ומקדם, אך בדבר זה היה ירא להאמין באמונה שלימה בכל לבבו, כי אולי יהיה הוא הגורם להבאת המבול, ולא היה יודע איך ליתן עצות בנפשו מה לעשות. וזהו שפירש רש״י ז״ל מקטני אמנה היה מאמין ואינו מאמין, רצונו לומר באמת היה מאמין, רק שירא להאמין בשלימות שהשי״ת יביא המבול, כי אולי יהיה הוא הגורם לזה וכנ״ל, עד שדחקוהו המים כו׳, והבן היטב ודברי פי חכם חן״.
גם בנו של המגיד מזלאטשוב, הרה״ק רבי יצחק מראדוויל זי״ע, נביא את הדברים בספרו הקדוש ׳אור יצחק׳ (ד״ה ויבא נח) וזה לשונו הקדוש:
״כמו שאמר אבי הקדוש ז״ל, אמונה הוא לשון המשכה... אמונה הוא הצנור, האדם כמו שהוא מאמין כך יכול אדם להמשיך אליו כל הטובות וכל הברכות מן המקור, והוא דבר עמוק... לזה הכניס (נח) את עצמו בקטנות האמונה ולא היה מאמין שיבוא מבול, בכדי שלא להמשיך המבול, ולא רצה ליכנס אל התיבה...״
ומידה טובה הרי מרובה ממידת פורענות, אם ידע נח שהאמונה בביאת המבול עלולה להביאו, על אחת כמה וכמה שהאמונה בישועות, בניסים ובנפלאות, בכוחה להמשיך אותם, כל שכן האמונה בביאת המשיח יכולה היא שתביא את הגאולה, בב״א.
עפ״י: ׳יסוד צדיק׳