השבוע מספרת לנו התוה״ק מהי עצת השי״ת לנח להינצל מהמבול.
נשאלת השאלה: התורה שייכת לכל אחד בכל זמן – איך א״כ קשורה אלינו עצת השי״ת לנח?
התירוץ יודע כל אחד: שגם אנחנו נמצאים במבול ומחפשים הצלה.
גם אותנו מאיימים לשטוף מים זידוניים, הזוממים להוריד אותנו לשאול תחתית – לסבול גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.
ומהי העצה?
העצה היא מה שהתחלנו השבוע לעשות – החלנו את הזמן!
הבחורים – בישיבות.
האברכים – בכוללים.
והעוסקים במלאכתם בנאמנה – בשגרת הקביעות עתים.
הצד השווה: נכנסנו כולנו לתיבה הרוחנית.
מה אנחנו עושים בה – בתיבה?
לומדים ומתפללים.
איך לומדים? ואיך מתפללים?
על ידי שמוציאים תיבות – מילים מהפה.
מילים אלו – תיבה זו, היא-היא ההגנה מכל מה שקורה בחוץ ברוחניות ובגשמיות.
היא זאת המקשרת אותנו למקור החיים והטוב, היא זאת המבטיחה לנו חיים טובים ומאושרים בעולם הזה ובעולם הבא.
אבל יש פרט אחד שהשי״ת אמר לנח שאותו אנו לא כל כך יודעים.
ולמרות שאנו לא יודעים אותו, אבל הוא קריטי ליעילות העצה של הכניסה לתיבה.
הפרט הזה הוא הוראת השי״ת: ״צהר תעשה לתיבה״.
אומר השי״ת לנח – התיבה צריכה להיות מוארת – לעכטיג!
כי אם היא חשוכה – היא לא מועילה. אם חסר בה אור – חסר ביעילות שלה.
וזה גם קשור אלינו:
אם אנחנו מוציאים את תיבות הקדושה מהפה ללא אור – חסר בהן והן לא כל כך מועילות.
כי הקדושה הולכת עם אור, והטומאה עם חושך!
החשכות שייכת למבול – והאור לתיבה!
א פרייליכ׳ן שבת און א לעכטיג׳ן זמן
ידידכם: ישעיה יצחק פרידמאן