חמש מילים קטנות ביידיש, שעוברות מפה לאוזן ומדור לדור. יש שרואים אותן כסגולה חביבה, ויש שמחייכים אליהן בסלחנות, כמו אל משפט מדי-יפה בשביל העולם האמיתי והמורכב.
אבל מה הן באמת? בואו נצא לרגע לפגוש את יצחק-אשר.
ראשית החורף
הבוקר הראשון של זמן חורף. באוויר עומד ריח של דפים חדשים ושל התחלה. היכל הישיבה מלא עד אפס מקום, הקולות עולים ומתערבבים, ויצחק-אשר יושב מול הגמרא בתחושה שלא הרגיש כבר זמן רב: הוא חזר עם כוחות מחודשים. המצב בישיבה טוב, החברותא מצוינת, והסוגיא מאירה פנים.
ובכל זאת, אי שם מתחת לשמחה, ניקרה בו ציפור קטנה ולחשה בקול שקט ועקשני:
"נו, באמת. אתה יודע טוב טוב איך זה נגמר. עוד יום-יומיים, ושוב תתחיל לחלום בסדרים או לפטפט עם זלמן בעניינים העומדים על הפרק. שוב תתקשה לקום בבוקר ותאחר לתפילה. תאחר, תינזף, תתרגז – ובסוף עוד תריב עם החברים."
הוא ניסה לגרש אותה. היא חזרה.
ופלאי פלאים – התחזית התגשמה כמעט אחת לאחת. הבוקר שבו השעון צלצל והוא רק התהפך לכמה דקות לצד השני. ההגעה המאוחרת. המבט החמור של המשגיח.
העקיצה לחבר שיצאה מבלי שיתכוון, והסתבכה כפקעת חוטים ללא מוצא.
וכשהמשגיח העיר לו, וניסה לדבר איתו על התמודדויותיו וקשייו - השיחה, כמו תמיד, עלתה על שרטון.
התקיימו בו, מילה במילה, הפסוקים: "את אשר יגורתי יבוא לי" ו"כאשר שָׁעַר בנפשו כן היה".
"זה העולם," אמר לעצמו בייאוש שקט. "כך אני."
"אני אדם ריאלי"
בערב, בפינה שקטה, שפך את ליבו בפני חבר קרוב. החבר הקשיב, שתק רגע, ואמר:
"שמעתי פעם פתגם: טְרַאכְט גּוּט וֶועט זַיְין גּוּט – חשוב טוב, יהיה טוב."
יצחק-אשר חייך חיוך עייף. "אני מכיר את הפתגם עוד מימי התלמוד תורה. פתגם המיוחס להרה"ק בעל ה'צמח צדק' מליובאוויטש זי"ע. אבל תאמין לי, נדמה לי שזה מתאים מאוד לשלוחי חב"ד שמסתובבים לחזק אנשים רחוקים, שבורי-לב, או משמחים בעלי-ייסורים בבתי חולים. זה טוב בשביל חיזוק ועידוד. אבל אני אדם ריאלי. אני מכיר היטב את הסביבה, ואני מכיר את עצמי. פתגמים כאלו ואחרים, לא ישנו את המצב".
ואולי זה הרגע שכדאי לעצור בו.
כמה פעמים אמר כל אחד מאיתנו את המשפט הזה – "אני אדם מציאותי" – כשבעצם התכוון לומר: "אני כבר יודע מראש שלא אתקדם", "זה לא יצליח"?
כוח המחשבה
אבל משהו במילים האלה סירב לעזוב אותו. הוא נזכר שראה פעם בעלון מודעה של מאמן, שדיברה בהתלהבות על הסוד המקסים של 'מחשבה יוצרת מציאות'. "אולי בכל זאת יש בזה משהו" הרהר.
מצד שני, משהו בפרסום זה צרם לו. הדיבורים האלו, על 'להזמין מציאות', נראו לו זרים לרוח היהדות והאמונה.
באחד הימים, פגש בבית המדרש את רבי דוד. משהו נדלק בראשו. הוא מכיר היטב את האברך הזה, הוא מבין גדול בספרי חסידות. גם ידען וגם עמקן שמצליח לפשט את עומקיה ורבדיה של מחשבת החסידות.
הוא הכתובת הנכונה לבירורים כאלו.
יצחק-אשר ניגש אליו, ופתח לפניו את רחשי לבו, ספקותיו ולבטיו.
רב-דוד לא איכזב. הוא פתח לפניו את ה'אוהב ישראל' בפרשת לך – ושם התגלה לו יסוד ששינה את התמונה כולה.
המילים בספר הקדוש זעקו: כי באמונה יש כח זה, שע"י האמונה יומשך הדבר הזה ממקורו ויבוא.
לא קסם – אמונה!
המחשבה, כך למד, אינה מטה קסמים. אין בה כוח עצמאי לשנות עתים ולהחליף מצבים, כאילו האדם חושב והמציאות מצייתת. מי שמחפש בפתגם נוסחה מכנית – יתאכזב.
אבל יש במחשבה כוח אחר, עמוק בהרבה: כוח להעצים את האמונה בטובו של הקב"ה. וכשהאמונה הזו מתחזקת בלב, היא עצמה ממשיכה שפע טוב. כי אמונה היא המשכה.
פתאום הבין יצחק-אשר: "טראכט גוט" אינו "תדמיין שהכול בסדר". פירושו: תחשוב על הטוב שהקב"ה רוצה להשפיע עליך, ותאמין בכוחו וברוב טובו, באמת. תאמין שיהיה טוב, כי השי"ת באמת רוצה ומתכוון לתת לך טוב. אתה צריך רק לפתוח את ידיך.
ההבדל בין שתי הגישות הוא שמים וארץ. כמו בין מי שמצייר שמש על החלון, לבין מי שפותח את התריס ומזמין לאור שתיכנס.
ר' דוד מאיר עוד שתי זווית:
איננו עוסקים כאן בעצה פרקטית איך להיטיב את תנאי החיים. ואם אינה מצליחה סימן שאינה נכונה.
אלא בעבודה עצמית של אמונה, שהיא עבודה ממושכת של התחברות למקור החיים. ולכן בלי קשר, אם ראיתי תוצאה או לא. אמשיך עם עבודתי להאמין ולמשוך את טובו של הקב"ה אלי.
אמונה איננה מתג שמדליקים פעם אחת. היא שריר. בפעם הראשונה הוא רועד, בפעם העשירית הוא כבר נושא משקל.
ועוד נקודה חשובה. ככלות הכול עלינו לזכור שהקב"ה אינו עובד אצלינו, אלא להיפך. כמה שיש לאדם יותר אמונה בטובתו של הקב"ה – כך ירבו הסיכויים שאכן יזכה לה.
אבל אם השי"ת החליט עדיין לא להשפיע לו את הטובה שהוא מקווה לה, אז לא. אחרי הכול, הוא יודע באמת מה טוב לנו. ובכן, נקבל גזרותיו באהבה, ונמשיך להאמין בטוב.
יצחק-אשר עדיין שומע לפעמים את הציפור הקטנה. אבל עכשיו, כשהיא מתחילה ללחוש, הוא כבר יודע מה לענות לה. הוא עוצר לרגע, נושם, ואומר בלב: טְרַאכְט גּוּט – וֶועט זַיְין גּוּט.
למעשה: לפני שאני ניגש ללמוד, או לפני פעולה שאני מסתפק בהצלחתה או חושש ממנה – אעצור לרגע אחד. אעצום עיניים אם צריך, ואנשום ברוגע.
ואז אחשוב: הקב"ה נתן בידי כוח של אמונה.
ואז, בנחת, ממשיכים צעד אחד הלאה. לא אסתפק לחשוב רק שהקב"ה ייתן לי – אחשוב שהוא כבר נותן לי. עכשיו. את הכוח לקום. את הבהירות בסוגיא. את הסבלנות מול החבר. הרי אין מעצור מלפניו יתברך, וכמו שהוא יכול לעזור לי מחר, הוא יכול כבר לתת לי את זה עכשיו ממש.
זה לוקח עשר שניות. ועשר השניות האלה יכולות לשנות את הלך הרוח של יום שלם.
ומה שחשוב ביותר: אם זה לא עובד מיד – אל ארפה. אחשוב שוב בטובו של הקב"ה.
קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך. וקוה אל ה'!
אוהב ישראל נח:
בשם הרב מורנו יחיאל מיכל מגיד מישרים מזלאטשוב... ופירש"י ז"ל אף נח מקטני אמנה היה. מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול. עד שדחקוהו המים עכ"ל. והלא פלא גדול לחשוד את נח הצדיק שהיה מקטני אמנה בהשי"ת ח"ו.
ונ"ל דהנה תיבת אמונה יש לו שני פירושים. אחד, כפשוטו האמנת הדבר שבודאי יהיה כך. עי"ל, אמונה מלשון ויהי 'אומן' את הדסה, והוא לשון המשכה וגידול. כי באמונה יש כח זה, שע"י האמונה יומשך הדבר הזה ממקורו ויבוא. היינו ע"י שהוא מאמין בהש"י ובוטח בו באמונה שלימה על שום איזה דבר, אז נמשך הדבר ההוא ובא בשלימות.
והנה נח הצדיק בוודאי האמין בשלימות בכל אשר דיבר אליו השי"ת בכל לבבו ובכל נפשו בתמימות כדרכו הטוב מאז ומקדם. אך בדבר זה היה ירא להאמין באמונה שלימה בכל לבבו. כי אולי יהיה הוא הגורם להבאת המבול, היינו ע"י שלימות אמונתו יומשך בוודאי מזה הבאת המבול. ולא היה יודע איך ליתן עצות בנפשו מה לעשות.
וזהו שפירש"י ז"ל מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין. ר"ל באמת היה מאמין, רק שירא להאמין בשלימות שהשי"ת יביא המבול כי אולי יהיה הוא הגורם לזה וכנ"ל. עד שדחקוהו המים כו' והבן היטב, ודפח"ח ע"כ בשם הרב ז"ל: