טבעו של כל אדם, שלי ושלך הקורא, להתמקד בתוך עצמו; צרכיו והרגשותיו; האדם אינו בא לידי התפעלות גם מדבר שגדול ממנו בכל קנה מידה. אבל כאשר הוא נפגש עם מציאותו של האין סוף, הוא אינו יכול להשאר אדיש, אם לב בשר לו; כאשר האדם מבין שהוא מניע כוחות אדירים, המשפיעים על העולם לעד ולנצח נצחים, ושכל דיבור מפיו גורם לחדש צינורות שפע מתוך העולמות העליונים שאין להם קץ וסוף, הוא בא לידי התפעלות והתרגשות ברת קיימא, שגורמת חקיקה בנפשו.
כך מבאר בעל התניא - כאשר צדיק עובד את השם יתברך, על ידי התבוננות בגדלות ה׳, אשר הוא היה הווה, והוא יהיה בתפארה, ומתבונן בכך שהוא אחד ושני להמשיל לו להחבירה, הוא בא לידי התפעלות מגדלות ה׳, עד כדי כך, שכוחות הנפש בטלים ומבוטלים אל הידיעה הזאת המניעה את ליבו; בכך הם נשאבים ומתחברים אל השם יתברך, באופן של חקיקה, אות וסימן נצחיים.
בכך שהאדם מחבר את הכוחות הנפשיים אשר בגופו, אל הקב״ה, הוא גורם לכוחות הנפש, השוכנים בתוך גוף בעל גבול, לעבור מעבר דרסטי, מתוך טבעם להתחבר לתאוות הזמן, כגון אכילה ושתיה, לתשוקה אדירה, להתחבר אל הנצח, אל האין סוף יתברך. (תורה אור, יתרו עד ג).
חיבור זה הוא דו צדדי; על ידי שהצדיק מתחבר להקב״ה, הוא גורם שיאיר אור מהעולמות העליונים, המושגים רק לצדיקים רמי מעלה בעלי רוח הקודש, אל כוחות החיים המורגשים בעולמות התחתונים. ומכיון שהמשכת אור זה, הוא מכח אלוקי, שהינו למעלה מגבולות הזמן והמקום, לכן גם ההמשכה היא נצחית ואין לה הפסק.
לכן, מבאר המגיד (אור תורה בהעלותך), ממעשיהם של הצדיקים שעבדו את השם יתברך, מאדם הראשון, נח, וכל שבעת הרועים, נעשו אותיות התורה, שרבים מהם עוסקים במעשי הצדיקים. דהיינו מכיון שההמשכות שהם המשיכו לעולם נעשו נצחיות, נוצרת בעולם מציאות של קדושה, המורגשת אפילו בדרגות התחתונות, בנפשו של כל מי שחפץ להתחבר אל ה׳, וממילא נמצא שיש לו נגיעת מה באותה מציאות נצחית. נמצא שתיבות התורה והתפילה, הם כמו ׳תיבה׳ המכילה ועוטפת בקרבה את הנכנס לתוכה בקדושה אלוקית, כמאמר המגיד על המילים ׳בא אתה וכל ביתך אל התיבה׳ – להכנס לתוך תיבות התפילה ולקדושה שבתוכם.
בדרך דומה, מבאר בעל התניא ״דהנה האותיות נקראים סוסים, כמו שסוס בטל לגבי רוכבו והרוכב מנהיגו. כך הנה אותיות דבורו הם בטלים לגבי השכל והשכל מנהיגו לכל אשר יחפוץ יטנו, אך מכל מקום יש יתרון מעלה בסוס שיכול להוליך את הרוכב למקום שאין הרוכב יכול לילך שם. וכך יש יתרון ומעלה באותיות הדבור, שיכולים להגביה את השכל למדרגה מאד נעלה מה שאין ביכולת השכל להשיג מצד עצם השכלתו, כמו שנראה בחוש שעל ידי הדבור יתוסף השפעת שכל בשכלו. וכך הוא הענין בנפש האדם המדברת בתפלה, מבחינת הדיבור נעשה אור מקיף להנשמה שמקיפה מראשה ועד רגלה להיות צרורה בצרור החיים את ה׳ ממש, מה שלא היה כח בנשמה מצד עצמה (תורה אור בשלח סב ג).
ובתורת המגיד (אור תורה סימן יח) נתבאר, שעל האדם להכיר ולדעת את גודל יקר כבוד האותיות, ובשעה שהוא מתפלל עליו להכיר שהאותיות רמות ונשגבות מעל הכרתו עד אין סוף, וכך מפרש המגיד את המילים ׳ואל אמה תכלנה מלמעלה׳, שלאחר שהאדם מוציא את האותיות מפיו, ידע שהם עולות ומתחברות אל השורש שלהם שלמעלה מהשגתו, וכלתה יכולתו והבנתו להשיג אותם.
משל למה הדבר דומה? לעבד מלך שמסרו לידו מרגליות שערכם רם מכל השגותיו המצומצמות, אינו יכול להבין את ערכם, רק לספור את מנין המרגליות עצמם. כך על האדם להבין שהאותיות אינם יוצאות מפיו אלא דרך מעבר בלבד; שרשם בגבהי מרומים, ומקום הגעתם עד אין סוף.
וכך אמר המגיד (דברות המגיד מאמרי חנוכה ליום א׳ דחנוכה): בפסוק (תהלים ל יג) ׳למען יזמרך כבוד ולא ידום ה׳ אלהי לעולם אודך׳. פירוש כי אין אנו יכולים להשיג לעבוד הבורא בשכלינו, מחמת חולשת שכלינו צריך להתאסף באותיות, והאותיות פורחות למעלה ומדביקות את עצמן בהבורא ברוך הוא ומשבחים את הבורא, נמצא האדם אינו עושה כלום רק כבוד הבורא, כי האותיות המה הכבוד הבורא יתברך, והם משבחים.