שאלה:
מה החילוק בין ענווה והכנעה, האם זה אותו דבר או לא.
עוד שאלה: איך הולך ענווה עם שמחה ביחד, שהרי אם אני יודע שאני כלום, אז זה מפריע לי ואני לא יכול להיות בשמחה?
תשובה:
ההבדל בין ענוה להכנעה
ההבדל בין ענוה להכנעה הוא, ש׳ענוה׳ מתייחסת לענין ׳בין האדם לעצמו׳, שמכיר בחסרונו, אפילו עומד יחידי לעצמו, ואין זה ביחס לאחרים, ואילו ׳הכנעה׳ - היא רק כלפי אחרים, שרואה אותם גדולים ממנו ונכנע בפניהם.
וכן בעבודת ה׳ - שמתבונן בגדלות ה׳, ומרגיש עצמו אפס אפסים נוכח הרגשת גדלות הבורא, כמו אברהם אבינו עליו השלום בעמדו לפני גדלותו יתברך היה בטל לגמרי ואמר ׳ואנכי עפר ואפר׳, על דרך שנאמר בחובת הלבבות כי הכפרי אם יש לו משהו יותר משאר יושבי הכפר הוא כבר תופס מקום, ולא כן העירוני כמה שיש לו עדין לא נחשב כלום נגד עשירי העיר, וגם העשיר הגדול לכלום יחשב בבואו בחצר המלכות.
ככל שהאדם יותר קטן - מסוגל יותר להתגאות, אבל מי שמרגיש יותר גדלות הבורא הוא בטל ומבוטל בעיניו ולכלום יחשב בעיניו נגד גדלות הבורא. וכל מה שמרגיש יותר גדלות הבורא - הוא בעיניו כאין וכאפס ממש.
וזהו שנאמר אצל אברהם ׳ואנכי עפר ואפר׳, ועל כן תלמידיו הם בעלי ׳עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה׳, כי מי שיש לו מדה זו שהוא אין ואפס ובטל ומבוטל לאין סוף - הוא אינו צריך כלום ואינו דורש כלום, כל מה שיש לו הוא רק חסדי ה׳, הרי הוא ׳עשיר השמח בחלקו׳, אין לו דרישות ממי שהוא, לא מבשר ודם ולא מהקב״ה, על כן עינו תמיד טובה, הוא רחוק מקנאה שנאה וכבוד.
וזו היא התשובה גם לשאלה השניה, איך מביאות הענוה וההכנעה לידי שמחה, כי עיקר עגמת-הנפש שיש לאדם הוא מחמת שסובר שמגיע לו ושואף לגדולות ולנפלאות ממנו, ולכן נגרם לו מפח נפש כשלא הולך אצלו כפי רצונו, אבל כאשר נכנע בפני ה׳, ומרגיש את אפסיותו, אינו שואף לכלום ואינו סופג אכזבות כשאינו מצליח.
ובכלל ענין הכנעה הוא שלא לרצות להתבלט ולא לרצות שיהיו לו כל הנאות החיים, ושלא להדר ביותר בלבושו ובכל ענייניו רק לפי הצורך, וכמו שמצינו אצל אחאב שנאמר בו ׳כי נכנע אחאב מפני׳ ואמרו חכמינו זכרונם לברכה שאם כל יום אכל בשעה ג׳, מעתה אכל בשעה ד׳, ואם כל יום אכל בשבע, מעתה אכל בשמונה.
הכנעה מביאה לידי שמחה
ודווקא כאן אכן חשובה מאוד השאלה הנזכרת, איך מביאה ההכנעה לידי שמחה, כי ההכנעה האמיתית אמורה להביא לידי שמחה ואושר, כדרך המסתפק במועט - שטוב לו באשר לו. אך כאשר האדם מרגיש עצמו עצוב ומדוכדך על ידי הכנעתו, אות וסימן הוא כי אין זו ההכנעה הנדרשת מאיתו.
ולשם כך יש להבדיל בין ההכנעה הנדרשת מכל אדם, לבין הכנעה אחרת שאינה רצויה.
ההכנעה הרצויה - נדרשת מכל האדם, שצריך להבדיל בין ה׳בסיס׳ של חשיבות והערכה שהנפש דורשת, אשר נכלל בחלק הטוב והמועיל, לבין ה׳תוספת׳ שהנפש מתאווה מעבר לנדרשת, שנכללת בחלק הרע והנפסד.
וכמו מזון הגוף, שחובה לספק לו את המזון הבסיסי, אבל יש להכניע את רצונותיו לדברים מיותרים שאינם מועילים לקיומו ולבריאותו.
צדיק נשגב - או נפש לקויה?
כל זה מדובר בנפש בריאה, שצריך לחלק אצלו בין הצורך הבסיסי לבין המיותר, ולהבדיל בין הטוב לבין הרע. אולם, ישנם מקרים בהם ההכנעה אינה נובעת מחוזק, אלא דווקא מליקוי בנפש. ובמקרה כזה יש צורך לחזק תחילה את נפשו, להעמידה על מכונה, ורק אז ניתן להתחיל לעבוד על הכנעה.
הדבר דומה לאחד שכולם מכירים אותו כ׳מפוזר׳, אינו יודע סדר מהו, כל חפציו פרודים ומפוזרים, וכמו״כ סדר יומו אינו מתוכנן כלל. מצד אחד ניתן לראות את היצור הזה כעובד ה׳ מופלג, מזניח את עצמו, ואינו מתייחס לעולם הזה, בטל ומבוטל, ממש כמו אחד מתלמידי הבעש״ט. אך אבחון פשוט מוכיח שיש לו נפש לקויה, והוא צריך לטפל בעצמו בדחיפות טרם יגיע למצב של חולי הנפש ואיבוד שפיות הדעת או רפיון העצבים.
כמו כן מי שמשים עצמו כאסקופה נדרסת, נותן לכולם לדרוך עליו, ניתן להביט עליו כאחד בעל מדריגה, כמו המשל של הרמב״ם לגבי מידת ההשתוות (פירוש המשניות אבות פ״ד מ״ד), אך אצל הראשונים מכונה אדם זה בשלל כינויים חריפים ביותר. בחובות הלבבות (שער הכניעה - פרק ב) הוא מתואר כאחד הכסילים וכענין הבהמות - ״מפני מיעוט ידיעתם וחלישת הכרתם את נפשותם וערכיהם, וזה נקרא כניעה מדרך ההסכמה בלבד, אבל על דרך האמת הוא דלות הנפש ועוורונה, בסכלות הגוברת עליה״.
לדעת ה׳חובות הלבבות׳ - כניעתו של אדם מותרת רק כאשר יודע את ערכו ומעלותיו בידיעה ברורה - ואז ׳כאשר תהיה סמוך לזה כניעת הנפש ושפלותה, אז תהיה מידה משובחת, אבל זולת זה איננה נכנסת במידות המשובחות ומעלות הנפש, אך במגונות שבהן, כי עניינה בזה כענין הבהמות׳.
הרושם המכובד שהאדם רוצה לעשות על חבירו וההופעה החיצונית שהאדם בונה לעצמו, חשובה מאוד, כאשר מכוונים אותה לכיוון הרצוי. כי כאשר האדם יודע שמביטים עליו כאיש ירא ה׳, הרי זה מחייב אותו שגם כאשר נופל מעט ממדריגתו, ימשיך בדרכו הטוב, וכמאמר הרמב״ם (פירוש המשניות אבות פ״ב מי״ג) ואל תהי רשע בפני עצמך - כשיחשוב אדם עצמו חסר ופחות, לא יגדל בעיניו חסרון שיעשהו.
ולענייננו, כל אותם מאמרי חז״ל העוסקים בשבח הכניעה והשפלות, נאמרו לאדם בעל נפש בריאה ורוח חזקה, שהנפש דורשת יותר מהבסיס המגיע לה בצדק, ולכן צריך להכניע עצמו ולחזור אל האיזון המתבקש, לא שפל מדי ולא גבוה מדי. אך כאשר הנפש איננה יציבה, והיא שואפת יותר מדי מעבר למקובל, או שהיא שואפת לכלום, אשר כל אלו הם תוצאה מכך שאין האדם מכיר את ערך עצמו, וכלשון החובות הלבבות ׳מפני מיעוט ידיעתם וחלישת הכרתם את נפשותם וערכיהם׳, על אדם כזה יש חיוב עפ״י תורה להעצים את נפשו, להעלותה על קו הבריאות ולהחזירה לאיזון הטבעי.
רק כאשר אדם מעמיד את עצמו במקום הראוי והנכון, מאזן את נפשו ורצונותיו במינון הנכון ובמידה הממוצעת, הוא יכול להתקדם הלאה, להתנהג בענוה ושפלות כדבריו הקדושים של הרמב״ן באגרתו.