"השי״ת אוהב אותי - איך שאני"!
"מצד עצם נקודת ישראל - לא שייך פחות או יותר, עליה או ירידה, כי בן נשאר בן, בכל עת ובכל מצב".
"הנשמה האלוקית שבתוכינו - היא עצם הדבר שאני חי, והחיים אין בהם שינוי או תמורה, אי אפשר להוסיף עליהם או לגרוע מהם".
משפטים כאלו - מעניקים חיות וערך וחשיבות לכל אחד מישראל, באשר הוא, ללא שייכות למעשיו, אך מצד שני, נשאר האדם ללא מעש, הוא 'משתעשע בעצמותו', טוב לו היכן שהוא.
לפיכך מדגישה התורה לגבי נח "תמים היה בדורותיו", ונחלקו בזה רבותינו: יש דורשים זאת לשבח, ויש דורשים לגנאי.
והתמיהה נשאלת, התורה הרי מפליגה בשבחו של נח שהיה צדיק תמים, אז למה לדרוש לגנאי?
ברם, 'נח' הוא לשון מנוחה, כמאמר הזוהר (נח:) 'נייחא לעליונים ולתחתונים'. האדם מתענג על מה שיש, נהנה מהצִּדְקוּת שלו, ומגיע למצב של מנוחה.
זו מדריגה גבוהה מאוד, בה מתחברים לעצם הנשמה שלא שייך אצלה 'יותר ופחות' אלא נמצאת תמיד בהרפיה ומנוחה, מתוך תענוג של הרגשת עצם החיים שאין בו שינוי, על דרך מנוחת שבת שמאירה בנו מצד הנשמה היתירה.
אילו היה האדם נתון במרדף חסר מעצורים אחר השאיפות הגבוהות שהעמיד לעצמו ואינו מתמלא עם מה שכבר הספיק לרכוש, ישאר תמיד בהרגשת ריקנות שלא תעודד אותו להמשיך הלאה, ולכן צריך להתמלא עונג ממה שיש, וגם כאשר לא נעשה מאומה - יש לנו הרבה, כי אנו בניו של מקום, בנים אתם לה' אלקיכם, גם בלי לעשות כלום.
ובכל זאת, מנוחה זו עלולה לגרום לאדם לזנוח את עצמו ולהסתפק במועט. ולכן צריך תמיד לאחוז בשני הקצוות, מצד אחד לדעת את כוחו כצדיק שיכול לבטל גזירות, ואפילו יהודי פשוט יכול להתענג ממה שכבר זכה לעבוד את ה' מיליוני פעמים, ומצד שני - לא להרפות מהשאיפה התמידית להתעלות יותר ויותר.
על כך נאמר "יש דורשין לשבח, ויש דורשין לגנאי" - כי צריך תמיד בכל רגע לדעת ולהכיר גם את המעלות וגם את החסרונות של הרגשת הצִּדְקוּת, המנוחה והשלימות, הנרמזת בתיבות 'נח איש צדיק'.
כאן צריך למצוא את האיזון בין האמונה בכוחות שלנו והעידוד העצמי שאנו חייבים להעניק לעצמינו על כל צעד שאנו מתקדמים בעבודת הקודש, כמו נח בדורו שנחשב כצדיק שהלך מול הזרם והתמודד בנסיונות הזמן, לבין התביעה הבלתי מתפשרת והעלאת רמת הציפיה מעצמינו מתוך ידיעה שאנו עדיין רחוקים מהשלימות ביחס לאחרים וביחס לנדרש מעצמינו כמו נח מול אברהם.
השילוב בין שני הצדדים, זוהי התמימות והשלימות הנדרשת מאיתנו, כמו נח שאמרה עליו תורה 'צדיק תמים'.
כעין נקודה זו מצינו בקדושת לוי, המצביע על האיזון והמיזוג בין שני הקצוות אצל הצדיק, כשמצד אחד נדרש ממנו להכיר בכוחות עצמו ומצד שני צריך להרגיש שעדיין לא התחיל כלום, וזה לשון קדשו: "נדקדק בפירוש רש״י ז״ל אף נח מקטני אמנה היה. האיך יכול להיות זה, כי הכתוב מעיד עליו 'נח איש צדיק תמים היה בדורותיו'. ועוד קשה, למה לא היה מתפלל נח לבטל הגזירה".
"נבוא לבאר, כי יש שני מיני צדיקים שעובדים הבורא, יש צדיק שעובד הבורא, ואין לו חשק רק להיות עובד הבורא, ומאמין שיש לו כח בעליונים להנהיג העולמות כרצונו, כמו שאמרו חכמינו ז״ל 'צדיק מושל ביראת אלהים', מי מושל בי צדיק, הקב״ה גוזר וצדיק מבטל הגזירה לטובה. ויש צדיק אחד שעובד הבורא ברוך הוא, והוא שפל בעיני עצמו מאוד ומאוד, וחושב בלבו מי אני שאתפלל לבטל הגזירה, לכן אינו מתפלל לבטל. ונח הגם שהיה צדיק גדול ותמים, היה קטן בעיניו מאוד, ולא היה לו אמונה בעצמו שהוא צדיק מושל ויכול לבטל הגזירה, אדרבה היה חשוב בעיניו כשאר הדור, והיה חושב אם אני אהיה ניצול בתיבה ואני אין צדיק יותר משאר הדור המה גם כן ינצלו, לכן לא היה מתפלל על הדור. וזה שפירש רש״י אף נח מקטני אמנה היה, רצה לומר נח היה קטן בעיניו באמונה שהוא צדיק תמים שיכול לבטל הגזירה, שלא היה חשוב בעיני עצמו כלום".
על פי "אש הפרשה"