ההתחלה. המסע לעבר הגאולה נכנס לשלב חדש בימיו של אברהם אבינו. עד אברהם היו 'שני אלפים תוהו', ומאברהם החלו 'שני אלפים תורה' (ראו סנהדרין צז,א). לאברהם אבינו גם ניתנה הבשורה על הגלות והגאולה, בברית בין הבתרים.
מידתו של אברהם אבינו הייתה מידת החסד והאהבה, כפי שהוא מכונה (ישעיה מא,ח) "אַבְרָהָם אֹהֲבִי". החסד מסמל את הנתינה, את השפע האלוקי. בכך התבטאה עבודתו הרוחנית של אברהם – הוא האיר את העולם באור האלוקי. וכך נאמר במדרש: "עד אברהם היה העולם מתנהג באפילה, משבא אברהם התחיל להאיר".
הדבר בא לידי ביטוי בכל מעשיו ופעולותיו: מסעותיו, כריתת הברית עם הקב"ה, פרשת אבימלך וכו'. נוסף על כך נאמר הדבר כמעט במפורש במקרא. על הפסוק: "וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵ-ל עוֹלָם", הגמרא אומרת (סוטה י,ב): "אל תקרי ויקרא אלא ויקריא. מלמד שהקריא אברהם לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב". כלומר, עבודתו של אברהם אבינו התבטאה בפרסום שם ה' וגילויו בעולם.
אף־על־פי שהיה איש חסד בתכלית, ידע לשלב בשעת הצורך גם את המידה המנוגדת – מידת ה'גבורה'. כשנצטווה, הוליך את בנו לעקידה וכבש רחמיו למלא את רצון ה'. כל זאת מפני שמידת חסדו הייתה של עולם ה'תיקון', שיש בה התכללות והתמזגות של המידות האחרות. לכן אצלו דווקא "התחיל להאיר", ובו התחילה הדרך המוליכה אל הגאולה האמיתית והשלמה.