בקיץ תש"א (1941), עם פלישת צבאות גרמניה לרוסיה, החלה בריחה המונית של אזרחים, ובהם יהודים רבים, מהערים הסמוכות לגבול אל פנים המדינה. ביניהם הייתה גם משפחתו של הרב שמעיה מרינובסקי, ששימש הרב בפועל של העיר קרמנצ'וג שבאוקראינה.
לאחר חודשים של נדודים מפרכים ועתירֵי סכנות, בצל הפצצות מן האוויר ובתנאי מחיה קשים, הגיעה משפחת מרינובסקי לסמרקנד שבבוכרה. שם נתהווה ריכוז גדול של פליטים יהודים, ובהם רבים מחסידי חב"ד.
עד מהרה הוכר מעמדו של הרב מרינובסקי כרבם של החסידים בסמרקנד. מקצתם הכירוהו אישית, והאחרים שמעו עליו ועל אישיותו. חיים, בנו, למד תורה מפי אביו ושימש יד ימינו. על אף היותו בחור צעיר, כבר סייע לאביו בכל ענייני הרבנות.
באותם ימים כל דבר שבקדושה תבע מסירות נפש ממש. בעיקר נדרשה מסירות הנפש לקיום מצוות מילה. להורים זו הייתה סכנה גדולה ומוחשית, וגם קשה היה לשמור את הדבר בסוד. פעוט, ההולך לגן ילדים, נחשף לעיני המטפלת שלו, והיא עלולה להלשין על הוריו ולהפלילם. במקרה כזה עתידם הכלכלי והחברתי של ההורים נתון בסכנה, ומכאן הדרך קצרה ביותר למאסר או גירוש לסיביר.
מידה רבה יותר של סיכון קיבל עליו המוהל. כשהשלטונות היו מגלים שמשפחה מסוימת מלה את בנה, היו מאלצים אותה לגלות מי המוהל. ואז, במקרה הטוב, הוזמן המוהל לחקירה, הוזהר שהוא צפוי לעונשים חמורים ואולץ לחתום על התחייבות שלא יוסיף עוד למול. במקרה הגרוע יותר היה נשלח מייד לסיביר. מפחד הסכנות חדלו מוהלים רבים מלעסוק במקצועם, ונוצרה בעיה ממשית של מחסור במוהלים.
זקני החסידים פנו אל חיים הצעיר, בנו של הרב, והפצירו בו ללמוד את אומנות המילה. חיים קיבל עליו את הסיכון הכבד, למד את המקצוע ומל תינוקות רבים.
בדרך כלל לא היו הנימולים בני שמונה ימים, אלא כבני חודש או חודשיים – הזמן הדרוש להורים לגייס את העוז הדרוש למילת הבן או כשתנאים הסביבתיים בשלו לכך.
בכל פעם שהתייצב אדם בפתח הבית ושאל אם כאן גר הרב וביקש שיבואו למול את בנו – היה ליבו של חיים מַחְסִיר פעימה. כשהלך בעקבות האיש האלמוני, לעולם לא ידע אם הוא אכן הולך למול תינוק יהודי או שמא הוא צועד היישר אל תוך מלכודת שטמנה לו המשטרה החשאית.
לא הרחק ממקום מגוריו התגוררה אישה יהודייה שהתחתנה בגיל מבוגר. בצעירותה התמכרה לעבודתה ולא היה לה 'פנאי' להקים משפחה. אישה זו נחשבה עובדת זריזה וחרוצה, ולא פעם זכתה ב'אות לנין' האזרחי ובעיטורים נוספים.
האישה הייתה רחוקה לגמרי מקיום תורה ומצוות. יתרה מזאת, היא אף השתדלה להפגין ניכור מוחלט לכל מה שריח של יהדות נודף ממנו. גם לבעלה לא היה שום קשר עם יהודים שומרי מצוות.
יום אחד התייצבה האישה בבית הרב מרינובסקי. חיים פתח את הדלת, זיהה את האישה וחטף דפיקות לב. מה מביא אותה לכאן, שאל את עצמו, וכבר החל להכין תגובות אפשריות לכל מיני שאלות. האישה סקרה בקפדנות את סביבותיה ורמזה כי רצונה להיכנס פנימה.
"אתה המוהל?", שאלה.
ליבו של חיים, שנוכח כי חששותיו מתאמתים, הלם בחוזקה. "מה רצונך?", השיב בשאלה.
היא הביטה בו ואז, בפעם הראשונה, נדמה היה לחיים כי הוא מזהה חשש בעיניה. "בן נולד לנו ואני רוצה מאוד שתבוא למול אותו", אמרה, והתרגשות נשמעה בקולה.
חיים היה זהיר מכדי להאמין לדבריה בלי בדיקה נוספת. קשה היה לו להאמין שאישה זו, שהייתה מנוכרת כל־כך ליהדותה ומקובלת כל־כך על השלטונות, תסכן את מעמדה וחייה בעבור ברית מילה לבנה.
"אני יודעת מה אתה חושב עליי", אמרה, קוראת את מחשבותיו. "אני יודעת שאם יתגלה הדבר, ייטלו ממני את העיטורים ואת אותות ההצטיינות שהשגתי בעמל רב ושיקרים לי מאוד". היא השפילה את עיניה ונשכה את שפתיה. "מצד שני", אמרה כעבור רגע, "הדבר היחיד שנשאר לי מכל יהדותי הוא האפשרות למול את בני. אם גם את זה לא אעשה – אמחק את עצמי לגמרי ממורשת אבותיי, ולהתנתק לגמרי מהיהדות אינני מוכנה, אפילו אם אפסיד את כל הדברים שבעבורם השקעתי את חיי".
חיים היה המום לגמרי. כעת לא נותר בליבו ספק בכנותה של האישה. הוא תאם עימה את המקום והזמן שבו ימול את בנה. כשנפרדה ממנו הציפו דמעות את עיניה. דמעות של אושר והכרת תודה.
ר' חיים זכה לעלות לארץ ישראל ולגדל כאן משפחה חסידית לתפארת. הוא שימש מוהל נודע ומבוקש עד יומו האחרון. בט"ו במרחשוון תשנ"ט, דקות אחדות אחרי שסיים להכניס ילד יהודי נוסף בבריתו של אברהם אבינו, עלתה נשמתו הטהורה השמיימה.