עשרת ימי תשובה
- חובת היהודי לערוך חשבון הנפש בימים אלו ולשוב בתשובה אל ה'
- מה לך נרדם קום קרא אל אלוקיך
- מחתרת חתורה לפניך
- מי שמזלזל במתנת התשובה ועומד במרדו – מוסיף עוון על עוונו
- המתרשל בזמן הזה מן התשובה - אין לו חלק בה' אלוקי ישראל
חובת היהודי לערוך חשבון הנפש בימים אלו ולשוב בתשובה אל ה'
פסק הרמ"א (שו"ע או"ח סי' תרג סעי' א) 'ויש לכל אדם לחפש ולפשפש במעשיו, ולשוב מהם בעשרת ימי תשובה'. ובמשנה ברורה (ס"ק ב) כתב 'ויש לכל אדם וכו'. כתב הרא"ש שיקרא באלו הימים באגרת התשובה של רבינו יונה. והאר"י ז"ל כתב, שחיוב ללמוד בספרי מוסר כל השנה. וכן כתב הגר"א במשלי וכו'. ועל כל פנים, באלו הימים יעשה כל אדם כדעת הזוהר, שישוב קודם שישכב ויתאונן על חטאיו ויפשפש במעשיו'.
מה לך נרדם קום קרא אל אלוקיך
בזוה"ק (פר' ויקהל קצט.) מובא לפרש את המעשה עם יונה הנביא כמשל על הנשמה והגוף, ש'יונה' רומז לנשמה, והאדם ההולך בעולם הזה דומה לאוניה בתוך הים הגדול שכמעט ונשברת – 'והאניה חישבה להישבר' (יונה א ד).
והאדם החוטא בעת המצאו בעולם הזה - מתוך מחשבה שברח מלפני קונו, ואינו משגיח על העולם העליון (להתבונן שהוא עתיד לתת דין וחשבון על כל מעשיו), הקב"ה מטיל רוח סערה חזקה, שהיא גזירת הדין שעומדת ותובעת את גזר דינו של האדם מלפני הקב"ה. והיינו רוח סערה המגעת אל הספינה (שהיא גופו של האדם) ומזכרת לו את עוונותיו – כדי לתפוס אותו.
וכשנתפס האדם על ידי הסערה ההיא בבית חוליו, נאמר (יונה א ה) 'ויונה ירד אל ירכתי הספינה, וישכב וירדם', כלומר אע"פ שהאדם בבית חוליו, עדיין אין נשמתו מתעוררת לשוב לפני קונו – לפדות את עוונותיו.
ומה נאמר להלן (פסוק ו), 'ויקרא אליו רב החובל'. מיהו רב החובל, (כלומר על מי הוא רומז), זהו יצר הטוב שהוא המנהיג של הגוף. 'ויאמר, מה לך נרדם, קום קרא אל אלוקיך וגו', אין השעה עתה להירדם, כיון שמעלים אותך לדין על כל מה שעשית בעולם הזה, שוב מעוונותיך!
הסתכל באלו הדברים ושוב לקונך: 'מה מלאכתך', כלומר במה עסקת בעולם הזה, ותתוודה על כך לפני קונך. 'ומאין תבוא', כלומר תתסכל 'מאין באת' – מטיפה סרוחה ולא תתגאה לפני ה'. 'מה ארצך', תסתכל על מה שמעפר נבראת ולעפר תשוב. 'ואי מזה עם אתה', כלומר תסתכל אם יש לך זכות אבות שתגן עליך.
יח. זו לשון הזוהר 'יונה דנחת לספינה, דא איהי נשמתא דבר נש - דנחתא להאי עלמא למהוי בגופא דבר נש וכו'. וכדין בר נש אזיל בהאי עלמא כספינה בגו ימא רבא, דחשיבת לאתברא, כמה דאת אמר (יונה א ד) 'והאניה חשבה להשבר'. ובר נש, כד איהו בהאי עלמא חטי וחשיב דערק מקמי מאריה, ולא אשגח בההוא עלמא. וכדין אטיל קודשא בריך הוא רוח סערה תקיפא, דא איהי גזירת דינא דקיימא תדיר קמי קודשא בריך הוא ובעאת דינא דבר נש מקמיה, ודא איהו דקא מטי לספינה ואדכר חובוי דבר נש לאתפסא ליה. כיון דאתפס בר נש על ידא דההיא סערה בבי מרעיה, מה כתיב 'ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם', אף על גב דבר נש בבי מרעיה נשמתא לא אתערת לאתבא קמי מאריה למפרק חובוי. מה כתיב 'ויקרב אליו רב החובל', מאן 'רב החובל', דא יצר טוב דאיהו מנהיג כלא. 'ויאמר לו, מה לך נרדם? קום קרא אל אלוקיך' וגו', לאו שעתא הוא למדמך, דהא סלקין לך לדינא על כל מה דעבדת בהאי עלמא, תוב מחובך, אסתכל במלין אלין ותוב למארך. מה מלאכתך דאת עסקת בה בהאי עלמא ואודי עלה קמי מארך. ומאין תבא, אסתכל מאין באת, מטפה סרוחה ולא תתגאי קמיה, מה ארצך אסתכל, דהא מארעא אתבריאת ולארעא תיתוב, ואי מזה עם אתה, אסתכל אי אית לך זכו דאבהן דיגין עלך'.
מחתרת חתורה לפניך
והימים האלו הם הזדמנות - 'אחת בשנה' להיגאל מחלאת וטומאת העוונות להיטהר לעמוד לפני ה'. וכבר כתב רבינו יונה בספרו שערי תשובה (שער א אות ב) משל נוקב על מי שמתרשל מעבודת התשובה, וזו לשונו 'ודע, כי החוטא כאשר יתאחר לשוב מחטאתו, יכבד עליו מאד ענשו בכל יום, כי הוא יודע כי יצא הקצף עליו ויש לו מנוס לנוס שמה, והמנוס הוא התשובה, והוא עומד במרדו והנו ברעתו, ובידו לצאת מתוך ההפכה, ולא יגור מפני האף והחמה, על כן רעתו רבה. ואמרו רבותינו ז"ל על הענין הזה (קהלת רבה ז לב), משל לכת של לסטים שחבשם המלך בבית האסורים, וחתרו מחתרת, פרצו ויעבורו ונשאר אחד מהם. בא שר בית הסוהר וראה מחתרת חתורה והאיש ההוא עודנו עצור, ויך אותו במטהו, אמר לו, קשה יום! הלא המחתרת חתורה לפניך ואיך לא מהרת המלט על נפשך?!' עכ"ל. וי"ל שזוהי התביעה כנגד המתרשל מעבודת התשובה ב'עשרת ימי תשובה', 'קשה יום! הלא המחתרת חתורה לפניך ואיך לא מהרת המלט על נפשך?!'
מי שמזלזל במתנת התשובה ועומד במרדו – מוסיף עוון על עוונו
מצינו בדרשת הרמב"ן לראש השנה, וזו לשונו 'התשובה היא חסד גדול על הבריות, אבל גם עונש גדול היא להם. שבזמן שאדם חוטא, עובר על רצון בוראו שעה אחת – בשעת החטא, וכשהוא עומד ואינו שב בתשובה, עומד במרדו כל ימיו ואינו חושש לעשות רצון בוראו. וכל שכן כשמתפללין ומתודין וצועקים חטאנו עוינו ופשענו ואינם מניחין את העוונות, זה בוודאי מרד גדול הוא, ומוסיף על עצמו חרון אף וכעס'.
והר"ן בדרשותיו (הדרוש השישי ד"ה אחר זה) כתב ''אחר זה אמר (הושע יד י) 'מי חכם ויבן אלה, נבון וידעם, כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם', וצריך לבאר מה ענין פסוק זה לכאן - אחר זכרו עניני התשובה.
אבל הפירוש הוא על פי מה שאמרנו, שמה שהזמין לנו ה' יתברך דרכי התשובה, הוא טוב לטובים ומכשול לרעים. והוא אמרו 'כי ישרים דרכי ה'', רצה לומר שאין בהם רכסים ועקלקלות, שאין טורח בהליכתם כלל, 'וצדיקים ילכו בם', ורשעים יכשלו ביושר הדרכים ההם. כי יותר טוב היה להם שלא יהיו הדרכים ההם ישרים כאשר הם, כי אז יהיה להם קצת התנצלות, מה שאין להם בהיות הדרכים ישרים ורחבים ומוכנים בתכלית, ואינם מתעוררים לשוב בתשובה'.
יט. בערבי נחל (דברים שבת שובה - דרוש ד ד"ה ועם זה) הביא את דברי הר"ן, וכתב עוד 'ובזה שמעתי אומרים רמז, 'כי לולא התמהמהנו כי עתה שבנו זה פעמים' (בראשית מג, י), ירצה, כי כשעושה אדם עבירה ואינו שב עליה כל השנה עדיין אין בידו רק גוף העבירה, אבל מניעת התשובה עדיין לא נחשב לו עון אשר חטא, כי היחיד אינו יכול לעשות תשובה, זולת בימים אלו אשר כחם מתחיל מראש חודש אלול שהם ימי רצון. אבל כאשר עברו ימים אלו ולא תיקן את עצמו, אזי צריך לעשות שני פעמים תשובה, כי כבר יש בידו ב' עונות, גוף העון, ומה שלא עשה תשובה נחשב לעון. וזהו שאמר 'כי לולא' (הוא אותיות אלול), אם אחרנו את אלול - דהיינו כל ימי הרצון - מלעשות תשובה, אזי 'כי עתה שבנו זה פעמים', וקל להבין'.
המתרשל בזמן הזה מן התשובה - אין לו חלק בה' אלוקי ישראל
ובמאירי (ראש השנה טז: ד"ה אע"פ) הזהיר מאוד על ההתרשלות מלשוב אל ה', וזו לשונו 'אף על פי שבכל יום ויום ראוי לאדם לפשפש במעשיו לשוב מדרכו הרעה, כמו שאמרו ז"ל אבות פ"ב מ"י 'שוב יום אחד לפני מיתתך', מ"מ בזמן הזה, רוצה לומר - ראש השנה, ראוי לו להתעורר ביותר, אמרו ז"ל דרך משל, ג' ספרים נפתחים בראש השנה על הרשעים ועל הצדיקים ועל הבינוניים. רוצה לומר שכל אחד ואחד נידון כפי מעשיו כמו שביארנו במשנה. ויתעורר לפשפש במעשיו ולחזור ממה שהוא בידו מן העבירות. והמתרשל בזמן הזה מן התשובה, אין לו חלק בה' אלוקי ישראל, שכל השנה אין ההתעוררות מצוי כל כך, ואף מדת הדין מתיאשת ממנו וממתנת לו עד זמן זה, והוא אצלי מה שאמרו 'אין בית דין של מעלה נכנסין לדין עד שיקדשו בית דין של מטה את החדש'.