- אנא עבדא דקודשא בריך הוא * הקב"ה מקבל תענוג מעבודת האדם - יותר מאלף אלפי אלפים כתות מלאכים שעובדים אותו * איש יהודי היה * לגיונו של מלך להתעלות דרגא בתר דרגא
אנא עבדא דקודשא בריך הוא
הנה כל יהודי מורכב מגוף ונשמה, חומר וצורה, שהם תרתי דסתרי אהדדי, ועם כל זאת הם שוכנים יחדיו בגופו של האדם במשך כל ימי שני חייו. ועל פלא זה כתב הרמ"א בהלכות ברכת 'אשר יצר' (שו"ע או"ח סי' ו סעי' א) 'יש לפרש ש'מפליא לעשות' במה ששומר רוח האדם בקרבו וקושר דבר רוחני בדבר גשמי. והכל הוא על ידי שהוא רופא כל בשר, כי אז האדם בקו הבריאות, ונשמתו משתמרת בקרבו'.
על כל פנים, הנשמה אשר שרשה מן עליונים, תענוגיה באים מכל מה שמקרב אותה לצור מחצבתה - מקיום התורה והמצוות ביראה אהבה ושמחה.
ואילו הגוף החומרי אוהב תענוגים ומעדנים, והנפש הבהמית אוהבת את המנוחה, וכמעט בכל שעה נמצא האדם במלחמה כנגד יצרו, בבחינת מה שנאמר (דברים יז ח) 'דברי ריבות בשעריך'.
וכל זאת ישנו דווקא אצל האדם שהוא בעל בחירה, אך לעומתו כללות הבריאה - הדוממים והצומחים והחיות, ולמעלה מהם - המלאכים והשרפים, אין להם כל בחירה ונסיון, ולא שייך בהם הציווי (דברים ל יט) 'ובחרת בחיים'. ובזאת התייחדנו - שוכני בתי חומר, שתפקידנו עלי אדמות, להמליך את הקב"ה על עצמינו להיות משועבדים אליו ית'. שהרי מלבד האבות הק' ודוד המלך ע"ה, שניצחו את היצר הרע כמובא בגמ' (בבא בתרא יז.) יב, כל שאר באי העולם עומדים במלחמה תמידית עם יצרם הרע - מיום היוולדם עד יום מותם. וזהו תפקידו של כל יהודי בראש השנה, להכריז ולמסור מודעא להקב"ה: 'את הוא שליט על כולא, את הוא דשליט על מלכיא ומלכותא דילך היא, אנא עבדא דקודשא בריך הוא דסגידנא קמיה ומקמי דיקר אורייתא בכל עידן ועידן' יג.
הקב"ה מקבל תענוג מעבודת האדם - יותר מאלף אלפי אלפים כתות מלאכים שעובדים אותו
ומציאות זו שיש לנו נסיונות ובחירה, היא הנותנת לכך שיש להקב"ה נחת רוח מאתנו - יותר מעבודת רבי רבבות מלאכים, כמובא בקדושת לוי (פר' שמיני ד"ה והנה הטעם) וזו לשונו 'והנה הטעם מה שהשם יתברך מקבל תענוג מעבודת האדם - יותר מאלף אלפי אלפים כתות מלאכים שעובדים אותו. כידוע ש'יצר לב האדם רע מנעוריו' (בראשית ח כא), ומיד 'לפתח חטאת רובץ' (שם ד כז), ואף על פי כן כשאדם פונה עצמו מכל עסקיו, ומתחיל לעבוד את הבורא בשמחה ובלב שלם לעשות נחת ליוצרו, ומתגבר על יצרו שלא לילך אחר תאוות לבו, אזי השם יתברך יש לו תענוג גדול - במה שהוא מכניע את היצר הרע לעבוד את השם יתברך בלב שלם.
וזה כוונו חכמינו ז"ל (ברכות לד:) 'במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד'. כי הקב"ה מקבל תענוג מבעל תשובה יותר מהצדיק גמור, שהצדיק גמור אין לו יצר הרע כבר, ובקל הוא עובד אותו, אבל הבעל תשובה שעד עתה היה יצרו מתגבר עליו, ועכשיו שיבר אותו ומכניע אותו עד לעפר, ואז להשם יתברך תענוג גדול ממנו'.
איש יהודי היה
והנה ישנם כמה דרגות בהמלכת הקב"ה. המדרגה הראשונה היא 'קבלת עול מלכות שמים' - למעשה, לדקדק ולהדר במצוות קלות כבחמורות. אך יש דרגה למעלה ממנה, והיא המלכת הקב"ה על פנימיותו ומהותו של האדם - 'אידישע מחשבות, מיט אידישע הארץ'. כלומר, שהילוך המחשבה יהיה מונהג על ידי האמונה הטהורה והתמימה בחי העולמים, והלב ירגיש ויאהב את מה שרצוי ואהוב אצל ה', וישנא וירחק את מה שאינו רצוי ואהוב בעיני ה' יד.
ויש בזה דרגות זו למעלה מזו, עד כדי שמצינו בצו וזירוז (אות יט) מהרה"ק מפיאסעצנא הי"ד, שכתב לעצמו בהגיעו לשנת הארבעים לחייו: 'ומה אקבל עלי? ללמוד יותר?! כמדומני שמה שאפשר לי שלא ללכת בטל אינני הולך בטל. להתרחק מן התאוות? אם אין יצרי מרמה אותי, ברוך ה' אינני משועבד כל כך לתאוה גופנית ח"ו. ומה חסר לי? פשוט יהודי להיות, רוצה אני להתגייר'.
לגיונו של מלך
ובשעת הכתרת המלך, זהו הזמן וההזדמנות להצטרף ללגיונו של מלך, להיות מעובדי ה' אשר כל מגמת חייהם קודש - 'לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו', וכל השאר טפל בעיניהם כמי שאין לו חשיבות כלל.
וכל אחד ואחד מישראל ראוי ויכול להשיג מעלה זו, כמובא ברמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פי"ג הי"ג) 'ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה', לשרתו ולעובדו - לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלוקים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם. הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, וְיְזַכֶּה לו בעולם הזה דבר המספיק לו - כמו שְׁזִכָּה לכהנים ללוים. הרי דוד עליו השלום אומר (תהלים טז ה) 'ה' מנת חלקי וכוסי, אתה תומיך גורלי"י טו.
יתר על כן מצינו בדברי הרמב"ם (הל' תשובה פ"ה ה"ב), שכל יהודי יכול להתעלות ולהיות צדיק אפילו כמשה רבינו ע"ה, זו לשונו 'אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן, אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו, או רשע כירבעם' טז.
להתעלות דרגא בתר דרגא
ובשעה שמתעורר האדם להמליך על עצמו את הקב"ה, באמרו 'כדברך אדני המלך, לך אני וכל אשר לי' (מלכים א' כ ד), עליו ללמוד מראשית דרכו של התנא רבי עקיבא לבית המדרש, שקבלת עול מלכות שמים ועול תורה כראוי וכנכון, אינה נהיית מנת חלקו של אדם ביום אחד, אלא נצרך לזה יגיעה והתמדה - פעם אחר פעם - נסיון אחר נסיון, עד שהדברים מחלחלים לנפש פנימה, להשתעבד כולה למלכות יוצרה.
וכמובא באבות דרבי נתן (פרק ו) 'אמרו: בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר, אמר: מי חקק אבן זו. אמרו לו: המים שתדיר נופלים עליה בכל יום. אמרו לו: עקיבא אי אתה קורא 'אבנים שחקו מים' (איוב יד יט). מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו, מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשין כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם. מיד חזר ללמוד תורה. הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות. אמרו לו: רבי למדני תורה. אחז רבי עקיבא בראש הלוח ובנו בראש הלוח. כתב לו אל"ף בי"ת ולמדה אל"ף תי"ו, היה לומד והולך עד שלמד כל התורה כולה'.
ודייק מכאן גדול בעלי המוסר, הגאון רבי ישראל סאלאנטער זצ"ל (מובא באגרות רבי ישראל סלאנטער, אגרת י), שבהכרח צריך לומר שכל טיפה וטיפה עשתה רושם שאינו נראה על האבן, שהרי אילו נאמר שטיפה אחת של מים שיורדת על האבן אין בכוחה לעשות רושם כלל, א"כ היאך יתכן שהרבה טיפות מים חקקו את האבן לבסוף. ועל כרחך יש לומר, שכל טיפה וטיפה שירדה בהתמדה עם אחר פעם, עשתה רושם קל על האבן, עד שברבות הימים מכוח כל אותן מיליאנען טיפות נחקקה האבן.
ומשמעות הדברים לעניינינו, שכאשר האדם מתעורר ורוצה להשתנות לטובה ולהמליך את הקב"ה על כל סדר חייו, אי אפשר לו ביום אחד לשנות את מהותו לגמרי - להיות מלאך ה'
צבאו-ת, שהרי משפיכת הרבה דליי מים בבת אחת לא היה נחקק ונבקע הסלע, רק על ידי טיפה ועוד טיפה שנפלה על הסלע - פעם אחר פעם באותו מקום - באופן תמידי, מזה נהיה הפלא שנבקע הסלע. וכך בנפשו של האדם, בכדי לעקור מידה רעה ולקנות מידות טובות ויראת שמים, נדרש ממנו עמל ויגיעה עם התמדה וקביעות, אך לא די בפעם אחת כדי לזכות לזה".
יב. זו לשון הגמ' 'שלשה לא שלט בהן יצר הרע, אלו הן: אברהם, יצחק ויעקב, דכתיב בהו: 'בכל', 'מכל', 'כל'. ויש אומרים: אף דוד, דכתיב (תהלים קט כב) 'ולבי חלל בקרבי".
יג. משל משלו המושלים על הַרְכָּבַת הגוף עם הנשמה, שהוא דומה למי שרוכב על גבי בהמה, שאחד מהם הוא ה'מנהיג' והשני הוא ה'מונהג'. והבדיקה מיהו המנהיג ומיהו המונהג, תלויה במציאות הדברים - מי קובע להיכן הבהמה תלך. שאם הרוכב קובע להיכן הבהמה תלך, הרי הוא המנהיג והבהמה מונהגת על ידו. אך אילו אין לו שליטה להיכן תלך הבהמה, אלא שהיא הולכת להיכן שליבה חפץ, הרי הבהמה היא המנהיגה והרוכב הוא המונהג. וכך הוא הנמשל על הנשמה שרוכבת על הגוף, שאם הנשמה קובעת את מהלך החיים בעולם הזה, הרי היא המנהיגה והגוף מונהג על ידה. ואילו הגוף שולט ומושך לתענוגי עולם חולף, הרי הוא המנהיג והנשמה מונהגת, וחבל על דאבדין...
יד. ועל כך התייחדה מצוות תפילין להועיל לזה, כפי שאנו אומרים קודם הנחת תפילין (לשם ייחוד) וציוונו להניח על היד לזכרון זרוע הנטויה, ושהיא נגד הלב - לשעבד בזה תאוות ומחשבות ליבנו לעבודתו ית"ש. ועל הראש נגד המוח, שהנשמה שבמוחי עם שאר חושי וכוחותיי כולם יהיו משועבדים לעבודתו יתברך שמו'.
טו. בעצם הדבר שיהודי מקבל על עצמו להשתנות לטובה, יש לזה כוח להמליץ עליו לטובה. על דרך מה שביאר הרה"ק מפאפא זצ"ל מדוע אוכלים תפוח בדבש בליל ראש השנה. שהוא כדי לרמז על כך שישראל הקדימו 'נעשה' ל'נשמע', כמובא בגמ' (שבת פח.) 'אמר רבי חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב (שיר השירים ב ג) 'כתפוח בעצי היער' וגו', למה נמשלו ישראל לתפוח. לומר לך: מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל - הקדימו נעשה לנשמע'. וכמו כן ביום הדין אנו מבקשים להיכתב בספר החיים, אע"פ שאין אנו ראויים לזה, אמנם אנו בטוחים שבזכות קבלתנו להבא - נצא זכאים בדין מדה כנגד מדה, שהרי אנו קבלנו ואמרנו 'נעשה' קודם ששמענו, וכן יזכנו הקב"ה לעשות עמנו אות לטובה אע"פ שעדיין לא תיקנו הכל ועדיין לא שמענו את מצוותיו.
טז. מסופר על הרה"ק ר' אהרן הגדול מקארלין זיע"א, שכאשר הגיעה שעתו לומר: 'המלך היושב על כסא רם ונישא' השתתק לזמן ארוך, ורק לאחר מכן הזדעק מעמקי ליבו ואמר בקול רם: 'המלך'.
וכשנשאל לאחר התפילה על פשר שתיקתו הממושכת. השיב, שהוא נזכר במעשה המובא בגמ' (גיטין נו.) על ר' יוחנן שהבריחו אותו מירושלים כמי שמת, וכשעמד לפני אספיינוס - שהוכתר לאחר מכן למלך, אמר לו: 'שלום עליך המלך, שלום עליך המלך'. ונענה אליו אספסיינוס, שבהכרזתו הוא מורד במלכות מב' סיבות. הא', שהוא שר הצבא אך אינו המלך. והב', 'אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי' - אם אני המלך מדוע לא הגעת אלי עד עתה. וסיים הרה"ק ר' אהרן את דבריו באנחה, 'אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי? כשכוונתו על מלכו של עולם...
והיתה שאלה זו מהדהדת בחללו של עולם, עד שבא הבית אברהם מסלונים זיע"א ואמר בשם אביו בעל הדברי שמואל זיע"א, שעל שאלה זו עדיין שייך לענות ולומר: 'אכן כן, מעתה ואילך אבוא אליך המלך'. אך כאשר תישאל השאלה: 'אי מלכא אנא, מחר אמאי לא אתית לגבאי?! תגדל התביעה פי כמה...
יז. מצינו בנועם אלימלך (צעטיל קטן אות טז), שעל ידי קביעות של מ' ימים זוכים לשבר את הטבע. וזו לשונו 'האדם לא נברא בעולם רק לשבר את הטבע. לכן יזרז את עצמו לתקן מדותיו בשנת י"ח דוקא כמו שאבאר. כגון מי שנולד בטבע של 'עקשנות', ישבר את טבעו מ' יום רצופים - לעשות דוקא להיפך ממה שיעלה במחשבתו. וכן מי שבטבע 'עצל', ירגיל את עצמו מ' יום רצופים לעשות כל דבר בזריזות, הן בהולך לשכוב על מטתו הן לקום בבוקר ממשכבו וכו'. וכן מי שטבעו 'ביישן' - מהחלק של בושה רעה, ירגיל את עצמו מ' יום להתפלל דוקא בקול רם וכח תנועת אבריו, ולקיים (תהלים לה י) 'כל עצמותי תאמרנה', ולברך על התורה בקול רם, עד שיעזרוהו מן השמים להסיר הבושה הרעה ממנו וכו'. כי הרגל של כל דבר נעשה שלטון. וכן מי שטבעו אינו מתמיד בלימודו, ירגיל את עצמו גם כן מ' יום, וילמוד יותר מהרגל שלו, ויסתכל בכל פעם קודם הלימוד בצעטיל קטן שלי, ומשם ואילך מן השמים יעזרוהו להיות מוסיף והולך בשבירת מדות הרעות עד תומם'.