א
להוציא נשים בברכת השופר
התוקע לנשים מי מברך
א. התוקע לנשים – [א] הנה אם עדיין לא יצא ידי חובת תקיעת שופר, ובא להוציא בתקיעה זו אף את עצמו, שפיר יכול לברך בקול רם ולכוין להוציא בזה גם את הנשים שרוצות לצאת בברכתו מדין שומע כעונה. [ב] ואולם אם כבר יצא ידי חובת תקיעת שופר ובא להוציא רק את הנשים, לא יברך להן רק הנשים יברכו בעצמן".
הטעם שנשים יברכו לעצמן
ב. טעם הדבר שלא יברך האיש עבור הנשים רק הן יברכו בעצמן – הוא משום שמי שכבר יצא ידי חובתו אינו יכול להוציא אחרים רק מדין 'ערבות' שכל ישראל ערבין זה לזה, וכאן יש לדון שאין ערבות לנשים מתרי טעמי, [א] כיון שמעיקר הדין אין נשים חייבות בתקיעת שופר דהוי מצות עשה שהזמן גרמא ואין ערבות אלא לדבר שבחובה ולא לדבר הרשותי, [ב] שי' הצל"ח דיתכן שלעולם אין לאנשים חיוב ערבות לנשים.
א. סי' תקפ"ט ס"ז ברמ"א וז"ל, "והמנהג שנשים מברכות על מ"ע שהז"ג על כן גם כאן [-בשופר] מברכות לעצמן אבל אחרים לא יברכו להם אם כבר יצאו ואינן תוקעין רק לנשים".
ב. כ"ה בדרכ"מ שם סק"ב וז"ל, "לברך אחר בשבילן נראה דאסור, דהרי אמרו כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם והיין, וה"ה לכל ברכת הנהנין שאם יצא אינו מוציא הואיל ואינו מחוייב בדבר אסור לחבירו לברך בשבילו, וכ"ש בברכות אלו שהנשים בעצמן עדיף שלא לברך אלא שאין מוחין בידן - שאין לאחר לברך בשבילן, כן נראה לי", עכ"ל.
ג. עיי' בדגול מרבבה (סימן רע"א) שכתב להסתפק אם לאנשים יש חובת ערבות לנשים או
המנהג הראוי
ג. כאן בקהילתנו הנהיג מורנו הגה"צ רבי חיים מאיר הלוי וואזנער זצ"ל שהבעל תוקע לנשים יוצא אף הוא עצמו עמהן ידי חובת תקיעת שופר בתקיעה זו, ומוסיף להוציא עמו עוד ב' אנשים ידי חובתם כדי לקיים בזה גם ברוב עם הדרת מלךי, ואז שפיר מברך כדרכו בקול רם ומוציא אף את הנשים בברכה זו.
כשהבעל תוקע מוציא איש א' אם מהני זה להוציא גם נשים
ד. באופן שהבעל תוקע כבר יצא ידי חובתו, יש לעיין אם מהני שיהיה שם איש אחד שעדיין לא יצא ידי חובתו בברכת תקיעת שופר, שאז שפיר יכול הבעל תוקע לברך בעבורו להוציאו מדין 'ערבות', ושוב יכוונו גם הנשים לצאת ברכה זו מדין שומע כעונה".
לא, [ולכן הניח שם בצ"ע אם יכול האיש שכבר התפלל ערבית ויצא ידי חובת קידוש לשי' המג"א, לקדש לאשתו שעדיין לא התפללה ערבית], וא"כ לכאו' ה"ה בנידון דידן דאיך יוכל האיש שכבר יצא בברכתו לברך לאשה ברכת תקיעת שופר, אחר שאין לו חיוב ערבות בעבורה.
ד. המקור להא דבג' אנשים יש קיום של ברוב עם הוא בחיי"א לגבי קידוש לבנה. והנה בר"ה ל"ב מבואר דהטעם שתוקעים במוסף ולא בשחרית הוא משום שאז יש ריבוי גדול של ציבור יותר משחרית והוי ברוב עם הדרת מלך, והמבואר דאע"פ שגם בשחרית יש קיום של ברוב עם שהרי יש שם לכה"פ עשרה מיהו כמה דאיכא ריבוי טפי שפיר עדיף, וא"כ גם כאן לכאו' לא יהני במה שמצרף עמו עוד ב' אנשים שהרי עדיין מפריש עצמו מן הציבור וממעט להרוב עם, ואולם עיי' בסי' תקפ"ט מג"א סק"ד והעולה מדבריו דמשום צורך ברכת הנשים שפיר נכון להפריש עצמו מקיום של ברוב עם, ועיי"ש בנזירות שמשון שתמה עליו בזה ועכ"פ דברי המג"א ברור מללו וכן עיקר.
ה. דהנה בהג' רעק"א שם בסימן רע"א כתב לחלוק על הדגו"מ, ולשיטתו בודאי איכא דין ערבות לנשים, וכתב להוכיח כדבריו מברכות מ"ח גבי ינאי מלכא ומלכתא דכריכו ריפתא בהדי הדדי ולא ידעו לברך בהמ"ז, ומשמע שם בגמ' דאילו היה אוכל שמעון בן שטח כזית היה שפיר יכול להוציאם בבהמ"ז, ואע"ג שאכילת כזית אינה מחייבת בבהמ"ז אלא מדרבנן, והיא יתכן שהיא מחוייבת מדאורייתא, ועל כרחך דאיכא דין ערבות גם לנשים ושפיר מוציאה שמעון בן שטח מדין ערבות ע"כ.
ועיי' בחי' הצל"ח שם שכבר עמד בהערה זו מדנפשיה, וכתב ליישב דשאני התם שהיה מברך
ב
מסתפק בד"ה אם אמד המלך הקדוש
שאלה - מי שהתפלל בר"ה ואמר בטעות הקל הקדוש ושוב תיקן עצמו ואמר המלך הקדוש, ומסופק אם תיקן הטעות בתוכ"ד או לאחר כדי דיבור.
תשובה - בחיי"א כלל כ"ד סעי' כ"א כתב לדון במי שנתנמנם בתפילת שמו"ע ואינו יודע באיזה ברכה הוא עומד - דיש לדון מאיזה ברכה יתחיל כעת, ומסיק דאם הוא בג' ראשונות חוזר לראש, ואם הוא בג' אחרונות חוזר לרצה, ואם הוא עומד באמצעיות נראה דמתחיל מן הברכה שיודע בודאי שלא אמרה, אבל הברכה שהוא מסופק עליה אין צריך לחזור, ועיי"ש בנשמ"א שדן בזה בארוכה ומסיק בצ"ע.
ואולם באו"ז הל' מגילה סי' שע"ד כתב להדיא דלא כהחיי"א, וז"ל או אם לא כיון לבו באמצע הברכות האמצעיות ואינו יודע באיזה מהן עומד יתחיל מאותה שיודע שאמר ואילך ע"כ. ועיי' בזה בארוכה בקהלו"י ברכות סי' י"ג.
ובירושלמי ברכות פ"ה הל"ג איתא וז"ל, טעה בג' ברכות הראשונות חוזר בתחילה, טעה בג' ברכות אחרונות חוזר לעבודה, טעה ואינו יודע היכן טעה חוזר למקום הברור לו, ע"כ. וריהטות הדברים וכן פירש בפני משה דכשאינו יודע להיכן טעה חוזר עד למקום שיודע בודאי שאמרה ומתחיל לומר משם ואילך, ומפורש בזה דלא כהחיי"א. ויש לדחות דכוונת הירושלמי שחוזר למקום הברור לו שלא אמר, וכדעת החיי"א.
להוציא גם כן את ינאי המלך, וכיון דלגבי ינאי איכא דין ערבות, ממילא כבר חל על הברכה שם ברכה המחוייבת, ואחר שחל ע"ז שם ברכה שוב יכול להוציא גם את המלכה מדין שומע כעונה ואין צריך לדין ערבות, דהרי זה דמי להיכא שחייב לברך בעצמו שמוציא את האשה מדין שומע כעונה וא"צ לדין ערבות.
והלא מעתה נראה בנידון דידן, דלשיטת הצל"ח כיון שמכוין להוציא גם כן זכר אחד מדין ערבות, כבר חל על הברכה שם ברכה ושוב יוצאות אף הנשים מדין שומע כעונה, ומשא"כ לרעק"א דאף בכה"ג שמוציא אחד מדין ערבות ורוצה להוציא אדם נוסף בעינן בזה לדין ערבות, וא"כ הכא לא יוציא הנשים רק עדיף שיברכו בעצמן.
ובאבודרהם (סדר שחרית של חול ופירושה) וז"ל, ובאמצעיות אם נזכר באיזה ברכה טעה חוזר ואומר מאותה ברכה שטעה בה על הסדר, ואם אינו נזכר באיזה ברכה מהם טעה חוזר לאתה חונן, ואמרי' בירושלמי פרק אין עומדין טעה ואינו יודע היכן טעה חוזר למקום הברור לו, עכ"ל. ומפורש בזה שפירש את דברי הירושלמי כשיטת האו"ז, ודלא כחיי"א.
ובביאור שורש הנידון בזה נראה, דהנה מחד גיסא כל שמסופק על איזה ברכה אם אמרה שוב אינו יכול לחזור ולאומרה דספק ברכות להקל, וכיון שכן הרי הדין נותן שיתחיל לומר רק מן הברכה שבודאי לא אמרה וכדברי החיי"א, ואולם מאידך י"ל דכיון שסדר הברכות מעכבות זה את זה ואם דילג ברכה אחת בשמו"ע הויין כל הברכות שיאמר מכאן ואילך כברכות לבטלה, הרי אינו שייך שימשיך בתפילתו שהרי יש לו ספק אם יכול לומר את אלו הברכות דאפשר שהם ברכות לבטלה, ושוב חזר הדין שיתחיל לומר מן הברכה הראשונה שמסופק עליה.
והנה בביאור דעת החיי"א יש שר"ל דסבירא ליה שבהדין של ספק ברכות להקל נאמר שבכל ספק ברכה אחשבוהו חכמים כאילו שאמרה לאותה ברכה בודאי ועל כן פסקו את דינו להקל, ואשר לפי"ז כל אותן הברכות שבשמונה עשרה שהוא מסופק בהן אם אמרם הרי מחמת הדין של ספק ברכות להקל נחשב לו כאילו אמרם בודאי ושוב אין כאן חשש ברכה לבטלה על שאר הברכות שימשיך ויאמר משם ואילך. והנה אף שיש לדון בגוף הסברא בזה, - דעיי' במהרש"א פסחים ק"ב שכתב דבספק בברכת הנהנין אינו יכול להמשיך ולאכול דהא אפשר שלא בירך ואסור לאדם שיהנה מהעוה"ז בלא ברכה, והמבואר מדבריו דבספק ברכה לא חשבינן ליה כאילו בירך לאותה ברכה בודאי דהא אם כן שוב שרי לו גם להמשיך ולאכול, - ועכ"פ הא מיהא החיי"א בודאי לא ס"ל כסברא זו, דאם איתא צ"ע אמאי בג' ברכות ראשונות ואחרונות צריך לחזור לראש אותן ברכות, ושוב יל"ע בדעת החיי"א.
והנראה בזה דהנה בסי' תקצ"ג ס"א פסק המחבר וז"ל, ברכות של ר"ה ויה"כ מעכבות זו את זו שאם אינו יודע כולם לא יאמר מה שיודע מהם אלא לא יאמר כלום ע"כ, וכתב המ"ב בסק"ב בשם המג"א דמשמע שבשאר ימות השנה אם יודע ברכה אחת יאמרה ואין מעכבות זה את זה, והוסיף שם בביאה"ל דנראה שאף להמג"א הוא רק רחמי בעלמא ואינו יוצא בזה כלל דהלא אפילו אם דילג רק ברכה אחת מן שמו"ע קיי"ל דצריך לחזור ולומר את כולן על הסדר עיי"ש, והלא מעתה
נראה דסבירא ליה להחיי"א שאף באופן שמסופק באיזה ברכה הוא אוחז לא גרע זה ממי שאינו יודע חלק מהברכות שרשאי לומר לכל הפחות את אותן הברכות שהוא יודע.
ואדאתינן להכי ניתנה ראש ונשובה לנידון דידן שהספק אצלו אם יצא בברכת המלך הקדוש או לא, דלשיטת החיי"א הדין נותן שימשיך מן ברכת ובכן תן פחדך ואילך, ואולם לדעת החולקים הדין נותן שיחזור לראש התפילה, וכדין טעה בג' ראשונות שחוזר לראש, ומתאמרא משמיה דהחזו"א שהיה מורה ובא לנהוג כהחולקים על החיי"א.
ויש להוסיף בזה עוד סברא נוספת לנהוג כאן כהחיי"א, דהנה בשעה"צ ריש סי' תקפ"ב הביא מהחיי"א בשם הגאון מו"ה אברהם אבלי זצ"ל דמי שהתפלל בליל ר"ה תפלת שמו"ע ואמר הקל הקדוש יצא כיון דאין מקדשין את החודש בלילה וההזכרה אינה מעכבת, והק' השעה"צ דבשלמא אם היה מתפלל תפילת חול היה שייך לומר כן, ומשא"כ בזה שהתפלל תפלת יו"ט ולא אמר המלך הקדוש דהוי כתרתי דסתרי, וממ"נ אינו יוצא עיי"ש.
ורבים ראו כן תמהו בעיקר סברת הגאון הנ"ל דמה שייך ענין הזכרה לכאן, שהרי המלך הקדוש אינה הזכרה רק מטבע הברכה, והוי כמשנה ממטבע שטבעו חכמים שבודאי אינו יוצא, ויש להאריך הרבה בזה ואכ"מ. ועכ"פ מדברי הגאון הנ"ל והשעה"צ נראה מבואר דאמירת הקל הקדוש אינה נידונית כחסרון ברכה רק כחסרון הזכרה המעכבת ולא יותר, והלא מעתה נראה בנידון דידן דאף להצד שאמר הקל הקדוש לא חשיבי שאר הברכות שיאמר מכאן ולהבא כברכות לבטלה, ומשום דכיון שאינו אלא כחסרון הזכרה הרי שייך בזה שם חפצא של תפילה אף בלא"ה, והדבר דומה למי ששכח יעלה ויבא דאע"פ שהדין הוא דחוזר ומתפלל מיהו לא חשיבא תפילתו שהתפלל כבר כתפילה לבטלה וכמו שהאריכו בזה האחרונים בפלוגתת התוס' והרא"ש עם חכמי פרובינצ"א בברכות כ"ו ע"ב עיי"ש.