Skip to content
Steinsaltz Center

עבודת עבד: הוצאת ה-'רצוא' מן ההעלם אל הגילוי

  • Shemini Atzeres
  • 5787
  • Hebrew
View printout

אני רואה שהדברים נעשו בצורה אחרת אחרי זה. הרבה פעמים מה שקרה זה שינוי בתוך המהות הכוללת של העולם, משהו במעטפת של העולם שנעשה אחרת. להבדיל, אמרו שכשהר הגעש קרקטואה שבאינדונזיה התפרץ, זו הייתה אחת ההתפרצויות הגדולות בהיסטוריה, והיא לקחה כמה שעות והיא הרסה אי שלם. אבל מה בעצם נשאר אחרי זה ? למעשה, במשך השנתיים שלאחר מכן הזריחות והשקיעות של השמש היו אחרות, משום שהאבק של ההתפרצות התפזר במרחב הוא יצר סוג מסוים של מעטפה חדשה לעולם. נוצר משהו חדש בעולם, כביכול נוצרה שמש חדשה וחלל חדש בעולם. מצד מסוים, אותו דבר קורה למי שמתפלל: מכיוון שבשורשם הדברים הם אמיתיים, הרי שכאשר יבוא הזמן שעדיין אותו החלל שהיה מסביב יישאר.

***

דיברנו עד עכשיו על ההתעוררות הפנימית שבאה לאדם מתוכו, מבחינת נקודת פנימיות הלב, ואדמו"ר הזקן דיבר על דרגות שונות של העניין. דובר על כך שהשורש הראשוני של נקודת פנימיות הלב שייך לעצם הנפש, ובעצם מקורו למעלה מעלה בדרגות הגבוהות ביותר של המציאות, בבחינה של המקיפים העליונים שעוד בטרם היות עולם, בטרם היות כל מציאות שהיא. לכן גם כל התשוקה הזו מביאה את האדם אל מעבר לגבולות לא רק של המציאות האנושית הרגילה שלו, אלא מעבר לכל הגבולות וההגדרות של כל מציאות שהיא. אדמו"ר הזקן גם דיבר על כך שהמדרגה הזו יכולה להתעורר כשהאדם מעורר אותה בזמן התפילה או בזמנים מסוגלים אחרים. בקשר לכך גם עלתה הבעיה שלפעמים אחרי התפילה, אחרי הזמן הראוי, ההתרגשות נעלמת; אלא שדובר על כך שמכל מקום זו אכן הרגשה של אמת, משום זו הרגשה ותחושה שקשורות לעצם מהותה של הנפש, שקשורות לגעגועים שלה לחזור אל מקורה.

עבודת עבד: הוצאת ה-'רצוא' מן ההעלם אל הגילוי

אך הנה עיקר עבודת האדם להיות נקרא בשם עבודת עבד, ועיקר העבודה בלב, כדכתיב: "ולעבדו בכל לבבכם". והיינו האהבה שהיא למעלה מן הדעת; היא איננה תלויה בדבר והיא איננה קשורה לשאלה 'מה הקב"ה עשה לי ומה הוא לא עשה לי'. זו מערכת שבנויה על עצם הגעגועים של הנשמה להיות במקורה. סוג העבודה הזה הוא בחינת אהבת בן, כיוון שגם זו אהבה שאיננה בבחינה של טעם ודעת, לפי שהיא מבוססת על הקשר המהותי שבין האב והבן. אמנם כשהאדם מעורר בתוכו את האהבה הזו זה דבר גדול, אבל בעצם אין זה חלק מן העבודה האנושית אלא זהו תחום ששייך לעצם מהותה של הנפש האנושית. כיוון שכך, עיקר עבודתו של האדם היא לעבוד את ה' בעבודת עבד. ועיקר העבודה בלב, כדכתיב: "ולעבדו בכל לבבכם". והיינו האהבה להוציא מבחינת ההעלם אל בחינת הגילוי בלב ולהמשיך בחינת חשך, דהיינו בחינת "ישת חשך סתרו" הנזכר לעיל להיות בבחינת אור וגילוי, כדכתיב: "כי אשב בחשך הוי"ה אור לי" (מיכה ז, ח). מהצד הזה, עבודת האדם היא העבודה הקשה. העבודה הקשה היא איננה לעורר את נקודת פנימיות הלב, משום שנקודת פנימיות הלב נטועה וטבועה בתוך מהותה של הנשמה. מה שבעיקר היא זקוקה לו זה הגילוי, ההזדמנות להופיע. לכן העבודה בתחום הזה היא להוציא ולגלות את ההרגשה הזו, שהיא מבחינת ההכרות הסתומות שאינן בנויות בדעת. הרגשה הזו היא בבחינת "ישת חשך סתרו", ועבודת האדם היא להביא אותה לבחינת גילוי בלב, לגרום לכך שהדבר הזה יאיר ויתגלה בתוכו, שהוא יהיה בהכרתו. והנה ענין מאמר "ויאמר אלוקים יהי אור" (בראשית א, ג), שהארץ היתה חשך כו', והקב"ה רצה להוציא ולברוא את האור. ישנו קטע פיוטי שלשונו היא "אורות מאופל אמר ויהי", והכוונה היא שכביכול תהליך הבריאה הוא הוצאת האור מתוך האופל. הקב"ה הופך חלק מן החשיכה להיות אור, וזהו העניין של בריאת האור והוצאתו מן החושך; באותו אופן, זוהי גם עבודת האדם בכללה: הוצאת האור מן החשך. ולזה צריך להיות עבודה תמה, "ואין כל חדש תחת השמש" (קהלת א, ט), רק להוציא מההעלם אל הגלוי. הוצאת אור מחושך שהיא לכאורה דבר בלתי אפשרי, בעצם כבר נמצאת בתוך המציאות. האדם אינו צריך להמציא דבר שאינו קיים ולא היה קיים באיזושהי מציאות, אלא הוא צריך לשחזר תהליך שקיים בתוך העולם – תהליך של הפיכת החושך לאור. בזוהר כתוב ש-'מי שאינו יודע להפוך מר למתוק וחושך לאור – שלא ייכנס לכאן' (ראה זוהר ח"א ד, א). זאת אומרת שזו העבודה, ויש בה כמה חלוקות, שהרי היחס של הפיכת מר למתוק הוא לא בדיוק אותו היחס של הפיכת חושך לאור, משום שחושך ואור הם לא רק הפכים אלא הם עומדים ביחס רחוק יותר. החושך נראה לנו כהעדר, כתעלומה, וממילא להאיר את החושך נראה כעניין שדורש יצירה חדשה, שדורש מלאכת בריאה. אלא שכיוון שהמלאכה הזו כבר נעשתה, היא דורשת מן האדם לקחת את הכוחות הנעלמים והסתומים הללו, את הכוחות שהם בבחינת חשיכה גמורה – ולהפוך אותם לאור. ולזה נתנה קצבה לימי האדם "ימי שנותיו בהם שבעים שנה" (תהילים צ, י) – כדי לעמול בעבודה זו. וענין שבעים שנה, ביאר הכתוב "ימי שנותינו בהם" – 'בהם' דייקא, שהם בחינת רשות הרבים, וכדי שיוכל להיות בחינת רשות היחיד ליחודו יתברך צריך עבודה ויגיעה רבה, כמה בחינות ומדרגות עד מלאת בחינת שבעים שנה כו', וכמו שנתבאר במקום אחר. (ועיין מה שנתבאר מזה בד"ה "אם בחקתי תלכו". והנה, כדי להמשיך גילוי מבחינת "ישת חשך סתרו" לבא בבחינת אור וגילוי, זהו על ידי אתערותא דלתתא ממה שמהפך חשוכא לנהורא, וכמו שנתבאר סוף ד"ה "וידעת היום". והיינו מה שכתוב בזוהר ח"ב (דף נז עמוד א), שעל ידי שמבקעין "כל אינון כותלי חשוכא", דהיינו החשך דנפש הבהמית והגוף, על ידי זה ממשיכים הגילוי מבחינת "ישת חשך סתרו". וזהו ענין "לראות פני". ועל דרך זה נתבאר במקום אחר על פי מאמר הזהר ח"ג בפרשת פנחס (דף רמט תחילת עמוד ב) בענין "ועאלת לגו טורא דחשוכא" כו', שעל ידי העלאת מים נוקבין מבירור קליפת נוגה שנקרא טורא דחשוכא, ממשיכים מבחינת "ישת חשך סתרו", שנקרא גם כן טורא דחשוכא מה שלמעלה מעלה מטורי דנהורא, כמו שנתבאר מזה בביאור על פסוק "מנורת זהב כולה".

לעמול בעבודה זו. זו עבודה שצריך לעשות אותה בשלימות, ולכן ניתנו לאדם שבעים שנה של חיים או יותר. וענין שבעים שנה, ביאר הכתוב "ימי שנותינו בהם" – 'בהם' דייקא, שהם בחינת רשות הרבים, וכדי שיוכל להיות בחינת רשות היחיד ליחודו יתברך. הפירוש של המילה 'בהם' כאן היא לא במובן של 'אחד מימי שבעים השנה', אלא ש-"ימי שנותינו' שאנו חיים בעולם הזה, הם 'בהם' – דווקא בלשון רבים. העולם שלנו הוא כולו הוא רשות הרבים משום שהכל נמצאים בו, ועל האדם להעביר את העולם להיות בבחינת רשות היחיד. העולם שלנו נקרא 'עולם הפירוד' כיוון שהוא בעצם מבוסס על הריבוי, יש בו כוחות רבים ושונים, ועל האדם להפוך את רשות הרבים הזו לרשות היחיד, לרשותו של הקב"ה. ולזה צריך עבודה ויגיעה רבה, כמה בחינות ומדרגות עד מלאת בחינת שבעים שנה כו', וכמו שנתבאר במקום אחר. שבעים שנה הם לא מספר שמופיע בתעודת זהות, של חישוב כמה שנים עברו מתעודת הלידה עד תעודת הפטירה. באופן כללי, למספר שבעים יש משמעות רחבה יותר, ויש כמה צדדים של המספר שבעים שהוא קדוש. לענייננו, שבעים שנה צריכים להקביל לאותם השינויים וחילופי הדרגות שהאדם עובר ויכול לעבור בחיים שלו: יש דברים מסוימים שראויים להיעשות בשנים שבהם האדם צעיר, ויש דברים שאמורים להיעשות כשהוא בגיל העמידה ובגיל הזקנה, שהם סוגים שונים של עבודה. ההבדל הוא לא רק מבחינת מצב הרוח של האדם, אלא הוא נובע גם מהשאלה מה אדם מסוגל לעשות כשהוא בן כך וכך? מה ההוויה הזו מסגלת לעשות? למה הוא מוכשר בשלב הזה של החיים שלו? קורה לפעמים שאדם אחד מערב את הדברים הללו, והוא נוהג במנהגי ילדות כשהוא בזקנותו. החיסרון הוא לא בזה שהוא אינפנטילי, אלא בכך שהוא מנסה לעשות עבודה של זמן אחר. יש פסוק בספר בראשית, "איכה אעלה אל אבי והנער איננו איתי" (בראשית מד, לד), שמפרשים אותו כך: איך אני יכול "לעלות אל אבי" – כלומר לעשות תשובה, "והנער איננו איתי" – כלומר כאשר כל השנים של צעירותי אינן איתי? איך אני יכול לחזור בתשובה כשאינני יודע מה קרה לנער, היכן הוא הלך לאיבוד? אם כן, פירושו של דבר הוא שהאדם צריך להשלים בתקופה מאוחרת יותר גם את אותם הדברים שהוא היה אמור לעשות בבחינת הנערות שלו. בכל אופן, העניין הוא שיש קצב מסוים של החיים ושל החיות, והקצב הזה הוא של שבעים שנה – שבעים בחינות של עבודה. (ועיין מה שנתבאר מזה בד"ה "אם בחקתי תלכו", שיש מסלול מסוים שמתווה דרך מסוימת שדרכה אמורים ללכת. והנה, כדי להמשיך גילוי מבחינת "ישת חשך סתרו" לבא בבחינת אור וגילוי, זהו על ידי אתערותא דלתתא ממה שמהפך חשוכא לנהורא, וכמו שנתבאר סוף ד"ה "וידעת היום". איך האדם יכול להאיר בתוכו את הוא בחינת "ישת חשך סתרו"? איך הוא הופך את החושך לאור? בשביל שהאדם יוכל להגיע לדרגה כזאת, הוא צריך לעשות גם מצידו עבודה של היפוך החושך לאור. העבודה הזו נוגעת לאותם הדברים שהוא יכול לעשות, לאותם הדברים שעל ידם הוא יכול לשנות את חייו ואת התנהגותו, לשנות את האופנים שבהם הוא מתייחס לדברים – וכל זה כדי להגיע להארה כזו. והיינו מה שכתוב בזוהר ח"ב (דף נז עמוד א), שעל ידי שמבקעין "כל אינון כותלי חשוכא", על ידי זה שמבקעים את כתלי החשיכה, דהיינו החשך דנפש הבהמית והגוף, על ידי זה ממשיכים הגילוי מבחינת "ישת חשך סתרו". צריך לבקע את המעצורים ואת המכשולים, את כתלי החשיכה שנבנים לאדם – הן מבחינת גופו שהוא מחשיך כשלעצמו, והן מבחינת נפשו הבהמית, שהיא מחשיכה באופן פנימי יותר. וזהו ענין "לראות פני" (ישעיהו א, יב) – צריך לבקוע את המכשולים בדרך כדי שהוא יוכל להיראות. ועל דרך זה נתבאר במקום אחר על פי מאמר הזהר ח"ג בפרשת פנחס (דף רמט תחילת עמוד ב) בענין "ועאלת לגו טורא דחשוכא" כו', שנכנסת לתוך הרי החושך, שעל ידי העלאת מים נוקבין מבירור קליפת נוגה שנקרא טורא דחשוכא, 'הרי החושך', ממשיכים מבחינת "ישת חשך סתרו", שנקרא גם כן טורא דחשוכא מה שלמעלה מעלה מטורי דנהורא, מהרי האור, כמו שנתבאר מזה בביאור על פסוק "מנורת זהב כולה". הרי החושך הם הרים מסוכנים; הם הרים של אימה שיש בהם חשיכה גדולה, ושמאוד קשה לעבור בהם; ואף על פי כן, האדם צריך להיכנס להרי החושך. כשהאדם נכנס הוא עושה בירור בקליפת נוגה, ולמעשה הבירור הזה הוא חלק מהעולם שלו – גם בתוך העולם של ומכל זה יובן מה שכתוב בספרא דצינעותא (דף קעו סוף עמוד ב) "והחיות רצוא ושוב", דכתיב: "וירא אלוקים את האור כי טוב" פירוש: כי על ידי הרצוא ממשיכים מבחינת "ישת חשך סתרו" להיות בבחינת אור וגילוי כנזכר לעיל. אך "כי טוב" היינו 'כי טוב לגנוז' וזהו בחינת השוב שהוא לגנוז האור בכלים מכלים שונים דתורה ומצוות, שעל ידי זה דייקא מתקיים האור, מה שאין כן אור בלי כלי. התורה והמצוות, שהרי כל המצוות חלות על חפצים ועל כל מיני דברים ששייכים מעצם טבעם לקליפת נוגה, ועל ידי זה שאני עושה מהם תשמישי מצווה או תשמישי קדושה אני מעלה את הניצוץ שקיים בהם ומחזיר אותו למקומו. יש גם עבודה מסובכת יותר, שהיא מה שהאדם עושה בדברים שהם אינם תורה ומצוות. בנוגע למצוות יש לנו כבר מתכון מוכן: אתה עושה כך וכך, פועל פעולות כאלה וכאלה, ועל ידי זה החפץ הופך להיות למכשיר מצווה או קדושה. זאת אומרת שללמוד לעשות ציציות זה לא דבר קשה במיוחד; הרבה יותר קשה מזה זה ללמוד איך לאכול ארוחת צהרים. אין לנו הנחיות איך אוכלים ארוחת צהרים באופן כזה שהארוחה תהפוך להיות למצווה. בסופו של דבר זה תלוי בעיקר בעבודת האדם ובכוונות שלו לשם מה הוא אוכל וכיצד הוא אוכל, וכיוצא בזה. אותו הדבר נכון גם בשאר מערך החיים הרגילים. החוזה מלובלין אמר פעם לתלמידיו על אחד מהתלמידים שלו, רבי דוד מלעלוב: 'מדוע אתם לא מסתכלים על האברך הזה ? כולם נדחקו לשמוע תורה, אבל הוא איננו זקוק לזה – הוא לוקח פרוסת לחם, מורח אותה בחמאה ומקריב קרבן; לוקח עוד פרוסת לחם, מורח גם אותה – ומקריב עוד קרבן'. זאת אומרת שאדם יכול להיות במדרגה כזו שאכילתו תהיה באותו אופן ובאותה דרגה של העלאת קליפת נוגה ובירור הניצוצות מתוך המעשים שלו. כשאדם עובר את הרי החושך במובן הזה שלהם, את הרי האימה, אז הוא מגיע להרי חושך במשמעות אחרת לגמרי, מכיוון שהוא מגיע כבר להרי החושך שהם מעבר להרי האור. מעבר להרי האור יש את "ישת חשך סתרו" – ההרים הללו הם אמנם אינם הרים של אימה, אבל אלו הרים של גבול העולם, המקום שאליו הועלם כבר איננו יכול להגיע. כפי שנאמר לעיל, עבודת האדם היא להאיר את ההארות ממה שנמצא בחשיכה שנמצאת מסביב להקב"ה; ואפשר ליצור ממנה אור על ידי זה שהאדם עושה מחושך קטן איזושהי הארה. כלומר מכוח ההארה הזו של האדם את החושך האיום, הוא זוכה להאיר גם את החשכה מהדרגה הגבוהה יותר. ומכל זה יובן מה שכתוב בספרא דצינעותא (דף קעו סוף עמוד ב) "והחיות רצוא ושוב", דכתיב: "וירא אלוקים את האור כי טוב" (בראשית אף ד), פירוש: כי על ידי הרצוא ממשיכים מבחינת "ישת חשך סתרו" להיות בבחינת אור וגילוי כנזכר לעיל. אך במדרש דרשו: "כי טוב" היינו 'כי טוב לגנוז' (ראה בראשית רבה יב, ו). הקב"ה ברא את האור, והוא ראה שהאור הוא יותר מידי טוב בשביל העולם, יותר מדי טוב מכדי שהעולם ישתמש בו – אז הוא החליט לגנוז אותו. אור שבעת הימים הוא אור כזה שמאיר בעצמו והוא איננו תלוי בדבר, וניתן לראות על ידו מסוף העולם עד סופו; האור הזה היה יותר מידי בשביל העולם הזה, ולכן הוא כבה בסוף שבעת הימים. גם כשהנביא מדבר על "כאור שבעת הימים" (ישעיהו ל, כו) הוא מתכוון לאור של ימי בראשית, שעליו המדרש אומר שהקב"ה גנזו לצדיקים לעתיד לבוא. הבעל שם טוב היה אומר: היכן גנז את האור? הוא גנז אותו בתוך התורה (ראה דגל מנחה אפרים לפרשת בראשית). לכן הוא היה אומר שמי שיודע, יכול לפתוח ספר קודש ולראות בתוכו את כל מה שמתרחש בעולם; הוא היה פותח ספר, ואומר לאנשים: 'פלוני נמצא במקום כזה וכזה' – מפני שהוא היה אומר שהוא רואה בתוך התורה את אור שבעת הימים, ולכן הוא גם היה יכול לראות מסוף העולם עד סופו. וזהו בחינת השוב שהוא לגנוז האור בכלים מכלים שונים דתורה ומצוות, שעל ידי זה דייקא מתקיים האור, מה שאין כן אור בלי כלי. אדמו"ר הזקן רומז כאן למאמר אחר שבו הוא מדבר על "וכלים מכלים שונים ויין מלכות רב כיד המלך" (אסתר א, ז). במאמר ההוא הוא מדבר דבר שהוא גם כן תופעה בנפש, על כך שמפעם לפעם – בין בתחילת עבודתו של אדם ובין בזמנים של התעוררות – האדם מקבל הארה גדולה בבחינת "יין מלכות רב". זו חוויה משכרת, שבה האדם אמנם נמצא אבל הוא כביכול פועל ומרגיש באופן אחר, ולמשך זמן מסוים הוא נמצא באיזה שהוא מצב אחר שבו העולם מלא בשבילו בהתעוררות והארה גדולה. הדבר הזה ניתן לאדם בין כמתנה ובין כהלוואה, והוא לא תמיד ניתן בפרופורציה למהותו ולהכנתו של האדם, לפי שחוויה כזו יכולה לבוא לאדם גם כשהוא אינו מוכן הכנה גמורה. אין כאן עניין של הכנה ושל עבודה מסודרת, אלא זו מתנה שאין לנו עליה שליטה, והיא מגיעה לאדם באיזשהו רגע של התעוררות והארה. החלק השני של הפסוק, "כלים מכלים שונים", מדבר בעצם על כך שהכלים הללו נחוצים כדי לא לבזבז את האור. כשיש למישהו איזושהי נקודת הארה הוא חושב שהוא השתנה כיוון שהוא לא יודע שזו רק הארה; כביכול לפתע יורד עליו גשם או שנשפך עליו יין מן התקרה, והוא בטוח שהיין צריך לרדת באותו האופן בכל יום. אלא שהמציאות היא שהדברים הללו חולפים כעבור איזשהו זמן, ולכן מי שבנה והכין כלים מבעוד מועד כדי לקלוט בתוכם את ההארה הזו יכול לשמור חלק ממנה, אבל מי שלא בנה כלים ולא השתמש בהם – יישאר לו רק זיכרון עמום שהיו פעם דברים כאלה. אדם שיש לו הארה צריך לעשות משהו לא די לו להסתפק בעצם חוויה, אלא הוא צריך לבנות כלים עבור החוויה הזו, הוא צריך לבנות לה מסגרות ומערכות שיתאימו אותה, ועל ידי כך חלק מהדברים יוכלו להישאר. נניח שאדם קם בוקר אחד ומרגיש שיש איזה שינוי במהותו, והוא נעשה עכשיו כעין בריאה חדשה. העולם נראה אחרת, המציאות נראית אחרת, הקב"ה נראה אחרת, ובעיקר – אני נראה אחרת. מה עושה אדם כזה? הוא יכול להסתובב בחדר או לצאת ברחוב ולשיר; אבל אם במקום זה הוא ינסה לנצל את הדחיפה הזו כדי לבנות על ידה דברים שבקדושה, בתוך הבנה שכיוון שהוא נמצא עכשיו בתוך דחף כזה אז הוא יכול עכשיו לעשות כמעט הכל – אז הוא בעצם יבנה כלים וימלא אותם בתוכן. כרגע יש לו תוכן עשיר, ואם הוא יבנה את המערכות המתאימות – הן יוכלו להמשיך לפעול גם אחר כך. אם הוא למד מכוח ההארה הזו או עשה מצוה מכוח ההארה הזו, אז הוא בנה בניינים שיש להם קיום מעבר לחוויה. חלק מהעבודה שמדובר עליה כאן הוא לא רק על הריצה לקראת האור, שזה העניין של הרצוא. ברצוא הנפש הולכת אל האור והיא עוברת את כל החשכות עד שהיא מגיעה אל "ישת חשך סתרו", אל מה שנמצא בסתר המדרגה; אבל כאן מדובר על השאלה כיצד אני יכול להביא את האור הזה לכאן ולשתול אותו בתוך הכלים של המציאות. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל: "שמור" זו משנה (ראה רש"י דברים יב, כח). ועיין בזהר ח"ג פרשת בלק (דף רד עמוד ב), על פסוק "בקר אערך לך ואצפה", כמה דאת אמרת ויצפהו כו' עיין שם, והיינו בחינת האור כי טוב לגנוז). המשנה, לדוגמא, היא כלי מסוים לקלוט בתוכו את ההארה. אם כן, צריך לבנות כלים להארה כדי שהיא תישאר; ההארה צריכה להיגנז כדי שהיא תישמר. אמנם עיקר הלימוד ועיקר הדיבור שלנו הוא בדברים ששייכים להרגשות הנפש ולחוויותיה, אבל כאן אדמו"ר הזקן מדגיש שאסור להשאיר חוויות ריקות. שכדי שהחוויה תישמר ולא תעלם לגמרי, צריך לבנות בשבילה כלי, מסגרת שבו היא תקבל איזושהי מציאות; אחרת, האדם יישאר עם חלום שלא הגיע לכלל מימוש. עד לכאן אדמו"ר הזקן דיבר באופן כולל לגבי העניין של המחול והריקוד. הוא פתח בכך שהריקוד הוא היחס של "אז תשמח בתולה במחול", ושהמחול שאנו כאילו רוקדים עם הקב"ה בנוי על תנועה מתמדת של קירוב וריחוק, והוא קשור לעניין של שמחת תורה ושמיני עצרת. וסדר העבודה של חודש תשרי הוא מסודר למדי, והחגים שבו הם בבחינת מורי דרך, המדריכים אותנו כיצד צריך להיות סדר העבודה: ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכפורים, סוכות ושמיני עצרת.

More in this printout

View the whole printout