מספר ר' אברהם מושקוביץ שליט"א מבני ברק:
יום אחד ניגש אליי אברך, ושיתף אותי בכך שהוא מתבייש מאוד לעשות משהו שנראה לו שהוא חייב לעשות. שאלתי אותו, "במה העניין?"
והוא סיפר לי סיפורי אלף לילה ולילה. כן כן. לילה אחר לילה. סיפור של שלוש מאות שישים וחמישה לילות לפחות.
ברוך ד', לפני שנה נולד לו בנו בכורו, תינוק בריא ושלם, מתוק וחמוד. כבר בימיו הראשונים, ההתנהגות שלו במשך היום הייתה סבירה לגמרי, אבל בלילה הוא פתח ביללות. הוא בקושי ישן, ובלית ברירה העמיד את הוריו ערים בתורנות.
בתחילה חשב האברך שככה זה עם כל התינוקות, אבל כשעברו חודש ועוד חודש והמצב לא השתנה, הוא הבין שיש כאן משהו חריג. חמותו ואמו טענו שבגיל שלושה חודשים התינוק כבר אמור לקלוט שהלילה הגיע, וגם אם הוא מתעורר כדי לאכול הוא אמור להירדם מיד, ואין לו כל סיבה להיות ער בשעות האלה. האברך הסביר לילד את מה שהסבירו לו, אבל התינוק לא שיתף פעולה עם ההסברים.
"עברנו לשיטות רפואיות שונות", המשיך האברך בסיפורו. "הלכנו לפרופסור, ביקרנו במעבדת שינה, ניסינו רפלקסולוגיה וטיפולים רגשיים. אמנם היה נדמה שהתינוק ישן קצת יותר, אבל בסופו של דבר שוב הוא קם לתחייה וליללה, כמה שעות מעייפות לפני שהבוקר הגיע.
החיים שלי הפכו לסיוט עייף ויגע. לא ישנתי בלילה ולא תפקדתי ביום, חייתי בתוך ענן של עייפות, ופחדתי שמא מרוב חוסר שינה אגיע להתמוטטות. זו כבר לא הייתה רק מליצה. הבכיות של הבכור שלי עברו כל גבול אפשרי, ומשיחות עם אברכים בני גילי קלטתי כי זה ממש לא מוכרח להיות כך.
החלטתי שאני צריך לשנות כיוון, ולעשות השתדלות מסוג אחר. פניתי לאחד מצדיקי הדור וביקשתי ברכה לישועה. הצדיק הורה לי לומר בכל יום עשרה פרקי תהילים ולבקש מד' שהתינוק יירדם בקלות ויישן ברוגע, ובירך שנראה ישועות.
עשיתי כהוראתו. בכל יום אמרתי עשרה מזמורים, ולאחר מכן ביקשתי את בקשתי. אחרי כשבועיים, ביום שבו סיימתי את כל ספר התהילים, עברתי ליד חנות ספרים וראיתי שם ספר שמשך את ליבי.
קניתי את הספר, ובבית פתחתי אותו. באופן 'אקראי' הוא נפתח בעמוד שמספר על אברך שהבן שלו אינו ישן ובוכה הרבה בלילות. זו הייתה הארה משמיים. בדיוק ביום שסיימתי את התהילים, מצאתי סיפור בנושא שכל כך מעיק עליי.
המשכתי לקרוא. סופר שם על אברך שהתינוק שלו בכה לילות שלמים במשך שלושה חודשים. הוא הלך לצדיק וביקש ממנו ברכה. הצדיק עורר אותו לחשוב שמא פגע במישהו, ואכן הוא נזכר: הישיבה שלו הייתה סמוכה למקום מגורים, וכדרכם של בחורים, מפעם לפעם הם היו חוגגים סיום, התחלה, או סעודת ראש חודש. בכל מיני הזדמנויות כאלה היה האברך, אז בחור צעיר ונמרץ, מכוון את ההגברה על עוצמה גבוהה ביותר, שהכול ישמעו וירקדו בשיא המרץ.
הבעיה הייתה שלשכנים זה הזיק. הם התלוננו שהקולות הרמים מפריעים לילדיהם להירדם, ולעיתים כשהיה ממש מאוחר, זה הפריע גם למבוגרים. אבל הבחור הזה חשב שהם סתם מגזימים, וכי אסור לבחורים לשמוח קצת? הוא טען לעצמו שאלו סתם ילדים מפונקים, וכי גם ילדים אלו בעצמם בוודאי שומעים תזמורת בחתונות ונרדמים שם על שני כיסאות...
הוא המשיך במנהגו בחוסר התחשבות, והפריע לשכנים לישון. עכשיו, מידה כנגד מידה, התינוק שלו אינו נרדם בלילה.
האברך מהסיפור שבספר הבין שעליו לבקש מחילה מהשכנים, ועם כל אי הנעימות שבדבר, הוא כיתת את רגליו משכן לשכן באזור וביקש מהם סליחה, והם סלחו.
בלילה שאחרי מסע הסליחה הייתה הפעם הראשונה שהתינוק ישן לילה שלם ברציפות.
הסיפור הזה נגע לליבי ועורר את זיכרוני. גם לי יש עסק עם קולות בלילה! גם אני הערתי בן אדם ולא נתתי לו לישון! אוי לי ואבוי לי שכך עלתה לי! יש דין ויש דיין!
הייתי אז בחור נמרץ עם חוש מוסיקלי. בבית, בחדרי, היה לי אורגן, ובשעות הערב והלילה הייתי מנגן בקול גדול בשתי הידיים – בקול טנור ובקול בס.
השכן, ניצול שואה, היה יורד ומבקש ממני שאנמיך. "ה'בומבעס' שאתה משמיע מזכירים לי את הגרמנים עם היריות שלהם", הוא אמר.
הנמכתי כבקשתו, אבל לא קלטתי את עומק העניין. לא תפסתי שאני משחק באש. יהודי שהיה בגיהינום ויצא משם חי, ובכל פעם שאני משמיע את המנגינות שלי אני מחזיר אותו לשם בעל כורחו. לא תפסתי לאילו סיוטים אני מכניס אותו, לא הבנתי שאני פוצע את נפשו מחדש בכל פעם שאני מנגן גבוה מדי. הייתי מנמיך את הנגינה, אבל אחר כך מגביר להנאתי. הוא היה מעיר שוב, ואני הייתי מנמיך שוב, אבל בהמשך הייתי מגביה ושר עם כל הליווי של ה'בסים', מה שהקפיץ את השכן שלי שוב ושוב, עד שנמאס לו להעיר לי.
האברך סיים את וידויו באוזניי – מספר הרב מושקוביץ – "אני יודע שאני צריך לבקש ממנו סליחה, אבל אני לא מסוגל".
אמרתי לאותו אברך שינסה להתגבר על הבושה, כי חייו וחיי בנו תלויים בכך, אבל זה היה לו קשה מאוד. חשבנו יחד מה הוא יאמר ואיך יאמר, והחלטתי שלמחרת אשאל אותו האם הוא באמת הלך לבקש סליחה.
למחרת אמר לי האברך שהוא חשב על זה. גם למחרתיים. היה לו הרבה זמן לחשוב על זה בלילה, כי התינוק שלו לא נתן לו לישון. עכשיו, כשהוא הבין שהפתרון קיים, הפכו הבכיות לתובעניות ביותר. נו נו, לך כבר לבקש סליחה.
אמרתי לאברך שעכשיו, כשכבר עבר זמן רב מאז ההטרדות שלו, השכן בוודאי ירחם עליו וימחל לו. נדנדתי לו ועודדתי אותו לאזור אומץ, עד שבסופו של דבר הוא עשה מעשה. הוא שמע שהשכן עבר לבית אבות, ויצר קשר עם בנו. שוב התגבר על הבושה וסיפר לו את כל העניין. "בבקשה ממך, תבקש מאביך סליחה בשמי".
הבן סיפר כי לא תמיד אפשר לדבר עם אביו בצורה רגועה, וצריך לתפוס את הרגע הנכון. האברך הבין שזו משימה לא כל כך פשוטה, והתפלל לד' שיעזור לו, שהבן אכן יצליח לבקש סליחה בשמו, והשכן ימחל לו.
ברוך ד', כעבור כמה ימים שמע השכן מבנו את הסיפור, והגיב: "מחול לו, מחול לו, מחול לו".
כבר באותו לילה ניכרה הטבה. התינוק נרדם בלילה, שעת השינה שלו התארכה, והוא איפשר להוריו קצת מנוחה. המצב השתפר מלילה ללילה, עד שכעבור שבועיים התינוק ישן שתים עשרה שעות ברציפות!
אביו של התינוק הגיע אליי בשמחה לבשר לי את הבשורה הטובה. הוא הודה לי מאוד על שלא ויתרתי לו ושאלתי שוב ושוב האם כבר ביקש מחילה מהשכן. "בזכותך זכיתי לבקש ממנו מחילה עוד בחייו", הוא אמר לי בהתרגשות.
התינוק גדל מאז. הוא ישן היטב בלילה, ורענן ביום. הודו לד' על חסדיו.