Skip to content
צפונות

עשה סוכתך קבע ודירתך ארעי

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

בסוכה דף ג. מבואר דנחלקו ב“ש וב“ה בעניין מי דהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית בתרתי. דבמחלוקת אחת נחלקו בדין סוכה גדולה בשיעור ז‘ על ז‘ כשהוא יושב בסוכה ושולחנו בתוך הבית דיש בזה גזירה שמא ימשך אחר שולחנו לבית. וכמ“כ נחלקו בדין סוכה קטנה פחות מז‘ על ז‘ דהפסול בזה דאין בשיעור זה מקום לשולחן. ויש מהראשונים דפירשו דגם בזה הוא מאותו טעם )אף דבסוכה קטנה איירי דאין לו שולחן כלל.( דכשאין לו מקום בסוכה לשולחן גם שמא ימשך. ויעויין במלחמות )ג: מדפ“ה( דביאר דשמא יביא שולחן וימשך אחריו. והדברים סתומים דמה כ“כ חשש יש דיביא שולחן וכו‘. ואמאי לא פירש בסתם דימשך לבית.

וגם בגזירה בסוכה גדולה צ“ב הלשון דשולחנו בתוך הבית. ואמאי לא כתוב בסתם דשולחנו מחוץ לסוכה. וגם יל“ע אמאי הפסול הוא רק כשיש לו שולחן בתוך הבית ולא גזרו במיטתו בבית. )יעויין בפס“ת בסי‘ תרל“ג בשם פוסקים דלא מצינו חשש זה במיטה. ובי‘ דמתוך שינה פחות מצוי דיכנס הביתה. ומ“מ צ“ע דהרי לכאו‘ גם בשינה אם אין נוח לו גם עלול לצאת.( וגם ידוע שמועה )יעויין מ“ב דירשו על המ“ב תר“מ כ“ז דמשמע שם דבעינא דהשולחן יהיה בסוכה בשינה.( דמרן החפץ חיים זצ“ל היה לו שולחן בסוכתו גם לא בזמן האכילה וצ“ב.

ויש לבאר דהטעם של שמא ימשך אחר שולחנו הוי טעם לגזירה אך מ“מ יש בזה גם גדר בגזירה דאם שולחנו חלקו בבית הוי גריעותא בעצם. וכהמבואר בסוכה בדף כח: ”כל שבעת ימים עושה אדם את סוכתו קבע וביתו ארעי כיצד היו לו כלים נאים מעלן לסוכה מצעות נאות מעלן לסוכה אוכל ושותה ומטייל בסוכה“. וכן נפסק בריש סימן תרל“ט. ויש לבאר דהכוונה בזה דבעינא חשיבות דעקר דירתו מהבית לסוכה. וע“כ אם לא העביר כליו חסר בחשיבות של עקירה מהבית לסוכה. )וגם משמע מהלשון דעיקר הדבר הוא דאם יש לו כלים בבית מעלם לסוכה. אך אין צריך לקנות לצורך זה. והיינו דהעיקר דמה דיש לו בביתו צריך לעלות לסוכה. דבזה חשיב דעקר דירתו לסוכה. וכן ראיתי מביאים מהחיי אדם כלל קמ“ז ב‘ דכ‘ ”ויציע המטה ויכסה השולחן בסוכה ולא בביתו כדי להראות שאין זו דירתו“. היינו דיש עניין דלא יהיה בבית.(

ולפ“ז גם החשש שמא ימשך אחר שולחנו הוא טעם בגזירה. אך מ“מ יש גם גדר בגזירה דכשהשולחן בתוך הבית הוי חיסרון במה דיצא מהבית ונכנס לסוכה דהרי שולחנו עדיין בתוך הבית. )וכמו ששמעתי בשם מרן הגר“מ פינשטיין זצ“ל דיש גזירות דחוץ מהטעם של הגזירה יש גם מטבע לגזירה.( וגם הוא שייך לעצם החשש. דאינו סתם חשש דיצא מהסוכה אלא הוא חשש דיחזור לביתו דיצא ממנו. אך מ“מ כיוון דיש בזה גדר להחשיב דלא עקר דירתו ע“כ גזרו רק בשולחן דהוא עיקר החשיבות היכן הוא גר. )דמקום אכילה עיקר.( ולא במיטה דאין חשיבות דלא עקר כשהמיטה בבית.

ולפ“ז גדר הגזירה דכשהסוכה באופן דיכול לימשך חסר בחשיבות דעקר לסוכה. וע“כ הלשון דשולחנו בבית דאף דהגזירה הוי גם אם סתם יהיה בחוץ מ“מ צורת הגזירה להחשיב דלא יצא מהבית וע“כ כתיב באופן כזה. וע“כ כוונת המלחמות הנ“ל דסוכה קטנה דאין שם כלל שולחן החשש הוא דיביא שולחן ויצא החוצה דצ“ל בכוונת המלחמות דהוי סוג חשש השייך לעיקר עניינו של הסוכה דלא קבע דירתו בסוכה. וע“כ כוונתו דכיון דהוי במקום דגם אם יביא שולחן עלול לימשך א“כ דומה בגדר לסוכה גדולה דשמא ימשך וכנ“ל.

ולפ“ז מובן השמועה הנ“ל מהח“ח דגם בשעת השינה היה שולחנו בבית כיוון דיש עניין חיובי דהשולחן יהיה בבית דעי“ז יותר מתקיים העשה סוכתך קבע וביתך ארעי וכהנ“ל. )לכאו‘ אינו מעכב.(

מתני‘: כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע ודירתו עראי, ירדו גשמים מותר לפנות מאימתי מותר לפנות משתסרח המקפה, משלו משל למה הדבר דומה לעבד שמזג לו כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו.

והנה לכאורה ישנו פלא גדול בעצם הבאת המשל של המשנה, הלא תמיד מצינו במשנה חידושי דינים, וא“כ התמיהה היא מאי טעמא המשנה באמת אומרת את המשל והלא אין בזה שום חידוש דין אלא הוא רק נתון מציאותי שיש בזה רמז של קללה, ולכאורה היה הדבר מתאים לגמרא להביא דבר כזה אך אין לזה שום שייכות עם המשנה עצמה.

ואפשר לומר בזה דהנה לפני כן אמרנן במשנה חידוש דין שמותר לפנות משתסרח המקפה, וגם זה הוא פלא גדול, הרי אם כל הסיבה של הפטור הוא משום שהוא מצטער א“כ מה שייך ליתן שיעור לזה והרי כל אחד הוא לפי מה שהוא מצטער וכאן מבואר שמשתסרח המקפה הוא שיעור לכולם ומאי טעמא הוא שיעור אחיד לכולם.

ואפשר לומר דהנה מצינו ב‘ סוגי מצוות: גדר המצוה בעלמא הוא כמו שמצינו גבי שופר דאמרינן ’רחמנא אמר תקעו‘ וביאורו שאפילו שטעם השופר הוא בשביל להזכיר את אילו של יצחק, וכן מצינו ששופר הוא בשביל לערבב את השטן אך בזה הוא רק טעמא דקרא אך הוא לא עצם הדין, דעצם הדין לתקוע בשופר הוא מכיון שזה מה שה‘ אמר, ובחינוך מבואר עוד הרבה טעמים לזה וכמו בכל המצוות שיש טעמים בחינוך, אך הוא לא נכנס בגוף המצווה עצמה.

אמנם מצינו סוג מצווה שונה והוא מצוות ישיבת סוכה דמוזכר בתורה ’בסוכות תשבו שבעת ימים‘ ששם אין הביאור הוא שזה רקמצווה לישב בסוכה – מכיון שהקב“ה הושיב את עם ישראל בסוכות אלא הביאור הוא דזה גופא החפצא של המצווה עצמה דדין המצווה הוא הוא עצמו לישב בצילא דמהימנותא, כלומר דזה עצמו החפצא של המצווה והוא לא טעמא דקרא, ויש להוסיף בזה דאדרבה כיון שבתורה עצמה כתוב ’כי בסוכות הושבתי את בני ישראל‘ נמצא דכאן התורה מחדשת שזה חלק מהחפצא של המצווה והוא לא בתורת טעמא דקרא אלא הוא בתורת ’חפצא דמצווה‘ דהחפצא של המצווה הוא לישב בכזה סוכה.

ובזה יבואר מה שכ‘ הב“ח דיש כוונה המעכבת בסוכות שצריך לכוון ’כי בסוכות הושבתי‘ והוא דבר שלא קיים בכל התורה כולה, ואע“פ שהוא עצמו אומר משום שזה כתוב בתורה, אך הא גופא שזה כתוב בתורה זה עצמו מוכיח הוכחה גמורה שהכוונה בזה הוא שזה גופא החפצא של המצווה והוא לא רק טעם בעלמא.

ועל פי זה הביאור בדין של משתסרח המקפה אינו משום שהוא מצטער ברגע שסורחת המקפה אלא הוא משום ’משלו משל למה הדבר דומה‘ כלומר הטעם הוא משום זה גופא שאין כאן סוכה ועל כן מותר לפנות את הסוכה והוא לא רק בתורת טעם חיצוני.

ועל פי זה אפשר להוסיף דבר נפלא הרי כאן בעצם יש משנה שהיא כוללת כמה דברים שהוא גם את הדין שאדם עושה סוכתו קבע ודירתו עראי וגם את גשמים, ולכאורה מה החיבור ביניהם ומאי טעמא המשנה מחברת בין שני הדברים.

והביאור הוא משום שזה גופא באה לומר המשנה דהמשנה באה לומר את זה גופא שמה שהוא עושה את דירתו קבע הוא משום שהגדר של סוכה הוא לא שהוא אוכל ושותה בסוכה אלא הוא ’חי בצילא דמהימנותא‘ ועל כן הוא מכנה משותף בזה שהוא גם אוכל וגם שותה וגם ישן, ואין הביאור הוא שכביכול יש כאן ציווי אחד לאכול וציווי אחר לישון אלא הביאור הוא שהציווי הוא לחסות תחת כנפיו והוא כולל אכילה ושתיה בסוכה, וכיון שכן על כן ברגע שהוא לא צילא דמיהמנותא כי כביכול הקב“ה לא חפץ בזה ממילא מותר לפנות משום שאין האכילה והשתיה עומדים בפני עצמם.

ובזה יבואר היטב מה הטעם שיש חילוק בין הפטור של גשמים לבין הפטור של מצטער משום שגבי מצטער הוא פטור בגברא שהוא לא יושב בסוכה אך בפטור בגשם הוא לא חפצא של סוכה והוא לא פטור בגברא עצמו, ועל כן גם רבא לא היה יכול ללמוד את דינו מהמשנה והוצרך לחדש בפני עצמו שמצטער פטור מן הסוכה והטעם הוא משום הנ“ל משום שכל מה שהמשנה מחדשת הוא רק בגדרי הסוכה ולא בגדרי מצטער.

ואולי לפי זה יתיישב באופן נפלא מאי טעמא נאמר רק בסוף הפרק הדין ששבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי, והא לכאורה אם זה עיקר הדין דסוכה מאי טעמא נאמר הדבר רק בסוף הפרק והא היה צריך לכתוב בתחילה את הדין שצריך לאכול ולשתות ולישון בסוכה דזה עיקר המצווה, ומאי טעמא השאירו דבר זה לסוף.

והביאור הוא משום שבאמת בתחילה המשנה דיברה רק על החלק של חיוב סוכה שהוא אכילה שתיה ושינה, ועל זה נאמר בתחילת הפרק דהישן תחת המיטה לא יצא ידי חובתו וכמו שכ‘ רש“י דעיקר המצווה של סוכה הווא אכילה שתיה ושינה, ואילו בסוף הפרק כתוב את הדין השני והוא חפצא דמצוות סוכה של ’צילא דמיהמנותא‘.

ובאמת הביאו בשם רבינו מרן הגר“א הכהן דויטש זצוק“ל שכ‘ ג“כ כיסוד האחרונים דאיכא ב‘ חלקים במצות סוכה שהוא גם החלק הזה של עצם הישיבה.

ועל זה הביא דבר נפלא דהנה בתחילת הפרק אמרינן דהישן תחת המיטה לא יצא ידי חובתו, וכ‘ רש“י דעיקר מצות הסוכה הוא אכילה שתיה ושינה, ורצה לומר דכל מה שהוא לא יצא ידי חובה הוא רק מבחינת החלק של החיוב של הסוכה שהוא אכילה שתיה ושינה אך את הדין השני של ’צא מדירת קבע‘ הוא קיים גם באופן שהוא ישן מתחת למיטה והטעם משום שהוא נמצא בתוך הסוכה עצמה.

ובזה ביאר באופן נפלא מה שטבי עבדו ישן מתחת למיטה ולכאורה הוא פלא הרי אם באמת לא יוצאים ידי חובה א“כ מאי טעמא טבי ישן מתחת למיטה ואיזה רווח היה לו בזה, ולפי הנ“ל הדברים נפלאים דהכוונה בזה הוא שהוא רצה לקיים את ה‘צא מדירת קבע‘ אך לא את החיוב של ישיבה בסוכה שהוא כולל את האכילה השציה והשינה שלזה הוא סבר שהוא פטור ועל כן בזה יש קיום.

ולפי הנ“ל יוצא דבר מבהיל דבאמת עיקר מצוות ישיבה סוכה שהוא אכילה שתיה ושינה מובא רק ברש“י ולא מובא בעצם המשנה.

More in this printout

View the whole printout