Skip to content
צפונות

סוכות זמן שמחתינו

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

סוכות זמן שמחתינו | מרן הגאון רבי דב אהרן זלזניק זצוק"ל

רבים שואלים שכל חודש אלול השתדלנו להיות ברצינות - שהתפילות יהיו ברצינות, והכל יהיה ברצינות, וכל המצב שלנו היה הכנעה לבורא עולם, וכך בעשרת ימי תשובה, כל מי שזכה, כל אחד לפי דרגתו, וכך ביום הכיפורים. ואחרי יום הכיפורים אחר ארבעה ימים שהם חוץ לחשבון, מתחיל חג הסוכות - זמן שמחתנו.

הדבר הזה קצת תמוה לאנשים, מה רוצים מאיתנו? רצו שנהיה רציניים, עשינו את זה. עכשיו תהיה בשמחה?! המעבר החד הזה, תמוה בעיני האנשים - מה זה המעבר הזה? ונראה בעזרת ה' יתברך להסביר את זה.

בזוהר המפורסם שנדפס לפני התקיעות, כתוב שהשטן תובע שיהיה משפט, וכאילו סוגר את הדלת שהקב"ה יעשה משפט בכלל ישראל. והקב"ה מתיישב על כיסא דין, והשטן מגיע עם טענות וקטרוגים על כלל ישראל. הזוהר שואל מה זה שהשטן סוגר את הדלת? הרי זו חוצפה נוראה? אבל התשובה היא שהקב"ה ביקש ממנו את זה, הוא מינה אותו ממונה לתבוע משפט. אז הוא עושה את זה על פי בקשה של הקב"ה. והשטן מגיע ומתחיל לקטרג על כלל ישראל, ובית הדין אומר לו צריך עדות, אי אפשר לספר סיפורים. אז הוא מביא את השמש, אומרים לו זה עד אחד, אז הוא צריך להביא את הירח, והירח לא נמצא - בכסא ליום חגנו. על כל פנים, השטן הולך לחפש עדים לקטרג על כלל ישראל.

וכתוב שרבקה נותנת עצה - תתכופפו לקדוש ברוך הוא ותבקשו מהקב"ה ותכנעו, והקב"ה ירחם עליכם. וזה מה שאנחנו עושים בראש השנה, תוקעים בשופר וממליכים את הקב"ה. ועל ידי ההמלכה הזאת נהיה מצב של רחמים. מה הפשט? כתוב בירושלמי שהשטן כשהוא שומע את התקיעות בראש השנה, התקיעות הראשונות בהיל ולא בהיל, אבל כשהוא שומע את התקיעות השניות הוא מרוב פחד כבר לא יכול לדבר - מתבלבל. וכל העולם שואל מדוע השטן נבהל מתקיעות שופר, שמא זה עכשיו תקיעת שופר של משיח? הרי הוא לא ילד, הוא שומע את התקיעות, ממה הוא נבהל?

אבל נראה שהוא באמת נבהל, כיוון שהעצה הזאת של התקיעות היא שכל המשפטים הם על אדם שמורד במלך, ועושה דברים נגד המלך, שעליו יש שפיטה ועונשים חמורים. אבל זה הכל מי שעושה במרד, אבל מי שלא עושה במרד, הוא נכשל פה ונכשל שם, אינו בכלל המשפט. כל זמן שאנחנו לא תוקעים בשופר, מסתכלים על ההתנהגות שלנו כמרד, אבל כשאנחנו תוקעים בשופר וממליכים את הקב"ה, ואומרים לקדוש ברוך הוא ריבונו של עולם, כל מה שעשינו זה היה טעויות ושכחה, אבל עכשיו אנחנו ממליכים אותך - זה תקיעת שופר. ובתקיעת שופר הזאת כל העולם נעמד ורואה - כלל ישראל תוקע בשופר וממליך את הקב"ה. וממילא הדבר הזה מעביר את המשפט לקו אחר. כשכלל ישראל תוקע בשופר הוא מגלה דעתו - אתה מלכנו. מה שעשינו - נכון, עשינו ונכשלנו, ואנחנו מבקשים סליחה, אבל אנחנו עבדיך. 'אומר אני מעשי למלך' - אומר רבי ישראל, אדם צריך בראש השנה להגיד - כל מה שאני עושה אני עובד למלך. וכאשר הקב"ה מקבל את זה, אז הוא עובר מכיסא דין לכיסא רחמים. והשטן אחרי העבודה שלו מגיע, וכבר אין משפט, הקב"ה כבר יושב על כיסא רחמים, אין לו לפני מי לדבר. זה המצב שלנו אחרי ראש השנה.

אבל כמובן שהשטן לא שותק, והוא עוד עומד בטענות שלו - שהדברים האלו הם

סוכות זמן שמחתינו | המשך מעמ' א'

לא רציניים. 'ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, ולבם לא נכון עמו' כך השטן טוען כנגד כלל ישראל. והנה נחזור על הראיות היסודיות שיש לזה שיש מצוה בעצם עשיית הסוכה: וכך הוא רודף אותנו כל עשרת ימי תשובה עם טענות, ואנחנו בכל עשרת ימי תשובה עומדים ומשתחווים ומתפללים ובוכים. אבל מצאתי שאת השאלה הזו שואל הזוהר הקדוש, ומובא בספר ציפורן שמיר של החיד"א (אות ריד) הוא שואל למה ישראל מתעכבים בגלותם? לכאורה, עבירות אנחנו לא עושים - אני מדבר על כאלו שלא נכשלים בעבירות, שכל הזמן עושים רצון ה' - וזה לא הולך. והתשובה היא 'על דעביד קלנא בשכינתא בגלותא ומהדרי אנפייהו משכינתא' הם לא מתנהגים בכבוד בשכינה, והם מחזירים את פניהם מהשכינה, ולכן הם לא נגאלים. והחיד"א מסביר את זה בשם הראשית חכמה 'מהדרי אנפייהו - פוסק דברי תורה על דברים בטלים, פוסק באמצע הזמירות, ובתפלת י"ח מחזיר פניו לכאן ולכאן' אתה לומד סוגיה ולא מבין את התוספות, ופתאום מגיעים דברים שיותר מעניינים אותך, ואתה עוזב את הלימוד - זה בזיון לשכינה. זה אומר שאתה לא מהאנשים של הקב"ה, יש לך דברים יותר מעניינים ואתה עוזב את הקב"ה. תרגיש שכשאתה לומד תורה אתה דבוק בבורא עולם, אתה מדבר איתו. ואם אתה מתחיל לשמוע דברים, חדשות מעניינות וכיוצ"ב, אז אתה עוזב את הקב"ה - זה נחשב הביזיון הכי גדול, ועל זה הקב"ה אומר - מה אני ישיב אותם?!

ועל פי זה נראה פשוט מה הקשר בין נטילת לולב לסוכה על פי פשוטו דהנה בפשטות היה מקום לומר דבאמת הם כמה סוגי מצוות שנאמרו בסוכה שיש מצווה אחת לבנות סוכה ויש מצווה ליטול ארבעת המינים, אמנם הדברים פשוטים שיש קשר אדוק בין שני הדברים ולא לחינם הם שניהם באותו זמן דגם נטילת ארבעת המינים הוא מהות אחת של קשר עם הקב"ה וכמו שמצינו בכמה מקומות שנטילת הלולב היא זו שגורמת לעצור רוחות רעות וטללים רעים והטעם משום שברגע שאנו זוכים להיות בצל ה' על כן יש לנו את האפשרות לזכות לעצור את הרוחות הרעות, ועל כן נהגו ליטול לולב דוקא בסוכה. והנה נחזור על הראיות היסודיות שיש לזה שיש מצוה בעצם עשיית הסוכה:

א. איתא בגמ' במכות דף ח' ע"א 'א"ל ההוא מרבנן לרבא ממאי דמחטבת עצים דרשות דלמא מחטבת עצים דסוכה ומחטבת עצים דמערכה ואפ"ה אמר רחמנא ליגלי, וכתב שם רש"י בזה"ל 'אין החטיבה מצוה אלא עשיית הסוכה' עכ"ד. ומוכח שיש מצוה בעשיית הסוכה ולא רק בעשיית הסוכה אלא בחטיבת העצים לסוכה וכל הכשרי הסוכה אלא דהמצוה עצמה הוא עשיית הסוכה. וז"ל הערוך לנר הא דפשיטא לרש"י דעשיית סוכה חשיב טפי מצוה מהחטבה אף דהעשייה ג"כ אינה רק לצורך מצוה הבאה אחריה דהיינו הישיבה בסוכה י"ל דהעשיי' שפיר נחשבת מצוה לעצמה ולא הכשר מצוה לבד כמו החטבה דהא מברכין על עשיית סוכה שהחיינו כדאמרינן בסוכה (מו א) ולחד מ"ד בירושלמי מברכין גם לעשות סוכה כמש"כ התוס', והא דבאמת נחשבת העשיה מצוה י"ל משום דהתורה כתבה וצותה העשיה כדכתיב 'חג הסוכות תעשה לך' דהיינו 'העשי' ולא הישיבה' שהרי בסוכה (כז ב) דרשינן מיני' למר עשה סוכה הראוי' לז' ולמר עשה סוכה בחג ובהכי א"ש ג"כ מה דהכא חשיב החטבה רק להכשר מצוה ולא למצוה ואילו בחולין (ז א) חשבינן להאי דדרי חטי דפיסחא דבמצוה קעסיק והרי זה ודאי ג"כ אינו רק הכשר לעשות ממנה מצה ולאכלה בליל פסח, ולפ"ז א"ש דשאני התם כיון דבפי' כתיבי ציווי השמירה כמש"כ רש"י שם דכתיב ושמרתם את המצות א"כ כשנושא החטים ושומרם מקיים מצות הכתוב אבל חטיבה דלא כתיב בקרא לא הוי רק הכשר מצוה עכ"ד. והנה כבר נתבאר בכמה מקומות המעלה הגדולה של עשיית סוכה שאין הוא היכ"ת גרידא לקיום מצוות ישיבה בסוכה, אלא הוא חלק מן המצוה ובזה הוא שונה מכל המצוות, והראיה הגדולה לזה הוא המבי"ט בספרו בית אלקים שואל, הרי כל כלל ישראל מבקש שהקב"ה יבנה את בית המקדש ויקרב אותנו, כבר יותר מאלף שנה - הרבה הרבה יותר. ואמנם יש הרבה אנשים שמדברים מהשפה ולחוץ, אבל יש הרבה אנשים צדיקים מאוד מאוד, והם מדברים והם מבקשים, ועדיין לא נושענו. הוא מדבר על כל כלל ישראל. מנצחים את השטן עם כל הטענות שלו. והזוהר בהמשך אומר 'מאן נצח' - מי מנצח? מי שיוצא עם הדגל. בזה שאנחנו עושים את זה, אנחנו מנצחים. וכמו שמצינו שחל שם שמים על הסוכה, וכמו שמצינו לגדולי רבותינו שהיו מנשקים את הסוכה בשעה שהם יוצאים, מה שלא מצינו בשום מצווה שמנשקים אותה כגון שופר, וחנוכיה, והטעם משום שהסוכה היא חפצא של השראת השכינה. ועל פי זה נראה דמה שכ' שמתי שנגמר יו"כ אנו מיד מגיעים לבנות סוכה משום 'מחיל אל חיל' אין הכוונה משום שאנו סתם מחפשים מצווה בעלמא דזה גם אפשר ללמוד תורה שהיא כנגד כולם, ואין צורך דוקא לעשות סוכה אלא הוא משום שסוכה באמת הוא המשך של יום הכיפורים והוא משום שכיון שזכינו בו למחילת עוונות על כן יש לו את הזכות להיות בצל הקב"ה בתוך הסוכה ועל כן הוא מחיל אל חיל בעצם בניית הסוכה עצמה. ובשו"ת אבני נזר (או"ח סימן תנט אות י) כתב 'מה שכתב עוד דעשיית הסוכה אינה מצוה כלל ובש"ס מכות דף ח ע"א הואיל אם מצא חרוש אינו חורש חרישה לאו מצוה והכא נמי כיון דסוכת גנב"ך כשירה עשייתה לאו מצוה הוא, ודאי מסברא הי' נראה כן אבל מה נעשה דלשון המשנה בשבועות דף כ"ט ע"א נשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה כמו שהביא כת"ר בעצמו ומה שכתב מספר הון עשיר דפירושו שלא לישב אין זה פירוש של לעשות ומה יעשה להא דבספר תקוני זוהר תיקון בעין קל"א וכל פקודין דעשי' דסוכה ולולב תליין בידין יעוין שם וברש"י מכות דף ח ע"א מפורש דעשיית סוכה היא גופה מצוה ומה שכתב כבוד תורתו ליישב דברי רש"י דרש"י ס"ל הזמנה לגוף מצוה מילתא ודמי נמי לגוף קדושה וסבירא לי' נמי דאינו יוצא בסוכה אלא אם כן חל שם שמים עליו ובסוכת גנב"ך קדושתי' ומצוותי' באים כאחת, ממילא כשעושה לשם סוכה נתקדש בשעת עשי' מה שמקדשו חשיב מצוה שעל כן צריך לקדשו רק בסוכת גנב"ך הקידוש בשעת ישיבה ומכל מקום אינו עולה לדעת רש"י.

ב. עוד נראה לכאורה דבאמת איכא ראיה גדולה שיש חיוב בעצם עשיית הסוכה דהנה אמרינן בגמ' ב ע"א אמרה תורה צא מדירת קבע ושב בדירת עראי וא"כ מפורש דיש חיוב להיות בסוכה בדירת עראי, ועל פי זה נראה פשוט שדין תשבו כעין תדורו שנאמר בתורה הוא משום 'צא מדירת קבע ושב בדירת עראי' משום שהכוונה בזה הוא שצריך שיהיה לאדם דירה חדשה בשבעה ימים ואפילו אם הוא לא יושב בפועל בסוכה הוא ודאי מקיים אותה שבעת ימים אמנם ודאי פשוט וברור שאין לו קיום מצווה ממש מאחר שצריך לקדשו חשיב הקידוש מצוה וכשמתקדש על ידי עשי' חשיב העשי' מצוה דפח"ח אבל מתי שהוא לא יושב בסוכה, והראיה שהרי ברגע שהוא נכנס לסוכה הוא מברך לישב בסוכה, ואי נימא שיש לו קיום מצווה גם מתי שהוא לא יושב בסוכה ודאי שאין הוא יכול לברך לישב בסוכה שהרי הוא כבר קיים זה קודם לכן.

המשך בעמ' יא'

סוכות זמן שמחתינו | המשך מעמ' ח'

- לרדוף אחריהם ולהרוג אותם. אז שאול אומר לכהן 'אסוף ידך' - אנחנו מפסיקים את השיחה, כי אני כבר יודע מה לעשות. הוא נותן הוראה שצריכים לרוץ.

וזו התשובה של הקב"ה למה שאול מפסיד את המלוכה, כיון שהוא יכול להגיד 'אסוף ידך'. הרגש הגדול - שמלך שואל את הקב"ה שאלה, והקב"ה בא בתשובה אליו – ופתאום הוא אומר 'אסוף ידך'. ב'אסוף ידך' מאבדים מלכות. מי שיכול להגיד לקדוש ברוך הוא 'אסוף ידך' – מאבד את המלכות.

ואותו דבר הוא מה שהזוהר אומר - שאנחנו מבקשים שהקב"ה ישיב אותנו ויגאלנו, אבל 'הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברים בטלים ואומר מה נאה אילן זה' מונע את הגאולה. זאת אומרת, דברי תורה זה שאתה לומד עם הקב"ה, הקב"ה שונה כנגדו, הקב"ה נהנה שאתה לומד תורה. אתה מתעמק בתורה ומגלה, והקב"ה נותן לך חכמה להבין את התורה – הדבר הזה הוא שהקב"ה בשיחה איתך. ופתאום מגיעים איזה דברים ואתה מפסיק – הדבר הזה הוא חטא נורא וביזיון נורא, וזו הסיבה שאנחנו לא נגאלים.

זה כתוב בגמרא, אבל אף אחד לא קולט את העוצמה של הדבר – שזה כמו להגיד 'אסוף ידך'. 'אסוף ידך' כל אחד מבין מה זה, ואנחנו לא מרגישים את ההרגשה הגדולה. והזוהר אומר גם דוגמאות נוספות שבאמצע התפילה אתה מתחיל להסתכל לצד, או מתחיל לחשוב דברים אחרים, אתה לא מחובר לקדוש ברוך הוא – הדבר הזה הוא גורם לעכב את הגאולה.

אני חוזר למה שהתחלנו - סוכות זה ההשלמה של הקנייה שקנינו בראש השנה, ביום כיפור, ובעשרת ימי תשובה. עכשיו אנחנו שמחים בקדוש ברוך הוא. תרגיש מה שהקב"ה נתן לך – הוא נתן לך שנה טובה ומבורכת. מי נתן לך את זה? הקב"ה. כמה אתה חייב לקדוש ברוך הוא, כמה אתה מחובר לקדוש ברוך הוא. והחיבור הזה הוא חיבור נורא.

אתה מתיישב בסוכה ומזמין את האושפיזין לסעודה שלך. וכביכול האושפיזין יושבים אצלך בסעודה. איך היינו מרגישים אם הגאון מווילנא היה מגיע אלינו לסעודה? אם רבי חיים מוולוז'ין היה מגיע אלינו לסעודה? הסעודה הייתה אחרת לגמרי. מה אחרת לגמרי? שאנחנו מכירים שהקב"ה איתנו!

לא נעזוב את הקב"ה, וכל הגדלות של השמחה של סוכות היא שתהיה שמחה אמיתית שאנחנו עם הקב"ה והקב"ה איתנו.

הושענא רבא

צריכים לדעת יש מבחן של עשירי קודש – המבחן הזה הוא הושענא רבה. בצעירותי היינו שומעים את קולו הרועם של רבי אליהו לופיאן. הוא היה מדבר דרשה בהושענא רבה, היה אצלו חי המשפט של 'הושענא רבא' הוא היה סוער בדבריו מה אנחנו עושים בהושענא רבה, שזה ההשלמה של כל המשפט. הוא היה חוזר בסערה על הדברים של החתם סופר שאמר - ראש השנה עברנו, יום כיפור עברנו, ובהושענא רבה הפתק נפל.

הוא היה מסעיר את הציבור - רבי אליהו היה צדיק יסוד עולם – הוא היה מסעיר את הציבור, וזכינו לשמוע דברי אלקים חיים שהיו מעוררים את הציבור. אני זוכר שמהדרשה הזאת – הציבור היו מתחזקים ודבקים בבורא עולם. כן יזכנו השם יתברך במהרה להיות דבקים בו ושמחים בחג הסוכות, ולא להיות בשום אופן בכלל 'הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברים בטלים' כולנו נהיה דבקים בבורא עולם, יכתבנו ויחתמנו גם בהושענא רבה לשנה טובה ומבורכת, שמחים בהקב"ה ושמחים בכל העניינים של עבודת ה', שלא נשים לב לכל השטויות של העולם הזה.

More in this printout

View the whole printout