את מצוות ארבעת המינים מקיימים דווקא במינים שונים זה מזה. גם בהגנת הארץ – זקוקים לשני 'מינים' שונים: אנשי צבא ולומדי תורה
בעם ישראל צריכים להיות שני סוגים: אלו שחוזרים ואומרים ש"כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים", ואלו שעומדים בפועל על הגבול ומגינים שלא ייטלו את ה"נחלת גויים".
וכמדובר כמה פעמים, שישנם בעם ישראל שני הסוגים של "יששכר" ו"זבולון", או כפי שהיה בזמן דוד: דוד שעסק בתורה, תפילות ואמירת תהלים, ויואב בן צרויה שהיה "על הצבא". והיה צורך בשניהם, כדברי הגמרא: "אילמלא דוד לא עשה יואב מלחמה, ואילמלא יואב לא עסק דוד בתורה".
ובפשטות: יואב לבדו, לולי הגיבוי של התורה לא הייתה לו שום טענה. שהרי התורה היא זו שאומרת שארץ ישראל, ארץ הקודש, שייכת ל"גוי קדוש"; ומאידך - גם לא מספיק שיהיה דוד לבדו עם לימוד התורה, כיוון שרצונו של הקדוש ברוך הוא שתהיה ההנהגה בדרך הטבע, ויואב בן צרויה יאחז כלי נשק וילחם מלחמת ה'.
וכשם שביששכר וזבולון "הקדים זבולון ליששכר", לפי ש"תורתו של יששכר על ידי זבולון הייתה", כך גם יש קדימה לאלו שנמצאים בצבא ויוצאים למלחמה, שמוסרים נפשם ומעמידים עצמם בסכנה; אבל מאידך, צריך לדעת, שכשם שיש צורך ב"יוצא צבא בישראל" שעומד על הגבול, כמו כן יש צורך בעסק התורה של דוד, שהרי "אילמלא דוד לא עשה יואב מלחמה"!
ויש להביא דוגמא לזה מהצבא עצמו:
המפקד על הצבא - אינו נמצא על הגבול, במקום הסכנה, אלא במקום מוגן אי-שם רחוק מן החזית. שם יושב הוא בקור-רוח, במנוחה ובשלווה, ומכין את התוכניות והתכסיסים הדרושים לעריכת המלחמה.
ולכאורה, יכול מפקד הצבא לומר: הייתכן ששולח את בנו ואת חברו לחזית להעמיד את עצמם בסכנה, ואילו הוא יושב בעורף ומכין תוכניות למלחמה שיערוך מישהו אחר?! ולכן, ינעל את "מטה המפקדה", וילך בעצמו ל"חזית"... והרי מובן וגם פשוט, שהנהגה כזו, לא זו בלבד שלא תביא תועלת, אלא אדרבה תביא חורבן, רחמנא ליצלן, היפך הניצחון.
וכשם שבצבא, כדי שהחייל בחזית ינצח, יש צורך שהמפקד הראשי ישב במקום בטוח ויכין את התוכניות - כן הוא גם במובן רחב יותר, בנוגע לכללות העם כולו:
כדי שהצבא יחד עם המפקד שלו יצליחו בעריכת התוכניות וניהול המלחמה בדרך הטבע, מוכרח להיות העסק בתורה על ידי דוד אלו שעורכים את כל התוכניות הרוחניות, כדי שיצליחו התוכניות הגשמיות. ואם הם עוזבים את עריכת התוכניות הרוחניות, הנה לא זו בלבד שאינם מביאים תועלת, אלא הם גורמים את היפך הניצחון והיפך מפלת האויב רחמנא ליצלן.
ולכן: כשם שמי שהעמידוהו בחזית ובורח מן החזית נחשב ל"עריק" - כך נחשב ל"עריק" מי שהושיבוהו בישיבה כדי ללמוד תורה יומם ולילה, והוא סוגר את הגמרא ובורח מהישיבה (כדי להראות שגם הוא לוחם, וגם לו מגיע מדליה וכו'); לא זו בלבד שאינו מסייע לניצחון, אלא אדרבה: הוא עורק ממקומו ופותח את החזית לפני האויב.
...ובעניין זה יש גם דוגמא מארבעת המינים:
על ידי אתרוג בלבד, אפילו אם ייקחו ארבע אתרוגים, אי אפשר לצאת ידי חובת קיום מצוות נטילת ד'-מינים. כשם שלא יכול להיות קיום המצווה ללא ערבה, כך לא יכול להיות קיום המצווה ללא אתרוג; וכשם שלא יכול להיות קיום המצווה ללא האתרוג, כך לא יכול להיות קיום המצווה ללא הערבה.
וכן הוא גם בנוגע לניצחון במלחמה: כשם שאי אפשר להיות ניצחון במלחמה ללא "יואב בן צרויה על הצבא", כך לא יכול להיות ניצחון במלחמה ללא דוד שיושב ועוסק בתורה.
וכאשר "יעשו כולם אגודה אחת", באופן שהאתרוג נשאר אתרוג והערבה נשארת ערבה, וביניהם יש לולב והדס, אלא שכולם הם בכיוון אחד - להבטיח שארץ הקודש תישאר שייכת לגוי קדוש אזי "יכירו וידעו כל יושבי תבל" שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, "ובאו... והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים", בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו.