בחג הפסח חוגגים את האמונה, בשבועות חוגגים את התורה, ובסוכות את החיים היהודיים עצמם גם ברגעים הפשוטים והקטנים. על מה השמחה הגדולה בשמחת תורה? הרבי משלים את הביאור ומראה באופן נפלא שהשמחה הפעם היא על היכולת לחשב מסלול מחדש.
השיחה המלאה – בלקוטי שיחות, חלק כט, שיחה לפרשת וזאת הברכה
חג שמחת תורה?
בשיחה הקודמת ראינו כי שלושת הרגלים מתארים תהליך רוחני הדרגתי בחייו של כל יהודי: פסח, חג האביב – התנוצצות האמונה והשאיפה להתקרב לקדוש ברוך הוא; שבועות, חג הקציר – קבלת התורה כהדרכה מעשית וכמחויבות רעיונית לדרך; סוכות, חג האסיף – היישום בפועל, כאשר התורה והמצוות הופכות לשגרת חיים מעשית ומוטמעת.
אלא שכאן עולה שאלה מתבקשת: אם חג הסוכות הוא שיא השמחה על סיום הדרך והגעה ליעד, מה מקומו של חג שמחת תורה? מדוע דווקא בו השמחה מרקיעה שחקים? ואיך זה שאחרי שחגגנו בסוכות את היישום המעשי בחיים, אנו חוזרים שוב לחגוג את התורה עצמה?
כדי להבין את התשובה ולהתרומם לגודל השמחה העצומה, אנחנו צריכים להמשיך את מה שלמדנו בשיעור הקודם על חג הסוכות. נשאל את עצמנו שאלה פשוטה: האם זה באמת עובד? האם אנחנו באמת מסוגלים 'לאסוף' את התבואה הרוחנית אל החיים ולחיות בצורה אידיאלית כזו?
כשלמדנו קודם על חג הסוכות, תיארנו שחוגגים בו את השגרה היפה והבריאה של חיי היומיום שכולם מממשים את האמונה ואת השאיפה להתקרב אל השם. כשרות, שבת, טהרת המשפחה, צדקה ואהבת ישראל. איזה יופי! אבל אם נהיה כנים, נהיה חייבים להודות שיש פער גדול בין התיאוריה לפרקטיקה. בפועל אנחנו משתדלים, אבל לא הכול כל כך נעים ויפה.
לו חיי עבודת השם שלנו היו פחות או יותר תקינים, העקומה הייתה תמיד במגמת עלייה, וגם אם היו ירידות – הן היו קלות יחסית, ומיד מתקנות את עצמן למעלה. אם זה היה המצב, היינו בהחלט שלמים עם עצמנו והיה מגיע לנו לשמוח. אבל כולנו יודעים שזה לא כך. אנחנו לא תמיד בעלייה, ולפעמים אפילו ממש נופלים בצניחה חופשית. לפחות פה ושם אנחנו חוטאים, ואולי אפילו מידרדרים למקומות חמורים שממש לא היינו רוצים להיות בהם. כל אחד מאיתנו יודע שיש דברים שקשה לו בהם, והוא נופל בהם שוב ושוב למרות שהוא מבטיח לעצמו להשתפר ולהתקדם.
אז עם יד על הלב, האם אנחנו באמת יכולים לשמוח ב"חג האסיף", כאשר הכותרות החגיגיות לא באמת מתכתבות עם המציאות האפורה בשטח? איך אנחנו יכולים לרקוד, אם לא באמת הכנסנו הביתה, פנימה אל החיים, את התורה והמצוות באופן מושלם?
עבודת התשובה
נקרא את ההסבר תחילה בלשונו של הרבי:
דווקא בעבודת התשובה בא לידי ביטוי עניין זה שעבודת השם נחקקת במציאותו של איש ישראל באופן שאי אפשר לעקור את הדבר ממנו.
שלכן אפילו לאחר שנכשל בחטא, ומעשה זה הפרידו מהקדוש ברוך הוא, רחמנא ליצלן, אין לו מנוחה עד אשר ישוב לעבודתו יתברך.
וזה נובע מכך שבפנימיות נפשו, "גם בשעת החטא הייתה באומנה איתו", והדבר אינו נותן לו מנוח עד אשר הוא עושה תשובה.
זה שיש הבדל בין המסלול ב'וייז' לבין היישום שלו בפועל, לא מעיד על ריחוק של החיים שלנו מהאידיאה של עבודת השם. למעשה, בדיוק ההפך הוא הנכון. העובדה שלמרות כל זאת אנו מתגברים, מבקשים סליחה וממשיכים לעבוד את השם, היא ההוכחה הכי טובה לכך שהאמונה בהשם הושרשה בנו בצורה כה עמוקה, שאנחנו לא מוותרים בשום מצב. מנסים, נופלים, אך שוב ושוב קמים – כי האמונה והתורה הן באמת חלק מחיינו, שלא לומר "הם חיינו" ממש.
אדם שנכשל במשחק באולינג או בתחרות בקיר טיפוס, עוזב את המקום וממשיך בשגרת חייו. זה היה ניסיון יפה, אתגר נחמד, ואם הוא לא הצליח – לא נורא. אבל כשאדם מנסה טיפול רפואי וזה לא מצליח, הוא לא ממשיך בשגרת חייו. הוא מנסה עוד טיפול ועוד דרך. כשאדם מנסה למצוא עבודה ונכשל, הוא לא מחייך במבוכה וחוזר להיות ילד בבית הספר. הוא קם בבוקר ומנסה שוב.
ההבדל בין פעילות ספורטיבית לבין בריאות ופרנסה ברור: זה תחביב נחמד, וזה חלק מהחיים. להתפרנס ולחיות אלה לא מותרות, תחביבים או הנאות. כאן אין אפשרות להרים ידיים, וגם אם נכשלים חוזרים ומנסים שוב ושוב.
ומה קורה ליהודי שניסה לשמור שבת ולא הצליח? הוא חוזר בשבת הבאה ומחליט שוב לשמור שבת. מה קורה ליהודי שהחליט ללמוד בשבת מאמר לפני התפילה, אבל נרדם על הספה וקם מאוחר? בשבת הבאה הוא שוב קובע חברותא. וזה הסימן הטוב ביותר לכך שעבודת השם היא לא 'תיאוריה יפה', אלא החיים עצמם. זה מראה שהרצון להיות חלק, השאיפה להתחבר לקדושה והדבקות בהשם – הם מנוע שבוער בתוכנו כל הזמן ופשוט לא מאפשר לנו לברוח למקומות אחרים.
כך מסבירה החסידות את "עבודת התשובה". אפשר להסתכל על בעל תשובה, ולראות בו משהו 'פגום'. משום שלהבדיל מצדיק שאף פעם לא קורע את החבל ולא חוטא, בעל התשובה הגיע למחוזות שאיננו רוצים להיות בהם. אך האמת הפוכה לחלוטין. בבעל התשובה בוער משהו עמוק בפנים. הנשמה האלוקית שלו, הנקודה היהודית שבו, לא נותנים לו לעזוב ולהמשיך ללכת. הוא מרגיש שמדובר בשאלה של חיים ומוות רוחניים, ולכן למרות שהוא הגיע לעולמות החטא – משהו בו לא נותן לו מנוח, והוא שב אל השם. יש בו חיידק אלוקי שאף אחד לא יכול להוציא ממנו, וזו ההוכחה הטובה ביותר לכך שעבודת השם נכנסה לו לתוך הוורידים והעצמות.
אי אפשר לנתק
מהפרט – אל הכלל. אותה שאלה ששאלנו על היהודי הפרטי, נכונה גם במבט היסטורי על כולנו כעם:
לאחר קבלת התורה מצינו דווקא, שלא זו בלבד שהיה חיסרון אצל ישראל בשמירת התורה ומצוות כדבעי, אלא עוד זאת, שנכשלו בחטא העגל, שהוא החטא הכי חמור – הפך האמונה של חג המצות ו"אנוכי השם אלוקיך" של חג השבועות...
[אך] אדרבה, היא הנותנת: כיוון שמבלי הבט על גודל הירידה שעל ידי חטא העגל, התעוררו ישראל אחר כך בתשובה, עד שפעלו את עניין "סלחתי כדבריך" – הרי זה עצמו הוכחה שעניין התורה ומצוות "נאסף" אצל ישראל באופן קבוע ותמידי, עד שאין בכוח שום דבר בעולם להפסיקו ולנתקו.
דיברנו על המסע הקולקטיבי שלנו כעם השם, שמורכב משלושה שלבי התפתחות עיקריים, אותם אנחנו משחזרים 'בקטן' בחיים האישיים שלנו. דיברנו על אמונה, תורה ומצוות. אך אם נתבונן במהלך ההיסטורי שעברנו, אפשר לתהות: האם באמת הצלחנו?
התשובה העגומה היא, כמו שכולנו יודעים, שהניסוי נכשל ובגדול. הכתובת הייתה שם, אבל התבלבלנו לגמרי בניווט.
עם ישראל יוצא ממצרים ביום ט"ו בניסן של שנת ב'תמ"ח לבריאת העולם. לאחר חמישים ימים, ביום ו' בסיוון, הוא מתאסף סביב הר סיני ומקבל את התורה. למוחרת, משה רבינו עולה להר ושוהה שם במשך ארבעים יום, עד שבעה עשר בתמוז. מאז, בני ישראל מתנסים במימוש התורה, וזה הולך להם די בסדר – אבל זה מחזיק רק שלושים ותשעה ימים.
ביום הארבעים, בני ישראל חוטאים בחטא העגל. זה לא 'עוד' חטא בשרשרת. מדובר בחטא החמור ביותר, חטא עבודה זרה. כשמשה יורד מההר, הוא מזועזע ממראה עיניו. משה שובר את הלוחות אותם קיבל מידי השם, ומכאן מתחיל מסע ארוך של שיקום, תיקון וטיהור.
למוחרת, משה כבר עולה שוב להר, להתפלל בעבור בני ישראל לפני השם שיסלח להם על חטאם. במשך ארבעים ימים משה מתחנן ומתאמץ בכל כוחו לבטל את גזרת ההשמדה שהקדוש ברוך הוא גזר. בערב ראש חודש אלול השם מתחיל להתרצות. הוא אומר למשה לרדת מההר ולחזור שוב עם לוחות חדשים, עליהם השם יכתוב מחדש את עשרת הדיברות.
בראש חודש אלול עולה משה רבינו להר בפעם השלישית, והפעם הקדוש ברוך הוא מקבל אותו ברצון. הוא שוהה בהר שוב לתקופה של ארבעים ימים, בסיומה הקדוש ברוך הוא מתרצה. "סלחתי כדבריך", הוא אומר למשה רבינו. וביום הכיפורים משה מביא איתו את הלוחות השניים, הכתובים באצבע אלוקים. מאז, ארבעים הימים שמראש חודש אלול ועד יום הכיפורים הם ימי הרחמים והסליחות.
בפרספקטיבה פשוטה, מאז קבלת התורה בני ישראל לא עברו – לכאורה – לשלב השלישי של "אסיף" רוחני. להפך. במקום לחיות חיים יומיומיים של מצוות, הם נפלו לחטא נורא ואיום. האם במצב כזה אפשר 'לעשות כאילו' ולחגוג את חג הסוכות, את זה שהחיים עצמם הם חיי עבודת השם?
השאלה אותה שאלה, וגם התשובה אותה תשובה. חטא העגל הוא הדוגמה ההיסטורית לחטא, אבל גם ל"עבודת התשובה". העובדה שזה מה שקרה לעם ישראל מיד אחרי קבלת התורה, איננה מחלישה את האמת של התורה. להפך.
הם אומנם חטאו קשות, אבל התנערו והתעשתו, שבו בתשובה ולבסוף השיגו את המחילה מהקדוש ברוך הוא. לאחר תהליך התשובה, הם פתאום הבינו שהתורה היא לא עוד דבר יפה, טוב ונכון שכדאי לאמץ לחיים, אלא שזוהי מתנת חיים שמנכיחה את השם ושהיישום שלה בחיי היומיום הוא משימת חיים הדורשת התמודדות ומאמץ, כולל קימה מבורות עמוקים וטיפוס לגובה. וזו ההוכחה הכי חזקה שמתן תורה לא 'היה ונגמר', אלא הפך באופן הכי אמיתי לחלק ממחזור הדם והנשמה שלהם. אפילו מהשאול הרוחני שהם הידרדרו אליו, הם חילצו את עצמם והתעוררו בתשובה.
חג התשובה
זה הסוד של השמחה הגדולה בשמחת תורה, שמחה גדולה אפילו יותר מזו של "חג האסיף":
לכן הגמר והשלמות של חג האסיף, השמחה של שמיני עצרת ושמחת תורה, נקבעו בקשר לנתינת הלוחות השניות, שניתנו בקשר לעבודת התשובה של עם ישראל.
כי דווקא על ידי התשובה נעשית ה"אסיפה" האמיתית, באופן שעבודת השם נחקקת בתוך מציאותו של איש ישראל.
אחד ההסברים לכך שחוגגים את שמחת תורה בסיומת של חגי תשרי אומר שזה נועד לחבר את סיום התורה עם קבלת הלוחות השניים. ביום כיפור עצמו איננו יכולים לקיים את החגיגה, ולכן דוחים אותה לסוף החגים.
יש כאן יסוד עצום לחיים. החגיגה היהודית הגדולה ביותר היא לא על האמונה, לא על התורה ואפילו לא על חיים של קדושה. זו שמחת התשובה, זה האושר על היכולת להשתנות ולתקן בכל מצב.
אם בחג האביב קיבלנו את כתובת היעד, בחג השבועות קיבלנו את תוכנית הניווט, ובחג הסוכות הגענו ליעד – חג שמחת תורה נותן לנו 'פיצ'ר' חדש: "מחשב מסלול מחדש". לא משנה איזו טעות עשינו בדרך, בסופו של דבר נחזור ונתקרב להשם. גם אם חטאנו והלוחות נופצו, נשוב בתשובה ונקבל את הלוחות מחדש.
בשמחת תורה אנחנו חוגגים עם התורה בצורה עמוקה הרבה יותר. אנחנו שמחים בכך שהקשר עם השם כה הושרש בנו, עד שהוא הפך להיות המהות של החיים שלנו – מה שמתבטא יותר מכל בכך שגם כאשר דרך החיים הזו התנגשה במציאות ונפלנו, בסוף נחזור כי אי אפשר אחרת. כי עבודת השם היא החיים שלנו, ועל החיים עצמם אי אפשר לוותר.