Skip to content
התקשרות

שמחה של מצווה

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

מה לנו ולחגים החקלאיים? ומדוע השמחה הגדולה ביותר היא דווקא באיסוף התבואה הביתה? מתברר ששלושת הרגלים מתארים את מסלול חייו של יהודי בעבודת השם. השמחה המלאה היא בחג הסוכות, חג האסיף, בו אנו חוגגים את הגעתנו ליעד הנכסף.

נקרא את הפסוקים:

וְשָׁמַחְתָּ בְּחַגָּךְ אַתָּה וּבִנְךְ וּבִתֶּךָ.. כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱ־לֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךְ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדִיךְ, וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ.

מצוות השמחה היא "מצוות היום" בחג הסוכות, ולא רק כמצווה בפני עצמה. אפילו במצוות נטילת ארבעת המינים התורה חוזרת ומדגישה את ההוראה לשמוח:

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.

הדבר ניכר הלכה למעשה בחגיגות חג הסוכות. בתפילות החג אנו אומרים שוב ושוב כי חג הסוכות הוא "זמן שמחתנו". הרמב"ם מסביר שזו הסיבה המרכזית לשמחת בית השואבה, המתקיימת אך ורק בחג הסוכות:

אַף עַל פִּי שֶׁכָּל הַמוֹעֲדוֹת מִצְוָה לִשְׂמֹחַ בָּהֶם, בְּחַג הַסְכּוֹת הָיְתָה שָׁם בַּמִּקְדֶשׁ שִׂמְחָה יְתֵרָה. שֶׁנֶּאֱמַר: "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים".

על מה המסיבה? מה השמחה היתרה בחג הסוכות, שאיננה בחגים האחרים?

הג האסיף

יש הסברים וטעמים רבים למשמעות החגים בלוח השנה שלנו. אם נתמקד בשלושת הרגלים - פסח הוא חג לציון יציאת מצרים, שבועות הוא חג מתן תורה וסוכות הוא החג שבו אנו מנציחים וחוגגים את סוכות ענני הכבוד שבהם הקיף הקדוש ברוך הוא את עם ישראל לאורך המסע במדבר. אבל לפני הכול, אם נקרא את מה שהתורה עצמה אומרת - נראה במפורש סיבה שקשורה לעולם אחר לגמרי.

לפי פשט הדברים, השמחה הגדולה בחג הסוכות קשורה למחזור החקלאי של ארץ ישראל. בפשטות, חג הסוכות חל בפתיחת הסתיו, בעונה שבה אוספים מהשדות את היבול, אחרי ההבשלה, הקציר והייבוש - וזו בהחלט סיבה לשמחה.

כך נקרא בקריאת התורה של החג הראשון:

בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ, תָּחגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים.

התורה אפילו קוראת לחג כולו בשמה של הפעולה החקלאית:

חַג הָאָסֶף בְּצֵאת הַשָּׁנָה, בְּאָסְפְּךְ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה.

כדי להבין את השמחה ב"חג האסיף", צריך להבין קצת יותר את מציאות החיים בעבר:

השמחה בחג הסוכות היא "ב יתר שאת" מאשר השמחה שבשאר הרגלים. בחג הסוכות נאמר בתורה הציווי על השמחה שלוש פעמים, ואילו בשבועות רק פעם אחת, ובפסח לא הוזכר כלל עניין השמחה. ביארו חז"לי, שהדבר נובע מהחילוקים שבין הרגלים בעניין מצב תבואת השדה: פסח הוא ב"חודש האביבי", זמן בו עדיין לא הבשילה התבואה לגמרי. ולכן אין בו שמחה, כי עדיין אי אפשר לידע בבירור אם התבואה תהיה כדבעי;

שבועות הוא "חג הקציר", הזמן בו נשלם כבר גידול התבואה והיא עומדת לאחרי קצירתה, ולכן מתחילה אז השמחה. אבל שמחה זו עדיין אינה בשלמותה, לפי שהתבואה עדיין נמצאת בשדה" ואינה אסופה באופן שיהיה אפשר ליהנות ממנה.

סוכות הוא "חג האסיף", זהו זמן איסוף התבואות מן השדה והבאתן אל הגרנות והבתים. ומאחר שיבול הארץ כבר מוכן ומזומן ליהנות ממנו, הרי זה מעורר את השמחה בשלמותה שלוש פעמים שמחה.

גם שני הרגלים האחרים, פסח ושבועות, מוצגים בתורה כחגים חקלאיים. פסח הוא "חג האביב", הזמן בו התבואה מתחילה לגדול אחרי החורף; ושבועות הוא "חג הקציר", בו כבר אפשר לראות את התוצאות בעיניים. אך ללא ספק, השמחה המושלמת היא ב"אסיף", אז אפשר לנשום לרווחה ולדעת שיש מה לאכול וממה להתפרנס.

לרובנו קשה לתאר את המתח, אי הוודאות והתלות באקלים ובעונות השנה כדי להתקיים ולהתפרנס. משום שמחזור הכספים של רובנו אינו תלוי בעונות השנה, אלא בשכר החודשי שנכנס לחשבון הבנק בכל חודש בכל עונה. נהג אוטובוס, מורה או בעל עסק עובדים ומתפרנסים בדרך כלל ללא כל קשר למזג האוויר, לתנאי האקלים או למחזור הזריעה והקציר.

אך בעוד היום, רק מיעוט אנשים עוסקים בחקלאות, מכירים את האדמה מקרוב וחיים ונושמים את חילופי העונות, בעבר זו הייתה מציאות החיים. טרום העידן המודרני, רוב האנשים היו תלויים למחייתם באופן ישיר בעבודת האדמה. לכן, בסיום התהליך המפרך והמלא בחוסר ודאות של גידול המזון, הלב מלא תודה ושמחה.

היום יש מערכות השקיה ופתרונות לאספקת מים גם בשנות בצורת. אבל אז, בכל שנה מחדש נדרש החקלאי להשקיע את כל הכסף והכוחות כדי לזרוע את השדה, ואז להתפלל ולהמתין לחורף מלא בגשמי ברכה. זו עבודה קשה, סיזיפית ומאומצת, שכרוכה במתח, חששות וחרדות - שהגשם ירד, שהתבואה תצמח, שהיבול יהיה טוב ואיכותי. כשמגיע "חג האסיף", רק אז אפשר סוף כל סוף לנוח, ולהודות בשמחה לקדוש ברוך הוא.

ההסבר הזה נפלא, וכמובן מפורש בתורה, אבל מוכרחים להודות שהוא משאיר בפינו טעם חמוץ משהו. אם עיקר השמחה והחגיגה בחג הסוכות קשור למחזור העונות החקלאי, איפה בדיוק זה פוגש אותנו? אנחנו הרי רואים שדות רק דרך חלונות הרכב הממוזג כשיוצאים מחוץ למרחב העירוני, החורף הגשום הוא לא פרמטר בתלוש השכר שלנו, ורובנו אפילו כבר לא יודעים לומר באיזו עונה קוטפים תפוחים או ענבים. אם חג הסוכות הוא שמחה על האסיף, אולי באמת אנחנו לא מוזמנים למסיבה?

מיד נראה איך הרבי מאיר את הדברים. חגי ישראל הם ממש לא רק חגים חקלאיים, הם חגים של חיים. למעשה, המהות הראשונית והאמיתית של החגים קשורה דווקא למשמעות הרוחנית הרלבנטית שלהם בחיים של כל יהודי. אדרבה, הקשר לעונות השנה ולמרחב החקלאי הוא רק עוד היבט וביטוי לתוכן הפנימי של החגים, כפי שנראה מיד.

התבואה הרוחנית

נקרא את הדברים תחילה בלשונו של הרבי:

עניין השמחה שבשלושת הרגלים בשייכות לתבואת השדה, אינו מוגבל לזמן שהיו ישראל על אדמתם, כשהיה עיקר מזונם הגשמי תלוי בשלושה זמנים לו...ל

בזה שהתורה מקשרת את השמחה של שלושת הרגלים לתבואת הארץ, הכוונה היא' לא רק לתבואה במובנה הגשמי, אלא גם (ואדרבה - בעיקר') לעניין התבואה כפי שהיא ברוחניות - תורה ומצוות (כידוע שהתורה נקראת בשם תבואה" ולחם', ו"מאי [מה הם] פירות? מצוות"א"). ותבואה זו שייכת לכל אחד ואחד מישראל.

ושלושת הזמנים של "חודש האביב", "חג הקציר" ו"חג האסיף", הם שלושת השלבים בצמיחת התבואה הרוחנית בחיי עם ישראל.

[אלא שבנוסף לכך, בהיות בני ישראל על אדמתם, דבר זה "משתלשל" גם בגשמיות, כך שקביעות אופן השמחה היא גם בהתאם לתבואה הגשמית].

החגים עוסקים קודם כל ולפני הכול ברוחניות, בעבודת השם. כמו כל דבר בתורה, החגים ניתנו לנו מאת השם כזמנים של התגלות, של דבקות ושל קרבה. כשמדברים על יבול חקלאי, על תבואה ופירות מתכוונים קודם כל למזון הרוחני, לתורה ולמצוות. סביב זה מתנהל לוח השנה שלנו, ואת הממדים השונים של עבודת השם אנחנו חוגגים בשלושת הרגלים.

אלא מה?

באותן שנים נפלאות בהן בית המקדש עמד בתפארתו ובני ישראל מצאו את מקור פרנסתם באדמת ארץ הקודש, הארץ שניתנה להם באותות ובמופתים מאת השם, הקשר בין החגים לבין החקלאות היה גם גלוי ומוחשי, עד לרמת התבואה והפירות במובנם הפיזי, שאפשר לטעום ולגעת.

אך מאז שגלה עם ישראל מארצו, המצב השתנה מהיסוד. יהודים התפזרו בארצות רחוקות ובאזורים שונים על פני הגלובוס בהם העונות שונות והחקלאות שונה. בנוסף, במשך מאות רבות של שנים יהודים כלל לא הורשו להחזיק בבעלותם קרקע ולהתפרנס ממנה. אלא שלמרות כל זאת, הנסיבות החיצוניות לא שינו את המהות הפנימית של החגים. פסח הוא עדיין "חג האביב", שבועות הוא עדיין "חג הקציר" וסוכות הוא עד היום "חג האסיף". אולי לא במובן הפשוט והחקלאי של המילה, אבל בהחלט כן במשמעות הרוחנית שלהם, כפי שנראה בהמשך.

רגע לפני שנמשיך, כדאי לעצור לרגע כדי לשים לב למהפכה המחשבתית שהרבי מעביר אותנו כאן.

חג המצות, זמן יציאת מצרים, מציין ומורה את ההתחלה והיסוד של עבודת השם. ביציאת מצרים נפעל ונתחדש בישראל, בראותם את כל הניסים וכו', עניין האמונה, והאמונה היא היסוד של עבודת השם.

אבל מאידך, הרי היא רק היסוד, אך אין זו עבודת השם, מצוות בפועל. היינו שעדיין אין כאן "תבואה" שהושלם גידולה. וכן היה סדר העניינים בזמן בפשטות, שיציאת מצרים הייתה בתחילה, לפני שניתנו תורה ומצוות לישראל.

[יתירה מזו: האמונה לבדה יכולה להיות, כמאמר הידוע", "גַּנָּבָא אַפּוּם מַחְתַּרְתָּא רַחֲמָנָא קָרְיָא" [- הגנב בפתח המחתרת מתפלל להשם].

היינו, שמבלי הבט על זה שהוא מאמין באמונה שלמה במציאות הבורא, ויודע שגם הצלחתו בגניבתו תלויה ברצון הקדוש ברוך הוא... אין האמונה פועלת עליו לשמוע בקול הקדוש ברוך הוא ולא לגנוב, כי לאו דווקא שתהיה לאמונה השפעה פנימית וממשית על האדם].

חג הפסח הוא חג היסוד של אמונתנו. זה החג שבו אנו מציינים את יציאת מצרים, הרגע שבו הקדוש ברוך הוא התערב בהיסטוריה וגאל אותנו משעבוד בניסים עצומים ועל-טבעיים. יציאת מצרים היא אירוע של אמונה, האמונה בבורא העולם שמנהל אותו ועומד מעל כל מגבלות הטבע וההיסטוריה.

האמונה היא השלב הראשון בהתפתחות הרוחנית. לא רק שלנו כקולקטיב, כעם ישראל, אלא גם של כל יהודי באופן פרטי. האמונה היא הביטוי הכי טהור וראשוני של הנשמה האלוקית שלנו. זה הכוח והיכולת לראות בצורה בהירה, ודאית ובטוחה את האמת ואת נוכחות השם.

האמונה היא היסוד, אבל היא לא מספיקה כדי לחיות חיים מלאים של עבודת השם. למה?

האמונה יכולה להתעורר כאשר חווים נס גדול או חלילה טראומה עוצמתית. היא יכולה להתעורר אצל חסיד מתוך לימוד או תפילה, או אצל מטייל צעיר שמשקיף על הנוף מעל רכס הרים בנפאל. פתאום משהו מאיר, פתאום מתעוררת הידיעה והתחושה שהקדוש ברוך הוא, התורה וכל דברי הצדיקים הם אמת לאמיתה.

אבל אחרי שהאמונה מתעוררת, היא יכולה להישכח ולעבור לתאי המוח האחוריים. החיים עצמם לא תמיד משתנים כל כך מהר בעקבותיה. הדוגמה הנפוצה לכך היא של עבריין פלילי ששפתיו רוחשות תפילה לפני שהוא מבצע את פעולת העוקץ שהתורה כל כך מזהירה מפניה. אנשים נוטים לזלזל באמונה מסוג זה, ומביטים עליה כעל זיוף, שטחיות או רמאות עצמית. אך החסידות מלמדת אותנו שזה דווקא ביטוי עמוק מאד של הנשמה היהודית. העובדה שאין לה השפעה מיידית על היומיום שלנו, לא מעידה על כך שאמונה כזו היא כוזבת או לא רצינית. להפך, היא אותנטית לגמרי ומחוברת לנשמה שלנו. אלא שהיא עשויה להיות טהורה ומופשטת מדי, עד כדי כך שהיא לא משפיעה באופן מעשי על החיים עצמם.

כולנו התרגשנו עד דמעות לשמוע על שורד השבי קית' סיגל, שלא ידע שום תפילה או פסוק, ואת האמונה שהתעוררה בו אי שם בחשכת מנהרות החמאס הוא ביטא בברכת "בורא מיני מזונות". זה היה ביטוי טהור ועוצמתי של אמונה, דווקא משום שהוא לא התחנך ב'חיידר' כיצד לברך על האוכל.

למעשה, המורחקות הזו של האמונה היא לא בעיה רק במי שלא התחנך מינקות על ערכי התורה. בדיוק כמו אותם יהודים תמימים שהאמונה מבצבצת אצלם כאילו משום מקום והם לא כל כך יודעים מה לעשות איתה, האמונה היא כוח מניע אך לא מספיק לשינוי גם אצל מי שנמצא הרבה שנים על הכביש. גם אצל יהודים מאמינים, שומרי מצוות ועובדי השם קורה שהאמונה מתעוררת ברמה גבוהה יותר, אך הם מוצאים את עצמם נבוכים ולא ממש יודעים איך לממש אותה בשינוי מעשי.

זה יכול לקרות, למשל, כשאנו מתרגשים מאד מניגון חסידי עמוק שחושף לנו רגשות עמוקים בלב, אבל תוהים מה הלאה, מה המסלול שיעזור לנו להתקרב בעקבות ההתעוררות הזו. כי כזו היא האמונה. היא היסוד והגרעין של הכול, אבל עם אמונה לבד לא הולכים למכולת. אי אפשר 'לחיות' מזה, אי אפשר 'לאכול' את זה.

את הגרעין האמוני הזה אנו חוגגים בחג הפסח. זהו חג שבו אנו חוגגים את עצם העובדה שלכל אחד מאיתנו יש אמונה, והיא יכולה פתאום להפציע ולהתגלות. זה בדיוק מה שהתרחש ביציאת מצרים. ברגע הזה, עם ישראל חווה התגלות אלוקית גדולה כל כך, וחש את אהבת השם אליו בצורה עמוקה כל כך, עד שבלב כל יהודי התעוררה האמונה.

אלא שדווקא משום כך, בני ישראל לא השתנו. הם לא הפכו להיות פתאום אחרים. הייתה להם עוד דרך ארוכה מאד לעשות, עד שהם יהפכו לממלכת כוהנים ועובדי השם, שחיים את המציאות אחרת, מתוך דבקות בהשם על כל צעד, בחיים על פי התורה ובקיום מצוות בכל תחום ופעולה. הייתה להם אמונה, אבל בשלב הזה היא הייתה עדיין גרעינית. היה חסר לה עיבוד, הבשלה, עד שאותה אמונה תהיה חלק מהחיים ותשפיע עליהם בצורה ממשית.

כשאנו יושבים לשולחן הסדר החגיגי, אנחנו חווים מחדש את האמונה בצורתה היסודית והטהורה. גם יהודי שעבד את השם היטב, מתחיל את המחזור החדש והגבוה יותר באותו מקום באמונה. הגורם שהוא אומנם הכוח היסודי של חיינו כיהודים, אך איננו מספיק כדי לנהל חיים מלאים של עבודת השם.

קציר ההלכה

בדיוק בשביל להפוך את האמונה לדרך חיים, מגיע "חג הקציר":

חג השבועות, זמן מתן תורתנו, הוא הזמן שבו נתן הקדוש ברוך הוא לישראל את התורה והמצוות, וישראל קיבלו אותן על עצמם באמירת "נעשה ונשמע" - בדוגמת עניין קצירת התבואה, כשהושלם גידול התבואה והיא נקצרת על ידי האדם.

אם האמונה היא הרצון הכללי להתקרב אל השם, התורה היא ה'ווייז' שמדריך אותנו איך להגיע ליעד. אבל התורה לא רק מדריכה. היא דורשת התמסרות מצידנו לתוכנית ולדרך. ואת זאת אנחנו חוגגים בחג השבועות.

נמשיך לעקוב אחרי אותו מטייל בנפאל שמרגיש רגע של 'התפוצצות' והתגלות של הנשמה בפרץ של אמונה. כעת הוא נכנס לבית חב"ד ופותח תניא, וכאן החיים שלו מתחילים להשתנות. וכך אותו חסיד שהתעורר בהתוועדות, למחרת בבוקר פותח מאמר חסידות ומבין מה דורשים ממנו בתקופה הזו בשנה. כך הוא מנתב את ההתעוררות הרגשית הנשמתית לשינוי של ממש בחיים עצמם.

התורה מדריכה אותנו איך לממש וליישם את האמונה בפרקטיקה. בלי התורה האמונה מנותקת, עם התורה האמונה משנה חיים. והיום הכי מתאים לציין את "חג התורה" הוא כמובן ביום שבו אירע מעמד מתן תורה. זה היום שבו הפכנו מעבדים שבליבם בוערת אמונה, לעם נבחר וקדוש שנושא איתו את הבשורה הגדולה של עבודת השם.

מנקודת המבט הזו, התורה והמצוות הן הכלים שלנו לסנכרן בין הקשר העמוק והרגשי שלנו עם השם לבין החיים. כדי לא להשאיר את הדברים באוויר, לא להסתפק בכך שאנחנו יהודים טובים בלב, אלא לחיות חיים יהודיים מלאים. חיים של קשר אמיתי ורלבנטי שבו השם נוכח בכל תחומי חיינו. בכל לימוד תורה, בכל מצווה שאנו עושים אנחנו הופכים את הערך המופשט של האמונה למשהו אמיתי שנוכח בחיים.

זו המהות של "חג הקציר". לא סתם הוא קשור לחג מתן תורה. בארץ הקודש, אנחנו מביטים על השדות בחג השבועות ורואים שאותו בצבוץ ראשוני של תבואה מהאדמה שהחל באביב, הפך ליבול ממשי שאפשר למשש בידיים, לקצור ולערום בערמות. זה בדיוק החג של התורה. משום שבעזרת לימוד מסודר ושיטתי של התורה, ההתנוצצות הרוחנית הופכת ל'מזון' רוחני בשל וממשי.

שמחה של מצווה

אם יש אמונה ויש תורה, מה חסר? הרבי מסביר:

אבל למרות זאת, אין זו אלא קבלה במחשבה ודיבור, ועדיין חסר עניין המעשה", המשכת הדבר והבאתו בפועל בחיי היומיום.

וזהו החידוש והיתרון שבחג הסוכות. כאשר עובר הזמן שבין שבועות לסוכות, ועבודת השם שבו, ובמשך זמן זה, ובמצבים השונים המזדמנים בחיי היומיום, מתנהגים ישראל על פי התורה ומצוותיה הנה על ידי זה נשלם עניין "באוספך את מעשיך מן השדה": כבר נאספה התבואה הרוחנית לרשותו הפרטית של האדם, ועבודת התורה ומצוות מובטחת גם במעשה.

ומזה מובן, שגודל השמחה של חג הסוכות קשור ל"איסוף" ה"תבואה" הרוחנית. וכן הוא בפשטות, שעניין השמחה של סוכות הוא שמחה של מצווה, שמחת לולב ושמחת ישיבה בסוכה".

בסוכות אנחנו חוגגים את החיים עצמם, את העובדה שאכן התורה הביאה בפועל את האמונה לחיי היומיום שלנו. אנחנו לא מציינים בו את האמונה בלבד, וגם לא את ההכרה בכך שהתורה היא דרך החיים הטובה והמתאימה ביותר. כל זה יפה בתיאוריה. בסוכות אנחנו חוגגים את החיים, את המציאות.

זה שירדנו למגרש והתחלנו לשחק במשחק האמיתי, הוא המימוש הכי אמיתי של הקשר שלנו עם השם. זוהי עבודת השם השלמה שלנו. סיפורים מדהימים על מסירות נפש לתורה בימים עברו או על עבודתם הנשגבה של גדולי תלמידי הבעל שם טוב, יכולים להישמע לנו כלקוחים מעולם אחר. הסיפור האמיתי הוא הסיפור שלך, זה שאתה קמת ועשית את המעשה הנכון, שאתה הנכחת את הקדוש ברוך הוא בחיים שלך ובעולם, שאתה מקדיש את חייך לתקן את עצמך ולעשות להשם דירה במרחב האישי שלך.

זה מתבטא באופן קולע ומדויק בחג הסוכות. בחג הזה אנחנו לא מציינים שום מאורע מכונן מהעבר. לא יציאת מצרים ולא מתן תורה. כי זה בדיוק העניין. חג הסוכות הוא לא חג של אירועים גדולים, הוא חג של הרגעים הקטנים. אנחנו חוגגים את עצם הזכות לשבת עכשיו בסוכה, להיות מוקפים במצווה ובאהבת השם מכל עבר, ליטול לולב ולשמוח בשמחת השם.

בחג הפסח חגגנו את האמונה, ובחג השבועות אנו שמחים על ההחלטות הטובות שקיבלנו לצאת לדרך. אבל משם, לאורך חודשי הקיץ, זה יכול היה להישאר בתיאוריה. לפעמים החלטות נשארות על הנייר, הכוונות הכנות והרצונות הטובים נתקלים בעייפות, בקושי לשנות הרגלים ובמאמץ הנגדי להרחיק אותנו מהשם. אבל כשאנחנו מוכיחים שאחרי הכול החיים שלנו הם חיים של מצוות ועבודת השם, אפילו ברגעים קטנים, זה הזמן לעשות "לחיים" ולשמוח באמת.

בחג הזה אנחנו חוגגים את זה שיש לנו שני כיורים במטבח, ועל הדלת תלויה מזוזה ומחשבון הבנק יורדות באופן קבוע הוראות קבע של מעשרות וצדקה. אנחנו שמחים על התפילה שלנו שנהייתה קצת יותר רצינית, על העובדה שהצלחנו לסיים סכסוך אישי רק בגלל שזה רצון השם, ועל כך שמתקיים בביתנו שיעור תורה שבועי.

לכן שיא השמחה הוא בחג הסוכות. הביטוי הגשמי לכך הוא באיסוף התבואה. זה הרגע שבו אכן אפשר לומר בסיפוק שיש מה לאכול, שיש ממה להתפרנס ושיש ממה לחיות. ובמהות - זהו חג של "ושמחת", זה החג שבו חסידים רוקדים בכל לילה עד הבוקר עד שכבר לא מרגישים את הרגליים. כי זה שיש לך אמונה זה יפה, וזה שיש לך כלים לחיים זה משמח, אבל זה לא אומר שכבר הגעת ליעד. את השמפניה פותחים רק כשההישג מתממש, כשהחלום הופך למציאות - וזו השמחה העצומה בחג הסוכות. כך כותב הרמב"ם' על שמחת חג הסוכות: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוות ובאהבת הא־ל שציווה בהם, עבודה גדולה היא!".

זהו "זמן שמחתנו", חג האסיף שבו האמונה והתורה הופכות לחלק ממשי מהחיים. חג שמח!

More in this printout

View the whole printout