בגמרא (סוכה מח:) מובא אגדה הנראית כעין מדרש פליאה אודות 'שני מינים' (שני אפיקורסים), שאחד היה שמו 'ששון' והשני שמו 'שמחה' וז"ל: אמר ליה ששון לשמחה, חד יומא שבקוך ושויוך פרוונקא (- יפקיעוך מן השמים. רש"י) דכתיב "כי בשמחה תצאו", אמר ליה שמחה לששון חד יומא שבקוך ומלו בך מיא, דכתיב "ושאבתם מים בששון" עכ"ל.
תוכן הדברים: ישנם שני קליפות, אחת נקראת 'ששון' היונקת שפע מה'ששון' דקדושה שהיא קדושת היסוד כמבואר בגמרא מגילה (טז:), והשניה היונקת מה'שמחה' דקדושה שהיא 'יום טוב' (כמבו' שם), דהיינו התענוג דקדושה. ומבואר בדברי הגמרא בסוכה, שהקליפה הנקראת 'שמחה', עתידה לצאת מיד הקליפות, ואז נזכה לשמחה השלימה בעבודת ה' - 'כי בשמחה תצאו'. והקליפה הנקראת 'ששון' תצא גם כן מיד הקליפות, ונוכל להשתמש באותו כח עצמו שנמצא כעת ביד הקליפות, ולמלאות בו מים - שפע וחיות בעבודת ה'.
עוד שם: אמר ליה ההוא מינא דשמיה ששון לרבי אבהו כו' אמר ליה אי הוה כתיב לששון כדקאמרת, השתא דכתיב בששון, משכיה דההוא גברא משוינן ליה גודא ומלינן ביה מיא (-- נוד). עכ"ל. בכך מגלה רבי אבהו טפח נוסף מהעלאת מידת היסוד השבויה ביד הקליפות, שעתידים בני ישראל להשתמש במידת היסוד שהיתה שבויה ביד הקליפה שתעלה לקדושה, וישאבו בה חיות כמו נוד מים, שעל ידו נוסיף חיות ותענוג בעבודת ה'.
ושמעתי מכ"ק מורי ורבי מקאסוב זי"ע, שטעות היא ביד העולם שחושבים שתיקון היסוד הוא ע"י תעניות, כי אלו הם רק בבחינת 'סור מרע', לזכך את הנפש מפגמיה, אבל עיקר התיקון כפי שקיבלנו מרבותינו הקדושים תלמידי הבעש"ט זי"ע, הוא לתקן את מידת היסוד באופן של 'עשה טוב', כלומר להתענג בתענוגים דקדושה. וסימן לאדם שמתקן את מידת היסוד כראוי, הוא כשמתענג בתענוגים דקדושה באותו כח וחוזק שהתענג מתענוגים דקליפה. כמובן שאין הכוונה לתענוגים של מאכלי שב"ק וכיו"ב, שהם הארה מהתענוגים דקדושה, אלא לעצם התענוג האלוקי שבתורה ומצוות, הנובע מהתקשרות אמיתית להשם יתברך.
כמובן שעבודה זאת אינה עבודה קלה, אבל גם אינה למעלה מכוחותיו של האדם. כי לאחר ה'סור מרע' כפשוטו בשמירת העיניים ובשמירת המחשבה, אין נדרש מהאדם עבודה קשה, אלא מדובר בתענוג שכבר שוכן וקיים בנפש. וככל שהאדם שומר את עצמו מראיות אסורות ותענוגים אסורים, כך משתחרר כח התענוגים שבנפש ממאסרו שהיה שבוי בתוך נפש הבהמית, ואז לפתע יגלה האדם שנפתחים לו מעיינות של תענוג דקדושה.
עיקר זמן התגלות יסוד זה, הוא בעבודת התפילה, שבו מקשר האדם את מעיינות הדעת בהתבוננות בידיעת ה', באופן שתיקנו חז"ל בפסוקי דזמרה, ובברכות יוצר אור. או אז יגיע האדם אל התענוג של קרבת אלוקים באמירת 'ברוך אתה השם', בתפילת העמידה.
זהו הסוד שמתגלה לנו בכוונת ארבעת המינים, כפי שביאר רבינו מקאסוב זי"ע במאמרו (שנדפס בעמ' הבא), שמעיינות התענוגים, נפתחים מה'דעת', ששם מקור התענוג. הדעת אינה ידיעה גולמית, כפי שרגילים אנו לכנות כל מיני ידיעות בעלמא בענייני העולם, אלא הידיעה הרוחנית היא מחשבה שיש בה התקשרות. כמו שאדם שמצייר במחשבתו תענוג שהוא משתוקק אליו, הרי שמחשבה זאת היא מחשבה שבה הוא מתקשר אל אותה המציאות שמתאווה לה, ועל כך אמר מרן הבעל שם טוב הקדוש 'במקום שמחשבתו של אדם שם הוא כולו' כמבואר בדגל מחנה אפרים (בראשית ד"ה ויאמר).
ונסיים בלשון קדשו של בעל ההיכל הברכה (דברים כח כט): כאן נאמר ברכה גדולה, "והיית" שיהיה לך הויה חדשה, אשר תמשש באור עליון הנקרא צהרים אור צח אור מתוק זיו השכינה, תרגיש ממשות תענוג ואור בתורה ומצות, שבע ממש, "כאשר" יתפעל ו"ימשש העוור" התאוה ההולך אחר תאות לבו בתאות עוה"ז, והוא מרגיש ממשות תענוג בתענוגי עוה"ז, כך תהיה אתה מרגיש ומתפעל ושבע מתענוגי התורה והמצות, "כאשר ימשש העור באפילה" של חשכות תענוגי עוה"ז. ופעם אחת היה הצדיק הקדוש רבי משה לייב [מסאסוב] אצל שר אחד לפדות שבוי אחד והוא עדיין לא טעם כלום באותו היום, והיה עומד שם בבית התבשיל הנקרא קעך והעבירו לפניו תבשיל אחד שהיה שויו שמנה מאות גולדין פוליש ועלה הריח בנפשו עד שאחזו בולמוס כו', ואמר בזה הלשון: משה לייב האט זיך דער מאנט נשמת כל חי של שבת, האט ער פיל מער תענוג ממש ונתישבה דעתו.