עוד הדי תפילת "נעילה" מהדהדים באוזנינו, ועוד טרם שככה בלב רוממותו של היום הקדוש, וכבר נשמעות בחצרות דפיקות הפטישים. בכל פינה צומחות סוכות, נפרשים סדינים, נערמים ענפי סכך, ועל כולן מרחפת כותרתו של החג הבא עלינו לטובה: "זמן שמחתנו".
אך רגע לפני שנכנסים אל הסוכה, ראוי לעצור ולשאול שאלה פשוטה לכאורה: מהי בעצם השמחה ב'סוכה'לע א קליינע'?
בעיני בני אדם, 'מנוחה ושמחה' היא בליל שבת קודש החורפי הקר בחוץ, והחמים בפנים, כשהכול מאיר פנים. כשהשולחן ערוך, הבית מרווח, והחיים זורמים על מי מנוחות בדיוק כפי שחלמנו. ואם נעמיק מעט, נמצא ששורש השמחה הזו הוא הרגשת הביטחון ביציבות איתנה. אותה תחושה שקטה ומרגיעה שיש לנו על מה לסמוך, שהקרקע יציבה תחת רגלינו, שהכול בידינו ובשליטתנו.
ראה נא יהודי העורך שמחת נישואין לבנו. חודשים ארוכים הוא טורח ומתכונן, ובלבו חפץ אחד: שהכול יהיה על צד היותר טוב. אולם מפואר, נברשות מנצנצות, שולחנות ערוכים במפות צחורות, מאכלים ערבים לחך, שלא יחסר לאורחים מאומה. וכל כך למה? כי כך נראית שמחה. שמחה לובשת הדר, שמחה שוכנת בנוחות ובשפע.
איזו שמחה קיימת בסוכה הקטנה
ומי אינו מכיר את התמונה? ר' יצחק יושב בראש השולחן בסוכתו הקטנה, וילדיו סביבו, כתף אל מרפק, צפופים ודחוקים. השולחן מפלסטיק הלא-יציב, קטן מלהכיל את כולם, והקטן שבהם נדחק על ברכי אחיו. כל תנועה של יד מסכנת כוס מלאה. בין מנה למנה, שוב ושוב, יש לטרוח ולטלטל את הכלים והאוכל מן המטבח אל הסוכה, הלוך וחזור, לפעמים גם לעלות ולרדת כמה קומות במדרגות. כשמישהו רוצה לצאת, עליו לנהל מערכת אסטרטגית שלמה: להזיז את פלוני ממקומו, למלא את המקום ביושב לימינו, זה יכוף מעט ראשו וזה ירים ידו - ואז מצליח הוא לפלס לו דרך החוצה... ובחזרתו שוב עליו לאזור כוחות ולשדד מערכות עד שימצא עצמו יושב במקומו בשלום... ובבית, במרחק כמה צעדים בלבד, עומדים החדרים המרווחים והמוארים, ריקים ושוממים.
הבחור אהרן-משה השוכב על מיטתו בסוכה. המיטות צמודות זו לזו עד שאין מקום להניח רגל ביניהן, וכל תזוזה של אחיו מעירה אותו משנתו. הוא מתהפך על משכבו הצר, ולקראת השחר היונים מדשדשים על הסכך. השמש מקדיחה קרניה, השינה מקוטעת, הגוף כואב, ואין לו רגע אחד של מנוחה אמיתית.
והלב תוהה ומשתומם: הלזו תיקרא שמחה? וכי זהו "זמן שמחתנו"? הייתכן שדווקא בחג השמחה, בשמחתו של מלך, נצטווינו לצאת מכל נוחות ולשבת בדוחק ובצער? כלום כך מכבדים אורחים?
ובלב מנקרת השאלה: הזאת הדרך לקיים "ושמחת בחגך... והיית אך שמח". ומי הוא בעל השמחה? הקב"ה בכבודו ובעצמו, ואנו, בניו האהובים, מוזמנים אל שולחנו. אם בשר ודם, בשמחתו הקטנה, מהפך עולמות שיהיה לאורחיו נוח ונעים, כמה וכמה היה מן הראוי שבשמחת המלך יינתנו לנו התנאים המשובחים שבמשובחים.
והנה, למרבה הפלא, דווקא עתה נשמע הציווי: "בסכת תשבו שבעת ימים". צאו מבתיכם. הניחו את הסלון המרווח והממוזג (או החמים - בארצות הקרות), את הקירות האיתנים, את המיטות הרכות, ו"צא מדירת קבע ושב בדירת עראי". כמה לוחות, מעט ענפים, וזהו ביתכם לשבעת הימים.
אלא שדווקא פה טמון אוצר השמחה.
נכון הדבר, שמחה היא ביטחון.
אך כל ימות השנה אנו מחפשים את הביטחון במקום הלא נכון. אנו בונים חומות: חשבון בבנק עם +, בית מרווח, הרגלים קבועים, שכבות על גבי שכבות של נוחות ומחסה. ואלו כולם אינם אלא חיפויים. הם מעניקים 'תחושה' של ביטחון, אך לא את הביטחון עצמו. ביטחון של בריחה ליציבות עראית, מזויף מיסודו, שבהינף רוח אחת עלול להתמוטט כמגדל קלפים.
הסוכה באה ומכניסה לצל תחת כנפי השכינה: הסר את החיפויים. צא החוצה, תחת כיפת השמיים, בלי הקירות שהורגלת לסמוך עליהם. הרגש מעט אי נוחות, הרגש שאין לך על מה להישען.
ודווקא אז! ברגע שבו נופלות החומות הישנות, מתגלה הביטחון האמיתי: אנו נופלים אל זרועותיו האוהבות והנאמנות של אבינו שבשמים. והא מרים אותנו להסתופף בצילא דמהימנותא, צל האמונה, כפי שקורא הזוהר הקדוש לסוכה. הצל שמגן עלינו איננו הדפנות ואיננו הסכך, אלא האמונה באבינו שבשמים.
ומן הביטחון הזה, הטהור והפשוט, נובעת השמחה האמיתית.
בשונה מהמבוגר המרגיש בטוח דווקא בעמידה איתנה על הריצפה, התינוק שואב בטחונו בהיותו תלוי באוויר - בזרועות אימו. הגמול על אימו שמהרגע שאימו מרימה אותו על זרועותיה הוא נרגע ושמח בשלימות איתה.
והתינוק עתה זה אנחנו.
דור הנוחות והפינוק לשמחת הבוטח
חג הסוכות היא דווקא בזמן האסיף, כלשון הכתוב "וחג האסיף בצאת השנה". והנה בשעה כזאת שהאסמים מלאים והבתים גדושים בכל טוב, - ובזמנינו הקב"ה רווח לנו שאין אפילו צורך להחזיק אסם אישי. מישהו שם כבר זרע קצר ואסף עבורנו! עלול האדם לומר בלבבו "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" ואח"כ עלול להגיע מהר ל"שכחת ורם לבבך". הוא כבר מסודר. לפיכך - דווקא אז, בשיא השפע, יוצא היהודי מביתו אל הסוכה, כלומר: לא על אסמיי אני סומך, ולא על אוצרותיי אני נשען.
אולם יש לנו "אסם" אחר, עמוק וחמקמק יותר: הנוחות. אנו חיים בדור של פינוק, דור שהורגל שכל צורך נענה במהירות, שכל אי נוחות מסולקת בלחיצת כפתור (זה גם נהיה כבר קשה - ללחוץ? מספיק נגיעה במסך!). ובלי קבע. שלא לבטוח בעושר ובנכסים משים, הפכה הנוחות למבצר שלנו, למקום שבו אנו מבקשים מבטחים, וחשים מבוטחים.
וכאן בדיוק מקומה של הסוכה בדורנו. דווקא בתחום הזה, לוותר. לשבת בצפיפות ולא להתלונן. לישון בדוחק ולהודות. לגלות, להפתעתנו, שבזרועות האמא - השכינה הק', לא חסר לנו מאומה. ולבטוח באמת ובתמים בה', שהוא הסוכך עלינו ופורס עלינו סוכת שלומו וטובו.
וזוהי השמחה האמיתית. הטהורה. ובודאי כן הוא מוטבע בלבות ב"י שבכל עת שצריכין ישועה בוטחים בו ית'. ולכן השי"ת סוכך עליהם למעשה:
נתכונן עתה לרגע המכונן שמסתמא יגיע: הנודניק התורן ידחוף, השולחן יתנדנד, הקולה תישפך. השכנים מרעישים. ב-6 בבוקר התחיל גשם לטפטף. ה'אוווף'!! כבר התחיל להיפלט -
נמחיש לעצמנו שהאימא עילאה השכינה הק' מרימה אותנו מהעולם הכאילו-יציב, ומחבקנו בזרועותיה מחזיקים חזק חזק בזרועות האהבה.
הושענא נא, חבוקה ודבוקה בך!